|
14/05/2007
Fuelblooded - Inflict The Inevitable
מאת: מתן ג'ונאס
יש אנשים שפשוט לא יודעים לוותר ולהקת הדת' מטאל המלודי ההולנדית Fuelblooded היא דוגמה מעולה לכך. הלהקה הוקמה עוד בשנת 1989 תחת השם Sacramental Sachem, הוציאה אלבום אחד ב-1995 וכמה דמואים בודדים לפניו ואחריו, עד שהחליטה לשנות את השם ב-2002. השינוי הצליח כנראה, שכן כבר באותה שנה יצאה הלהקה לסיבובי הופעות עם Darkane, The Defaced ו-Arch Enemy, והפרומו שהקליטה בזריזות השיג לה חוזה בחברת התקליטים הבריטית Copro Records.
ב-2003 התחילה הלהקה להקליט את האלבום שלכבודו התכנסנו כאן היום, ולאחר מספר שינויים בהרכב (כולל סולן וגיטריסט שפרשו) וגיחה קטנה למיקס אצל המפיק הדני ג'ייקוב האנסן, שחררה הלהקה את האלבום Inflict The Inevitable בתחילת השנה שעברה. למרות הזמן הרב שלקח להפיק ולהוציא את האלבום לחנויות, אני עדיין מקבל הרגשת בינוניות משעממת בכל פעם שאני ניגש לשמוע אותו.
מדובר באלבום דת' מלודי, מהסוג ששמענו כבר אלפי פעמים בעבר. שתי גיטרות שמנגנות מלודיות מהירות וחדות וריפים מלודיים, בתוספת סולואים מזדמנים. סולן שמציע גראול בסגנון Arch Enemy ו-Dark Tranquility, בתוספת קול נקי עמוק. הצרחה הארוכה בפתיחת שיר, שאמורה להכניס את האדרנלין לפעולה לקראת המשך השיר הקרב ובא. קטע המעבר שמתפרץ בפוש לתוך ריף מהיר. כל אלה הם מאפיינים רגילים למדי והם מבוצעים בצורה לא רעה בכלל - אבל לא מעבר לזה. אין פה שום דבר שלא שמענו בעבר, ואין פה שום דבר שמתעלה על מה ששמענו בעבר.
אתם מבינים, השירים כשלעצמם לא רעים במיוחד, אבל אין בהם שום דבר טוב במיוחד: שום ריף שתופס את האוזן, ליריקה בנאלית וסתמית, מלודיות חרושות ששמענו עשרות פעמים בעבר. ברגעים היחידים שהאלבום מנסה לקחת תפנית טיפה מעניינת, הוא עושה זאת בדרך-כלל בעזרת שבירות קצב ושינויים פתאומיים, שכמו הרגל מגונה, כמעט תמיד ממוקמים לא בחוכמה רבה. לראיה השיר "Constructive Destruction", בעל בית אחרון חמוד וקליט המלווה בריף חמוד וקליט, שנקטע בפתאומיות לברייקדאון סתמי שמסיים את השיר. קשה לי להבין מה גרם להם להרוס ככה סיום נחמד שמשאיר טעם טוב בפה, לטובת ברייקדאון בן בקושי שתי שניות שהיה מתאים הרבה יותר בתור פתיחה עוצמתית או מעבר פתאומי.
המסקנה אליה אני חותר, היא ש-Fuelblooded הוציאו אלבום שבעיקרון הוא בסדר, אך לא מצליח להתעלות מעבר לתחושה הכללית של בינוניות משעממת ושגרתית. חסר פה מעוף, חסר פה ייחוד, חסר פה בעיקר את הצעד האחד הזה שירים את Inflict The Inevitable ממעמד של "סתם עוד אלבום דת' מלודי" ל-"אלבום דת' מלודי טוב". וכך נוצר מצב שבו עטיפת האלבום והעיצוב הפנימי שלו הם הדברים הטובים ביותר בו, ולא המוזיקה - וזה בהחלט לא סימן טוב.
|
