Main Menu
Main: Interviews | Articles | News
Reviews: Albums | DVD | Shows
Scene: Events | Photos | Forums
Misc: Updates | Movies | Videos
About: Magazine | The Staff
Advertise: Events | News
Dusturbed
Graspop
Feed Us Go Hebrew Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Album Reviews ::

לאתר הרשמי: לחצו כאן


רשימת השירים:


01. Trees
02.Fear
03. A Year I Would Like To Forget
04. In The Corner Of A Dead End Street
05.Misery Rain
06. Into The Mouth Of Madness
07. Hollow
08. The Weeping Song


ציון:

17/09/2020
Tomorrows Rain - Hollow
מאת: אלון מיאסניקוב


אני מניח שאתה צריך להיות שם כדי ממש להבין לפעמים אלבומים.
אני גדלתי בתוך המטאל של סוף שנות השמונים ותחילת ה 90', בתחילת ה 90' הייתי בכיתה ט' ואז הייתי עמוק-עמוק בתוך הז'אנר, שעבר אז טלטלה רצינית וראה את עליית המטאל הקיצוני.


אחד הז'אנרים שפעל הכי חזק, בייחוד בארץ, היה ה Doom Metal, משהו חדש מבחינתנו. הכרתי את המטאל המסורתי, את ה Thrash, את ה Death – אבל ה Doom היה מושג חדש לי בתחילת העשור. והוא נע בין 2 קצוות – הקצה המלודי, של להקות כמו Candlemass ו Solitude Aeternus, והקצה הכבד יותר – זה של הגראולים והקודר יותר – זה שבו שלטו בריטים כמו Anathema, My Dying Bride ובתחילת הדרך Paradise Lost שנעו על הגבול שבין Doom ל Death.

אני, מצד שני, לא הייתי מחובר אף פעם לסצנת ה Dark 80's, ה New Wave והרוק האלטרנטיבי הישראלי, עם הרכבים שפעלו בסוף השמונים בישראל כמה מטרים מתחת לחשיפה של המיינסטרים.
לעומת זאת – ישי שוורץ, מפיק הופעות ומוזיקאי מהדור שלי, היה מחובר לשני הז'אנרים.
ושומעים את זה באלבום הבכורה של Tomorrow's Rain.

מדובר בהרכב לכל דבר, בהתחלה כששמעתי עליו תיארתי אותו כ Supergroup פשוט כי חבריו מגיעים מכל מיני להקות מטאל מוכרות מהסצנה המקומית בעבר, אבל האמת היא – שהלהקות האלו כבר לא פועלות, אז אפשר כן לתאר את זה כהרכב של מוזיקאים וותיקים ומנוסים מהסצנה.

ישי שוורץ הסולן היה כבר בהרכבים כגון Nail Within, Betrayer, הגיטריסט רפי מור ב Distorted, הקלידנית שירז וויס ב K'naan ו Altharya, המתופף ניר נקב ב Salem וגם ב Nail Within, הגיטריסט השני יוני ביטון בK'naan, Ferium ו-Shiran Band, והבסיסט יגל כהן מאלמנה שחורה.

בעצם, הלהקה היא גלגול של ההרכב המקורי של שוורץ ורפי מור – Moonskin, שפעלה כבר מ 2002 , אבל תחת הדגל הנוכחי הלהקה פועלת כבר מ 2011, גם זה לא מעט זמן. בטח מספיק זמן להריון בן 9 שנים שבסופו מוציא אלבום.

בגדול, האלבום של Tomorrow's Rain הוא משהו שבין שיר אהבה לבין קינה לדום והרוק הישראלי האלטרנטיבי של סוף השמונים, סוג של Dark 80's Doom אם תרצו. הוא מזכיר לפרקים את המוזיקה של הקליק ויוסי אלפנט ולפרקים את Serenades של Anathema, החל מהעטיפה ודרך הסאונד, הוא קודר, דכאוני, ובעל סאונד שמחזיר אחרונה לשנות ה 90' בלי בושה.

7:30 הדקות של השיר הפותח Trees הן סוג של סיכום מראש של רוב מה שצפוי באלבום, הקלטה של ילדים בגן משחקים, בעברית, ואז כניסה של גיטרות נקיות לצד סאונד בנג'ו פורט. השירה של שוורץ היא לחישות Doom אווירתיות, ב 3:31 כשהדיסטורשן מכה – הגראול נכנס במלוא עוצמתו, ואני זוכר שנכנסתי שניה לקרדיטים לבדוק של מי הוא – חשבתי שמדובר באחד האורחים, פשוט כי מהכרותי בעבר לא זכרתי שהגראול של שוורץ נשמע כמו שהוא נשמע פה – גרוני ועמוק במיוחד, זה חזק ודרמטי, והשיר תופס תאוצה ועולה. הסינתים מלאי האווירה ברקע גם מחזקים את התחושה של משהו שהוקלט ב 1991-1992, והסולו שנכנס העלה לי תחושות Paradise Lost חזקות.

חייב לציין לטובה את התיפוף של ניר נקב, אחד ממתופפי המטאל החזקים ביותר בישראל, וקשה מאד לקחת מתופף כזה ולגרום לכך שהוא לא ישתלט לגמרי בז'אנר הזה. איך שהוא הוא מצליח להיות נוכח, טכני, ועם זאת לא לגנוב את ההצגה עם תצוגת תיפוף היסטרית מידי, פה הוא מאוזן לגמרי נכון בתוך המוזיקה.

השיר Fear התחיל יותר קרוב לליבי, עם Doom חזק, לא איטי וללא גיטרות נקיות, וריף מעולה, הגיטרות הנקיות שנכנסו בהמשך הזכירו לי קצת בסאונד את Sentenced הפינים, כלומר סאונד קצת יותר מודרני מזה ששמעתי בשיר הקודם. הפעם מתארח פה אחד הקולות הגדולים ביותר של הז'אנר – Aaaron Stainthorpe , הקול הייחודי והנצחי של My Dying Bride. דווקא כאן יש סאונד של מה שנשמע כמו בוזוקי, ויותר איזה שילוב מעניין של הדום הבריטי לאוזניים עם סאונד "ישראלי" יותר, שהגיע מההשפעה החזקה של סצנת המטאל היוונית על הסצנה הישראלית בתחילת התשעים.

אהבתי מאד את ה Hook של הליד בשיר הזה, הסאונד שוב מאד Paradise Lost, שמי שאני מניח שהיו השפעה חזקה על רפי מור בנגינה ובסגנון,

כנראה שהיה צריך הרכב ישראלי כדי לאחד 3 ז'אנרים משפיעים מתחילת התשעים – המוזיקה היוונית שהייתה במטאל הקיצוני, הדום הבריטי של My Dying Bride, וההשפעה של המוזיקה הים תיכונית שהגיעה מישראל, פה, כנראה לראשונה – שלושתם מתמזגים ליצירה קודרת אחת. מה שנקרא, דכאון בין יבשתי.

כאילו חזיתי את העתיד- השיר שאחרי, In The Corner Of A Dead End Street הוא בדיוק מה שהשיר הקודם רמז עליו. איחוד של 3 ענקים מ 3 סצנות שונות שנקשרו לעד פה בישראל באותם חבלי אהבה, קובי פרחי – סולן Orphaned Land הישראלית, Sakis Tolis, הסולן של להקת המטאל היוונית האגדית Rotting Christ, ו Gregor Mackintosh, הגיטריסט של Paradise Lost הבריטית.
בשלב הזה ירד לי האסימון.

בהתחלה כששמעתי על רשימת האורחים הענקית שבאלבום חשבתי שהלהקה הישראלית פשוט משתחצנת בקשרים שלה עם כל מיני מוזיקאים ידועים ממהלך השנים. סוג של בוא נכניס קצת אבק כוכבים לאלבום שלנו.

אבל אז הבנתי שזה לא הראש, הראש הוא בדיוק מה שכתבתי בהתחלה – מדובר פה בשיר אהבה דכאוני למוזיקה של תקופה מסוימת כפי שהשתקפה אצלנו בארץ, היא אולי תקלע לכל חובבי ה Doom המסורתי, אבל מי שבאמת יפענח את הסאונד הוא מי שמבין את החשיבות של המדינות האלה – יוון, ישראל, בריטניה והמוזיקה שלהן פה. יש גם פינלנד, עם הרכבים כמו Sentenced ו Swallow The Sun שהגיעו מאוחר יותר והביאו השפעה משלהן, אבל בגדול זה העניין פה – שילוב בין לאומי של השפעות, מדינות ומוזיקאים שלוכדים רוח של תקופה.

Misery Rain הוא Doom במקצב גבוה יותר, כנראה השיר האהוב עלי ביותר פה, הגראול של שוורץ ניחר במיוחד, מהחזקים שלו באלבום, והפזמון עם הגיטרה הנקיה מזכיר קצת את הרוק האלטרנטיבי הישראלי שהזכרתי – שיר מצויין, אפילו קליט, הוא גם קצר יחסית לאלו שלפניו. הפעם מתארחים בו סולן להקת Swallow The Sun המצוין, ולצידו Fernando Ribeiro, הסולן האגדי של Moonspell הפורטוגזים, עוד להקה אגדית שהייתה השפעה עצומה על הסצנה הישראלית – וגם פה נשמעים קולות ים-תיכוניים/יוונים המשולבים במוזיקה. בגדול? השיר האהוב עלי באלבום.

Into the Mouth Of Madness מביא ליד של גאון הגיטרה Jeff Loomis, איש Nevermore לשעבר ו Arch Enemy כיום. מעבר להיותו אל גיטרה מודרני, הוא גם מי שעמד לצד Warrel Dane ב Nevermore ועשה אותה לאחת מלהקות המטאל החשובות של העת המודרנית. הם אמנם הגיעו הרבה אחרי רוב הלהקות שהשפיעו אבל היה בהן משהו אפל, מתוחכם וטרגי שייחד אותם מכל הרכב אחר שפעל לצידם. אני מניח שאם Dane היה חי, שוורץ – שהיה חברו, היה יותר משמח לארח אותו באלבום, וכנראה שמותו המוקדם מידי של Dane לא אפשר זאת. במקומו ניתן למצוא בשיר את קובי פרחי מאורפנד, שנותן את הרגש הווקאלי לשיר שמכיל כמה רפרנסים ל Nevermore דווקא בשירה של שוורץ.

Hollow הוא קטע שמתחיל דכאוני כבד, הגיטרה הנקיה כבדה מספיק על הרגש, ושטיח הקלידים שנכנס אחרי מגיע כמכה ניצחת. קטע דקלום נשי קצר, ואז מגיח סולן להקת Septicflesh היוונית עם הגראול העמוק ביותר הידוע לאדם, ברקע ריף מהכבדים ביותר של הלהקה. ללא ספק מרגעי השיא של האלבום מבחינתי, ואז שוב שירה נשית טובה – לא אופראית מידי אלא כוחנית יותר, כמו שאני מעדיף אותה. באמצע השיר שוורץ לוקח את השירה, והמוזיקה פונה לכיוון בלאק מטאל משובח שמסתיים בריף הרמוני מצויין.

את האלבום סוגר ביצוע Doom ל Weeping Song של ניק קייב, שבו מתארחת הסולנית האירית Lisa Cuthbert, חלק מההרכב Antimatter של בסיסט להקת Anathema לשעבר, שלצידה על השירה שוב קובי פרחי מאורפנד לנד. השיר, שמקבל את כל האפיונים של האלבום מצליח להשמע כמו המקור – אבל גם כשיר מקורי, כשרק המבנה והפזמון ה "פופי" שלו, כלומר קליט ומלודי לעומת התכנים המקוריים של ההרכב. האמת? הרגע הפחות חביב עלי האלבום, זה טוב, אבל אני לא ממעריצי קייב ומעדיף את הדום שלי יותר.. Doomi.

בואו נסכם? אין ספק שמדובר פה במשהו מונומנטלי, אלבום שכולו מלאכת אהבה, שלמרות מה שניתן לחשוב לגבי האורחים השונים בו – הוא בעצם נקי מאלמנטים של מכירות ומסחר, הרי אם היה רצון בלמכור יותר עותקים היו כל מיני אורחים עכשוויים ומוכרים יותר שאפשר היה להביא לטובת העניין. פה יותר מדובר בהצהרת כוונות – למעלה מ 10 שנים, כמעט 20 אם כוללים את הגלגול הראשון של הלהקה – שמתמצים ביחד ליצירה אפית נרחבת שאין ספק שמשקפת את הנשמות של אלו שיצרו אותה.

לכל טעם? לכל מטאליסט באשר הוא? ממש לא. זה אלבום שאולי יביא חלק ממעריצי אורפנד לנד, חלק ממעריצי Paradise Lost, אוהבי דום מסורתי – אבל הוא בעיקר לוכד רגע אחד בזמן ומגביר אותו למשהו שהוא פשוט אלבום Doom Metal מצוין ומזוקק, וככזה – הוא בהחלט טעם נרכש, רק טעם נרכש איכותי מאד.
אני, לפחות בשם עצמי, התרשמתי מאד.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: Navigate ::

[#] [A] [B] [C] [D] [E] [F] [G] [H] [I] [J] [K] [L] [M] [N] [O] [P] [Q] [R] [S] [T] [U] [V] [W] [X] [Y] [Z]

:: Share ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: Search ::
 
:: Album Reviews ::

Judas Priest – Invincible Shield

Bruce Dickinson – The Mandrake Project

Vespertine - Desolate Soil

Sinnery – Below The Summit

Winterhorde - Neptunian

Oceans On Orion – Start From Nothing
>> סקירות נוספות <<

:: Updates ::

כתבה:
להקות של אלבום אחד

כתבה:
עשרה אלבומי מטאל שאולי פספסתם

כתבה:
מטאל מזרח תיכון – על הרכבי המטאל של המזרח התיכון

כתבה:
2023 במטאל – סיכום שנה ישראלי של מגזין מטאליסט

כתבה:
2023 במטאל – סיכום בין לאומי של מגזין מטאליסט

ראיון:
הקוסמונאוטית של המטאל - ראיון עם אנה וולצ'וק, בעלי מועדון הגאגרין
>> עדכונים נוספים <<
:: Events ::
[14/03/2024]
Structural - "Decrowned" release show
[30/03] Eternal Struggle Hafia hardoce fe(a)st
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: All Rights Reserved © Metalist Magazine 2002-2014 ::                                                       ::::