|
15/06/2007
Nostradameus - Pathway
מאת: גיא נקש
טוב זה לא סוד שמטאל הוא אחד מסגנונות המוזיקה הורסטיליים יותר שקיימים ועל האבולוציה שלו ניתן להתפלסף עמוקות אל תוך הלילה ואף להאנח בסוף תוך פליטת משפט כמו "אאאאאח! יא חסרא על הימים האלה!". אחד הדברים ששמתי לב אליהם דיי מזמן אבל משום מה לא יצא לי להתייחס אליו מספיק הוא השינוי שעבר על אחד מהז'אנרים היותר וותיקים, הפאוור מטאל. כסגנון שהחל כאח כבד יותר של המטאל המסורתי, הפך הסגנון לבעל תדמית רכרוכית יותר ויותר וזאת בעיקר עקב ההתחזקות של הפלגים היותר אקסטרימיים לרבות דת', ת'ראש ומאוחר יותר בלאק.
אז כמו במשפט הנצחי בסרט "פארק היורה": "החיים מוצאים דרך..." וכך גם מוצאות אט אט יותר ויותר להקות פאוור מטאל דרכים מקוריות להתנער מתדמית ה-"פוסי מטאל" שעברה עליהן עם מותו של הגלאם ועליית מפלצות הגריינד והברוטאל. חלקן פנו לשלב את הסגנונות הקיצוניים הנ"ל בתוך המוזיקה שלהן ויצרו תתי סגנון בני כלאיים זולת דת' מלודי. לעומתן ישנן גם להקות שפשוט לקחו את הסגנון הקופצני (לרוב) לצדדים אפלים וקודרים, אפילו גותיים ומלנכוליים. השילוב מוכיח את עצמו שכן להקות בפורמט המוזיקאלי דוגמת זה של Helloween או Stratovarius לצורך העניין, הן דבר מאוד נדיר (קיים אבל במספרים ממש מועטים).
וזה מביא אותנו אל Nostradameus, הרכב שוודי עם 8 שנות פעילות והספק מרשים של 5 אלבומי אולפן. Pathway, האחרון מבניהם הוא שילוב מעניין של פאוור מטאל על מרבית המניירות הקלאסיות של הסגנון בתחום השירה בעיקר, הרבה אופל וקור במלודיה וכוח בלתי מתפשר בעבודת הגיטרות. Nostradameus מבצעים אינטגרציה מעולה של מספר אלמנטים ובכל זאת מצליחים לשמור על לוק כללי של פאוור, אם זה הודות לסאונד, לשירה המצוינת של פרדי ולעבודת התופים הקלאסית של אסקו.
האלבום פותח בשיר שבהחלט לא היה מבייש אף להקת דת' מלודי והשירה הנמוכה של פרדי נוסקת אל על אחרי 2 משפטים בקפיצה חדה שהחזירה אותי קצת ל-Control Denied כשהמלך עוד היה בחיים (יהי זכרו ברוך, צ'אק). "Wall Of Anger" שמגיע לאחר מכן, מתחיל ליצור אווירה קרה ומנוכרת כבר בדקה ה-3 ולמרות השירה הנקייה והגבוהה המלודיה מאוד קודרת וחשוכה והריף של הסולו מאט את הקצב למעבר כבד. הכיוון הזה נשמר באופן טוטאלי לאורך כל האלבום, לרבות בשירים "MDCC" שמחולק ל-2 חלקים. חלק ראשון מתחיל בפריטה שקטה ונדמה לרגע שאנחנו שומעים עוד בלדת מטאל דביקה, קצת דכאונית אמנם...
ברם, המעבר לחלק השני מגלה לנו כמה רחוקים היינו מהמצב והשיר הופך לגוש גדול של כעס, כאשר בפזמון השירה אף מגיעה לשיאים חדשים - בהחלט משחק יפיפה של פרדי בין שירה צרודה ומחורחרת לבין שירה נקייה וצורמת. אל דאגה, בלדה מגיעה בצורת השיר "Not Only Women Bleed" - מעין תשובה מאוחרת לאליס קופר? לפרדי יש קול - הוא יורד נמוך ומגרגר בלחישות צרודות (הוא לא שר בגאולים) ומיד ממריא לגבהים, הוא מהדהד ורוטט באוזן. גם פה, שכבות על שכבות של שירה שעומדות יפה מנגד לריפים המנסרים שמייצרות הגיטרות.
קולו של פרדי מזכיר לי את טומי קירוויק מ-Seventh Wonder - שהוא גם סולן בחסד עליון - והוא אף נשמע כמו הכלאה בין טומי קירוויק ל-Olaf Hayer (לוקה טורילי, דיוניסוס), מאוד עוצמתי ונוטף נוכחות מכל עבר. בהעדר קלידן בעל נוכחות אמיתית (למעט שטיחי Strings ברקע פה ושם) האלבום הוא כולו Guitar Driven ומעוטר כולו בסולואים מצויינים, שכבות על שכבות של ריפים והרבה כוח - הכל מגובה בבאס חד מאוד ומצוחצח להפליא. לא הייתי אומר שחברינו ממציאים את הגלגל אבל השירים עשירים ב-Chord Progressions משובחים ויכולות ההלחנה שלהם ראויים לשבח, הם זורמים, מורכבים יפה ומבוצעים ללא דופי.
גם הסאונד מצוין וזה מוסיף המון לחוויית ההאזנה לאלבום - כיף לשמוע מטאל שמזכיר כל כך את "פעם" אבל נשמע כמו שמטאל נשמע היום. Pathway הוא לא האלבום המטאל הכי טוב שתשמעו, הוא לא פאר היצירה המוזיקאלית ולא ממציא את המטאל מחדש - אני בטוח שזה לא היה הרעיון מאחורי האלבום או מה שעבר לחברי Nostradameus בראש עת נכנסו לאולפן להקליט אותו. עם זאת, אני חש צורך לציין את זה היות ויש לי הרגשה שכל אחד מחפש היום את האלבום שישנה את חייו במקום לחפש מוזיקה טובה ליהנות ממנה. זה מסכם בפשטות את האלבום הזה ואני בטוח שזה החזון מאחוריו, לעשות מטאל טוב כמו שצריך, כמו שכתוב, לתת בראש קצת. זה תמיד היה באמנת המטאליסט לדעתי רק שלאט לאט זה נדחק לצד.
בסופו של עניין יש לנו פה אלבום שהוא משחק מעניין של סגנון מטאל קופצני שגורם לי לרצות לזוז ולהשתולל, לא פעם מצאתי את עצמי מהנהן בקלילות כבר בשמיעה ראשונה וזה מבחינתי סימן שהמוזיקה עשתה את שלה. יש באלבום מלודיות מסקרנות, כועסות, קודרות ופה ושם גם קמצוץ קל של חמימות (כי אין פאוור בלי זה). תוסיפו קצת השראה מסגנונות כבדים וקיצוניים יותר ויש לכם מספיק סיבות להקשיב למה שהחבר'ה האלה אומרים. זה נעים באוזן ולמרות שלא מדובר במשהו שחדש, Nostradameus מצליחים להביא בכל זאת משהו מעצמם למוזיקה שכבר הכל נאמר ונעשה בה, ולהחזיק את המאזין מסוקרן לאורך 11 רצועות - זה משהו נוסף שראוי לשבח.
|
