|
19/09/2006
Slayer - Christ Illusion
מאת: יותם Defiler
כמו פצע שמסרב להגליד כבר 25 שנה, כשסלייר חוזרים, הם תמיד עושים את זה בגדול. אי אפשר לומר באמת שהם הלכו מפה לעולם, אבל עכשיו הם חזרו קומפלט. להציג את סלייר בפני קהל שחושב שהוא שומע מטאל זה סוג של חטא, אז אני אוותר על ההצגה, ואני מניח שכל מי שטורח לקרוא שורות אלו יודע שהם כבר חמושים זה זמן מה במתופף המקורי והעילאי שלהם - דייב לומברדו, וארבעת פרשי האפוקליפסה האלה החליטו להחזיר כמה מכות לגופתו של ישו הנוצרי על כל העוול שמאמיניו עוררו ב-2000 שנות היסטוריה.
אם נתייחס לסלייר כסתם עוד להקה שלא עשתה שום דבר עד היום, ואז הוציאה דיסק אנטי-נוצרי ואנטי-כל מיני דברים שאנחנו קולטים ביום-יום, האלבום הזה היה חולף לנו ליד האוזן כמו חדשות על טורנדו באינדונזיה, אבל סלייר הם הראשונים שעשו את זה כמו שצריך, עוד ב-1983, כש-Venom לקחו את עצמם ברצינות כמו קוזמו קריימר, ו-Sodom עוד אכלו קש בגרמניה. סלייר הם האבא המכה והאימא הזונה של האקסטרים מטאל, הם ילדו בחבלי לידה קשים כל כך הרבה ז'אנרים שמיהרו לירוק להם בפנים, שרק המרירות האופיינית להם במשך שני עשורים וחצי גרמה להם להישאר אוטנטיים לעצמם, להימנע מלדרוך על שטיחי המיינסטרים שודאי נטרפו אל מולם עם כל אזכור של המילה "Satan" - עם S רבתי.
ומבלי הקדמות מיותרות (חוץ מזו שלמעלה) נתאר את המסע השמיעתי של "Christ Illusion", אלבומם העשירי של סלייר (לא כולל הופעות חיות ו-EP-ים למיניהם), כאל מסע של מכאובים ושריטות על הנפש - צלילה אל תוך שדה קוצים עשוי ברזל - מתחילתו ועד סופו. האלבום נפתח עם "Flesh Storm" המהיר, המחזיר אותנו במכת מקבת אל 1990, עם שירים המזוהים עם הסגנון כמו "War Ensemble" ו-"Hallowed Point" - עם הכניסה הדרמטית של פייד-אין מסורתי, אנחנו מקבלים על הראש את המהירות כפי שלא זכרנו אותה המון זמן. כיום, כשיש כל-כך הרבה להקות שהן כל-כך הרבה יותר מהירות מסלייר, אני מתקשה להבין איך המהירות הזאת עושה עלי כזה רושם. ואז אני נזכר שככל שסלייר מנגנים יותר מהר, כך חרדת הקודש (או הטומאה, במקרה שלהם) הולכת וגדלה - ואנחנו הולכים ומתקרבים כמאזינים אל סוג של פתרון.
השיר, הדן בבולמוס התקשורתי של זוועות מלחמה, ואני מניח שמדובר בעיראק ואפגניסטן (בל נשכח שאלבומם הקודם והמעולה, God Hate Us All יצא ב-11.9.2001 - כמה אירוני. הם לא הספיקו אפילו לשרבב מילה נגד הטרור האסלאמי, והפעם יש להם הרבה הזדמנויות). סלייר מגיעים מנקודת מבט מפוקחת על אפקט המלחמה - כמעין מקצה ארוך בבריכה של סיוטים, כולנו מוזמנים לקחת נשימה עמוקה ולצלוח את השיר הזה. הסולואים של הנמן וקינג הם הסולואים של הנמן וקינג - כהרגלם, הם נותנים דחיפה לשיר כמו שהרד בול דוחף את הוודקה למעלה במעלה הראש. הריפים המתערבבים פנימה נשמעים כמו סלייר במיטבם, כאילו מעולם לא עזבתם אותם אחרי Decade Of Aggression.
המהירות לא עוצרת עם חלוף השיר, ו-"Catalyst" מזרז את העניינים בנושא שסלייר כמעט ולא נגעו בו. בתור ההורים הגאים של האקסטרים מטאל, טום ארייא מציג פה את חוד החנית של כל מה שהוא לא מתפשר, כל מה שהוא ארסי והרסני במקביל, כל מה שהוא מטאל בעצם. השיר הוא יריקה רטובה ומלאת לחה לפני המיינסטרים התבוסתני, וכשהמילים "I Am The Scream To Your Silence" עולות במעלה גרונו לא נותר דבר מלבד להזדהות. ריפים ענקיים, שכמעט וניתן לתת להם תיאור פיזי מרוב כובד משקלם, כאילו יועדו מלכתחילה להיות נשק אנטי-מוזיקלי נגד כל מלקקי הפצעים של ילדי עולם המיינסטרים. מדהים ששיר כזה, שנוצר מאנשים מאד מבוגרים יחסית לז'אנר המטאל, מצליח להשתלח בצורה כה מוצלחת בנושא כל כך נדוש. מה לעשות... Slayer Talk The Talk And Walk The Walk.
"Eyes Of The Insane" מוריד את הקצב, אבל לא מעז לאבד את הכבדות. אקורדים מפלצתיים מפלחים את האווירה, בזמן שטום ארייא מלחשש את שירו הקודר על חייל אשר נרדף על ידי פניהם של האנשים אותו הרג. סלייר נותנים פרספקטיבה הרבה יותר מפוקחת מבעבר על מלחמה - נושא שהם נהנים לדוש בו - כעת שהיא נוגעת בכולם בארה"ב, ולא נשארת רק זיכרון קלוש או תחביב גרוע לפנאטים. בעולם של 2006, סלייר מצליחים בקלות לענות על כל הצרכים של מה שלהקות רוק כבד שמסרבות להתפשר יכולות לגעת בהם. טירוף אישי וחולי חברתי מתערבבים יחד לכדי טראומת מלחמה עגמומית התוקפת את החייל בחלומותיו עד כדי מוות. ברייק קצרצר לפני הסולו כדי להעביר הילוך קדימה - וקרי קינג פוצח בשאגה דרקונית מהגיטרה לכדי סולו סליירי טיפוסי והולם במיוחד.
ההפתעות מגיעות רק עם השיר הרביעי, "Jihad", שכבר משמו אפשר להבין במה הוא דן. השיר, המובע מנקודת מבט של המחבל המתאבד שהתרסק במטוס על מגדלי התאומים, מתחיל עם אחת מהפתיחות הפחות אופייניות לסלייר, מן בנייה איטית בעלת תחושה אלטרנטיבית, מה שאפילו לא מתיישר בקו אחד עם סלייר של God Hate Us All. אבל אל חשש, במהרה הכל נבלע בסופה של ת'ראש מטאל נפלא, מה שמביא אותנו לאחד מהשירים הטובים באלבום. הבתים מורכבים משירות רצופות על גיטרות שטוחנות מטחי ריפים עם עצירות חנוקות באמצע, ועם חלק מהריפים הטובים ביותר שסלייר כתבו מזה שנים. נאום הסיום, אשר מזכיר קצת את "Mandatory Suicide" פוגע בדיוק במקום. הכל משתנה עבור מעריץ סלייר הותיק וכמו כן גם עבור מי שלא מכיר את סלייר בכלל, כאשר נקודת המבט המעוותת המוצגת פה משתמשת בהצדקה אלוהית בשמו של השטן, מה שהתרגלנו בעבר לשמוע מסלייר, אך כשהשטן הוא המטאפורה המוכרת לארצות הברית. אחלה של אימפקט.
הקטע החמישי, "Skeleton Christ", גם הוא אחד מהשירים האהובים עלי, למרות שהוא איטי וגרובי ברובו. השיר מהווה מקור סלידה לעגני לדת הנוצרית, המרשה לעצמה לסלוח גם לרוצחים ולאנסים כל עוד הם יקבלו את דתו של ישו על עצמם. לא לחינם ארייא צועק בסוף כל פזמון שהוא מעדיף את איזה שד על דת שכזו, ומוסיף קריאה מוכרת לכך. מבתים במיד-טמפו לפזמונים מהירים השיר נבנה עד לשיא שמגיע בסופו, כשהכול קורס ורק הגיטרה של קינג נשארת לנסר את הקצב בריף פנתראי איכותי. הנמן על זה בונה איזה סולו הזוי והשיר מסתיים בפזמון ובטעם של עוד.
לכל מי שחושב שסלייר איבדו את זה, ובעצם Season In The Abyss הוא לא מקור השוואה מספיק טוב, עם השיר הבא, "Conference", ההשוואה הנוחה בהרבה היא Reign In Blood. השיר המהיר באלבום, מלווה בתיפוף מכסח של האדון לומברדו, לא יורד מהקצב הבומבסטי של שירים כמו "Piece By Piece" או "Reborn". שיר שנאה נגד ממשלת ארצות הברית כמו שלהקות הת'ראש עשו זה זמן כה רב ונטשו את זה (מלבד אקסודוס) כי זה כבר ברור לכל שהממשלה היא האויב מספר אחת של כל אמריקאי. "Black Serenade" הוא אחד מהשירים הפחות חזקים פה, ולמרות שהוא מתחיל טוב, מאיים ואפל, הוא מתקשה להתרומם מהפתיחה המוצלחת שלו. נראה שדווקא פה, איפה שסלייר מקצועיים בצורה הטובה ביותר - שירים על רוצחים אנסי גופות - הם נשמעים עייפים ומותשים מאי פעם.
"Catatonic" לעומתו מנצל את האווירה האפלה לעלייה. שיר העוסק בנושא דומה (נקרופיליה על פניה הרבים כמובן) מצליח להוציא עם ריפים טובים בהרבה, למרות שאיטיים למדי - את אחד מהשירים המוצלחים ביותר באלבום. ברייקים שמתאימים לת'ראש מודרני עם ריפים סליירים קלאסיים. הריף החותם את השיר הוא עילוי נהדר בתחום ההד-באנגינג. גרובי ומקפיץ - אך רחוק שנות אור (ואני מניח שגם כמה שכבות עור) מסליפנוט או מאדויין. הריפים לא משדרים חיקוי זול של סלייר בגרסה גרובית, אלא עיבודים מרשימים של לחן כובש המצליח להישאר עדכני ועם זאת בעל ניחוח מיושן במקביל. הישג אדיר שמעטות הן הלהקות שצלחו בזאת.
אבל שיא האלבום מגיע עם שני השירים האחרונים. הראשון מביניהם, "Cult", הוא קלאסיקה שנוצרה מאוחר מדי. הוא מתאים כמו כפפה ל-Reign In Blood. הוא מהיר בצורה אכזרית, הוא קליט בצורה עצבנית והוא פוגע בישו עם רובה מסמרים משומן היטב. סלייר משכילים לנצל את התסכול האמריקאי מהמלחמה בעיראק ולהאשים את הדת הנוצרית בחרחור אין סופי של מלחמות – מבלי לפסוח באופן כולל על כל הדתות בהאשמת כל דת בשפיכות דמים מיותרת, באינוס ילדים בתא וידוי הכמורה ובשנאה כוללת לכת פגאנית שלבשה אדרת של קהילה כלל עולמית תחת אל אחד. זה הכל אותו הדבר בשבילם. הם עשו את הבחירה שלהם.
השיר האחרון, "Supremist", גם שיר נהדר. אולי המהיר באלבום, והשיר היחיד שאני זוכר של סלייר שיש בו בלאסט-ביטס (או יה!), השיר הזה הוא תערובת ריפים נפלאה, מריפים מהירים ומסחררים במהירותם לריפים סלאדג'ים ועצומים בכבדותם. השיר הזה פשוט מנצח בכל התחומים – ומר לומברדו סוף כל סוף זוכה להתבטא פה כמו שצריך. לסיכום, האלבום הזה הוא אבחת חרב לכל מי שהספיד את סלייר מוקדם מדי, ומי שמתקשה לקבל שסלייר לא משתמשים בריפים גנובים מאיירון מיידן וונום כבר, מאז 1985 בעצם, אלא קיבעו לעצמם סגנון משלהם שנתן את אות התחלת המלחמה של האקסטרים מטאל על כל בית מטאליסטי באשר הוא, פשוט כנראה אוהבים את איירון מיידן ואת וונום יותר.
האלבום של סלייר לא מגיע לרמה של הקלאסיקות הקדומות מסיבה עיקרית אחת - שלמרות כמה שהוא נשמע עדכני, הוא לא רלבנטי באותה צורה. הוא לא מחדש ולא משפר אלא רק חוזר על הנוסחה העייפה, ולא משנה כמה טוב הוא יעשה את זה, זה עדיין לא יפתיע בצורה קולחת, מצד שני, אין ספק, שסלייר הצליחו לבקוע שער נהדר, הם עשו את הבחירה שלהם ונשארו נאמנים לעצמם עד הסוף. אני גם עשיתי את הבחירה שלי - 666.
|
