|
15/05/2007
Threshold - Dead Reckoning
מאת: עדי כהן
אפתח במה שהאלבום הזה הוא לא: הוא לא מתיימר, הוא לא מתפלסף. הוא לא וירטואוזי, לא קשה לעיכול, לא נמרח. Threshold, להקה ותיקה שמעט נחבאת אל הכלים בז'אנר, מביאה לנו אלבום קליל, קליט ומרומם רוח, כמיטב המסורת שלה. זה כבר אלבומה השמיני במספר, בהחלט מכובד, אבל נדמה שהיא לא מוכרת מספיק משום מה וחבל.
גם לי זו היתה ההיכרות הראשונית איתה, ואני חייבת להודות שציפיתי למשהו מעט שונה - כבד, ארוך, כמו להקת פרוגרסיב ותיקה שנמאס לה כבר מעצמה. ניסיתי לדחות את ההאזנה הראשונית לאלבום הזה ולדחוק אותו הצידה מתוך חשש, אבל כשהייתי כבר נאותה להקשיב לו, אפילו לא בתשומת לב רבה, הוא מיד הצליח להעלות את מצב רוחי גם ברגעים טובים פחות.
למען האמת נדמה לי שנתקלתי בלהקה אי שם ברשת, לפני שנים. זכור לי גם שאמרתי לעצמי "לא מעניין" ועברתי הלאה. בסך הכל, זוהי להקה צנועה שלא תצליח להרשים בעזרת שיר אחד בלבד. תקראו לה "הכבשה השחורה" של הז'אנר, כזאת שלעומת להקות שעמוסות ברוח וצלצולים נדחקת הצידה בכל פעם, אבל יש לה חומר טוב, טוב מאוד אפילו, אם רק תעצרו ותקשיבו. השירים קצרים, קולעים, לא יותר מדי פרוגרסיביים (ואפילו - פחות מדי פרוגרסיביים) ומלודיים. רובם מקפיצים וקלילים, דוגמת "Slipstream" ו-"This Is Your Life", בדיוק מה שתרצו לשמוע בשביל קצת שמחת חיים.
השילוב של הגיטרות והקלידים יוצר מצד אחד קצב וגרוב, ומצד שני שילוב מעודן בין הכלים, כך שהמלודיה ש-Threshold מזוהה איתה נשמרת ועוד איך. הדאבלים מכים, אבל לא חזק מדי, רק מספיק כדי לשמור אותנו בתוך השיר ואין כאן הסחפות לעודף משום דבר - אלא הכל במידה הנכונה. הליריקה נוטפת אופטימיות וחשיבה חיובית, יש משהו מאוד תמים אך אמיתי באלבום הזה. כמו כן, Dan Swano עושה קולות רקע בשירים כמו "Slipstream", "Elusive" ועוד, ולא נותר אלא לומר סחתיין על הבחירה המוצלחת.
הפזמון המינורי ב-"Elusive" מצליח לגרום לי לעצום עיניים ולתת לו לחלחל. קצת מזכיר באיזשהוא מקום את Shadow Gallery ברכות המלטפת שלה, המהלכים ההרמוניים שלה פשוט יפים בפשטותם אך בדיוקם. נכון, האלבום הזה אולי פחות תחת ההגדרה "פרוגרסיב", אבל זה רק מוסיף לו. שלא כמו ב-Extinct Instinct למשל, שהיה יותר מתוחכם - השירים כאן קצרים אך בדיוק במקום, מה שהופך את האלבום למרחף, לא שוקע, לא מעייף. תחושת הריחוף רק מתגברת ב-"Pilot In The Sky Of Dreams". רומנטי, מקסים, תמים, כבר אמרתי? הנה לכם מלודיה אפילו רכה ומושכת יותר, לעצום עיניים, לתת לחיוך קל להפרש על השפתיים, ולהנות... וכשהוא משתנה ותופס כיוון אחר, לזרום איתו לאן שייקח אתכם. השיר מדבר על הפנוט, על סחיפה איטית - וככזה בדיוק הוא מצטייר בעיני המאזין.
"Fighting for Breath" לעומת זאת, זורק אותנו לדיסוננטים מוזיקליים. הרגל תשוב לתופף על הרצפה, ואם עד עכשיו כבשתם את הרצון להצטרף לזמר ולשיר איתו את הליינים הקליטים, זה הזמן לשנות זאת. גם כשלא התכוונתי, מצאתי את עצמי כבר עם רגל בתוך המוזיקה המימית, הקייצית, המתערבלת. מאוד קל ללכת לאיבוד באלבום הזה, אבל שלא כמו עם להקות אחרות זה מסע שלא דורש ממך כוח רגשי, אלא רק שתשען אחורה ותהנה מהנוף. המעבר באמצע השיר, כמו טיפות קטנות של מים בתוך שלולית שקטה, לוקח את השיר למקומות אחרים.
באמת שקשה לי לבחור כאן שירים שהייתי מוותרת עליהם: ב-"Disappear" נדמה שכל אקורד מונח במקום הנכון, ב-"Safe To Fly" תחושת הפיטר פן החולמנית משהו חוזרת להצית אש ילדותית באוזניים המוכנות לקבלה, וגורמת לי לרצות לפרוש ידיים ולעוף, כי הכל כאן בעצם אפשרי. "One Degree Down" יתן לנו עוד פוש קטן למעלה לפני שהאלבום נסגר ויש אפילו שיר בונוס, קאבר ל-"Supermassive Black Hole" של Muse, ששוב מוכיח משהו על חוסר האגו והצניעות של הלהקה - אין זה מקובל שלהקה ותיקה מבצעת קאבר ללהקה צעירה ממנה כמו Muse, ועוד לשיר מהאלבום האחרון שלה, שיצא ממש לא מזמן. חמוד, אפילו מתעלה על הפלצוטים העדינים של מת'יו בלאמי במקור, ונותן לשיר נופך אחר.
זוהי אחת הפעמים היחידות שלא התעייפתי באמצע השמיעות הראשונות של האלבום. כל שיר כאן הוא שיר, אין צורך להוסיף דבר, אין צורך לגרוע. זה אלבום שלא רוצים להפסיק באמצע, כי הוא פשוט זורם בטבעיות ספונטנית שכזאת. הוא יתאים גם כמוזיקת רקע, גם כמוזיקת התרגעות, וגם אם תחפשו משהו להעמיק בו יותר. משום מה, ל-Threshold יש נטיה להתנדנד עם הליין אפ. הם כבר החליפו ארבעה מתופפים, וגם תפקיד הסולן לא סגור על עצמו, הפעם מאוייש על ידי אנדרו "מאק" מק'דרמוט, שגם ליווה אותם באלבום הקודם, Subsurface, שזכה לשבחים.
ההחלפה הבלתי פוסקת הזו אולי קצת פוגמת ביכולת של ההרכב להתגבש אבל לא נשמע שום נתק בכימיה ביניהם, להפך - הם משתלבים אחד עם השני בצורה הנכונה ביותר. אם בכל זאת אנסה למצוא נקודות שיפור, הייתי רוצה לשמוע קצת יותר "גרוביות" בשירה במקומות המתאימים. לא הזמר, ולא אף אחד מהנגנים פה מרשים ביכולותיו, ובכך אולי טמונה הפואנטה: התוצאה מדוייקת, פוגעת בעדינות ומלטפת את הנפש. אין הרבה מילים לתאר את זה, אין משהו מיוחד שאוכל להגיד על אף אחד מהשירים, פרט לכך שהם טובים, פשוט טובים.
|
