|
02/03/2007
Machine Men - Circus Of Fools
מאת: אלון מיאסניקוב
שמעתי הרבה על הלהקה הפינית הזאת לפני שהגעתי אל האלבום הזה, החדש שלה. האמת היא שאין לי הסבר למה לא התאמצתי יותר לשמוע את שני האלבומים הראשונים שלה, Scars And Wounds מ-2003 ו-Elegies מ-2005, זה עוד יותר מוזר בעיני כי ע"פ כל השמועות הלהקה הושפעה בעיקר מ-Iron Maiden, הלהקה האהובה עלי ביותר עוד מאז הילדות, ומשני אלבומי הסולו הלפני אחרונים של ברוס דיקינסון, סולן Maiden - גם הם אצלי גבוה מאד ברשימת האלבומים המועדפים.
בכל מקרה, משהו אחד בטוח, Circus Of Fools הוא אחד מאלבומי המטאל המסורתי המלודי הטובים ביותר ששמעתי השנה ובשנה שחלפה, אלבום שבבסיסו מטאל שנות השמונים מסורתי עם הרבה מאד Iron Maiden, עם תוספות של קצת מטאל פיני מודרני ולא מעט ת'ראש כבד. מה שבטוח, הלהקה הזאת עושה כאן את הדבר הטוב, היא כותבת שירים טובים. חבריה אמנם לא נגנים מדהימים, הסאונד לא יוצא דופן, אבל השירים עצמם - הבסיס לאלבום טוב - הם כאלו שכמעט ואין בהם נפילות.
החל משיר הנושא הפותח את האלבום, ברורות ההשפעות של הלהקה. קריירת הסולו של דיקינסון יושבת כאן חזק, ואחד הגורמים התורמים ביותר לאיכות הלהקה הוא הקול של הסולן טוני פריויאנן - שומעים שהבחור גדל על דיקינסון, גם אם הקול שלו גבוה מזה של האב הרוחני שלו - הדמיון בהחלט שם, הוא מזכיר קצת את ברוס הצעיר של תקופת Samson, להקת הטרום-Iron Maiden שלו, והוא עושה כאן יופי של עבודה. הסינגל הראשון מהאלבום, "No Talk Without The Giant", הוא להיט מיידי, כבד, קליט, מלודי, זו כבר דוגמא למה שעושה את האלבום הזה לכל כך טוב.
"Ghost Of The Seasons" הוא שיר קודר שפותח בגיטרות נקיות ועובד נהדר בשילוב אווירה עם כבדות, הקטע של הליד הוא שלמות מטאלית, בנייה מצוינת של מלודיות. "The Shadow Gallery", שע"פ דברי הלהקה היה במקור אמור להיות שיר הנושא, הוא שיר אפי, למעלה מ-6 דקות של מטאל אפל, עם יציאה באמצע לקטע קלידים שיכול היה לשבת בשיר של Cradle Of Filth, כולל צליל של דלת מתכת כבדה נסגרת באופן מעורר אימה.
למי שעדיין לא שמע את הדמיון של השירה לזו של דיקיניסון, שיקשיב לשיר "Where I Stand" - כאן אפשר ממש להתבלבל ולחשוב בחלק מהזמן שמדובר באמת באלבום סולו של הסולן המזדקן. השיר הזה מזכיר בשילוב הגיטרות האקוסטיות שלו את "Tears Of The Dragon", מאלבום הסולו השני שלו, Balls To Picasso. אחד השירים הכבדים והמהירים באלבום הוא "Border Of The Real World", זה כבר ת'ראש ללא רחמים, שמציג את הלהקה כשהיא נכנעת לדחפים האגרסיבים יותר שלה.
השיר הסוגר את האלבום הוא "Cardinal Point" הארוך ומלא הצבע, הוא מכיל יסודות מכל האלבום שלפניו, את המלודיה וההרמוניות שלקוחות מ-Maiden ואת הכבדות הת'ראשית שיש בחלקים אחרים באלבום. שוב, הדבר הכי חשוב נמצא כאן - השיר כתוב היטב, כולל פזמון שתוכלו לשיר עם הלהקה אחרי שתי האזנות. הוא נפתח עם קטע המבוסס על קלידים בלבד, ואז הוא ממשיך בכיוונים אחרים, שיר אפי של ממש, שמזכיר קצת יצירות של Maiden בסגנון "Alexander The Great" ו-"Seventh Son".
אני מוכן להודות בפה מלא שאין יותר מידי מקוריות באלבום הזה, אבל יש בו לב אמיתי שפועם בחוזקה - ניכרת התשוקה של חברי הלהקה למוזיקה שלהם. יש פה אנרגיה ואיכות שלא נשמעת כאילו נכתבה כדי להישמע כמו משהו מסוים, זו באמת המוזיקה שהחבר'ה הצעירים האלה אוהבים. אני יכול בשקט להמליץ על האלבום הזה לכל מי שאוהב מטאל מלודי - ככה צריך לעשות אותו.
|
