|
17/06/2007
Behemoth - The Apostasy
מאת: אופיר מסר
אם יש להקה אחת שהיא לא פחות אינטנסיבית בהופעות מאשר באלבומים שלה, זו כנראה Behemoth. אני לא יכול לחשוב על שום להקה אחרת שעובדת כל-כך קשה, מופיעה ללא הפסקה במהירות כפולה מזו שבהקלטות, מכינה אלבום ומספיקה לצאת בין לבין להופעות נוספות - והכל, תוך כדי שמירה על רמה גבוהה של טכניקה, הן בנגינה והן על הבמה... ואני יכול עוד להמשיך. אמנם עברו שנתיים מאז יצא Demigod המשובח, אבל עבור חברי הלהקה, אני בספק אם בכלל הם הספיקו לנשום מאז.
אותו אלבום למעשה, הקפיץ את החבורה הפולנית הזו בהיררכית המטאל למקום מכובד, עם סיבובי הופעות רבים ברחבי העולם לצד ענקיות הז'אנר וכל זאת בזמן שעם Demigod היא ממשיכה לצבור קהל מעריצים נלהב בכל מקום אליו האלבום הגיע. כעת, שנתיים לאחר מכן, Behemoth חוזרת עם אלבום חדש, שמביא עמו הייפ פנומנאלי וציפייה גבוה, שכן Demigod היה כזה אלבום מעולה, שבאמת קשה לחשוב איך הלהקה תצליח להתעלות עליו - וזאת למעשה השאלה העיקרית כאן, אבל, על כך נענה בהמשך.
אז ללא עיכובים מיותרים, נדלג על האינטרו המיליטאנטי הקצר ("Rome 64 C.E.") ונתחיל עם השיר הראשון ב-The Apostasty שנקרא "Slaying The Prophets Ov Isa". כבר מהפתיחה, אי אפשר שלא לזהות את הסאונד הייחודי ללהקה והכי חשוב, את התיפוף(!!!) של אדון Inferno, שברגע אחד מצליח להוריד לי כאפה כזו חזקה שמשאירה את הפה שלי פעור כמעט לכל אורך האלבום - איזו מהירות, איזו טכניקה, איזה סמים הוא לוקח (שאלה רטורית)... איזה!?
ברגע שעיכלנו את העניין הזה, אפשר לשים לב לשינויים ונתחיל מקולו של Nergal, שעדיין שומר על גראוול דת' מטאל כוחני, אבל הפעם, ללא שכבות ואפקטים כמו באלבום הקודם. מחד גיסא, זה בהחלט תורם לשירים ולאיכות הקול של Nergal, אבל מאידך, זה ממעיט מהעוצמה שהתרגלנו אליה בעבר - יש כאן הרגשה מאד פרימיטיבית בסאונד של השירה ובכלל, בנגינה, אך אני לא משתמש במילה "אולדסקול" בכוונה, היות ויש גם המון מרכיבים עכשוויים והמון פרטים שצריך לשים לב אליהם היטב.
אחד מאותם שירים מלאי פרטים נקרא "At The Left Hand Ov God" והוא מתחיל עם גיטרה אקוסטית על רקע צלילים אטמוספריים שנותנים תחושה מצמררת במיוחד. משם אנו ממשיכים לתוך שיר כבד במיוחד, עם שירה שלא מפסיקה לרגע, מעברים מרתקים ולסיום גם שירת מקהלה - שיותר אופיינית לאלבומים של Melechesh (כלומר, עם נטייה מזרחית) - בה משתלבת שירה נשית מסולסלת. "Kriegsphilosophie" - או "פילוסופית המלחמה" מגרמנית - תופס את המושכות בחזרה עם תיפוף כוחני, בלסט-ביטס מטורפים ושירה דמונית כמו שרק Nergal יודע לספק.
אמנם נראה כי האלבום הרבה יותר מורכב מ-Demigod, אבל אישית קשה לי להיתפס על The Apostasty באותה רמה. משהו פה חסר לי, אם זו העוצמה, האגרסיביות (שקצת התמתנה כאן) או אינספור הפרטים הקטנים שאולי בלא מודע מפריעים לי להתייחס לאלבום כעצבני ומלוכלך ובמקום זה גורמים לי לחשוב (מלשון, להפעיל את המוח) כשאני מקשיב להם - ולמען האמת, לא תמיד רוצים להתעסק בזה, לפעמים פשוט רוצים להתפרע. אבל בכל זאת, אין לי כלל וכלל תלונות על החומר המוזיקאלי, על הסאונד החד והמעולה ועל הכתיבה של הלהקה שפשוט משתפרת מאלבום לאלבום.
"Inner Sanctum" הוא דוגמה מעולה לשיר בוגר שמצליח לשלב בין הריפים והתיפוף המלכותי של Behemoth לבין סגנון יותר פרוגרסיבי וזאת הודות לשילובו של נגן הפסנתר Leszek Mozdzer (אחד הנחשבים בפולין) וכן, גם לא אחר מאשר, Warrel Dane, סולן להקת Nevermore - מה שהגיע כהפתעה גמורה, כי אף אחד לא טרח להכריז על השתתפותו לפני כן. "Pazuzu" (אותו מלך שדים מהמיתולוגיה האשורית, שגם עשה גיחה לסרטי "מגרש השדים") הוא שיר חזק נוסף, מלווה במקהלה (שהפעם נוטה לכיוון הלטיני) וקטעי באס מרתקים באדיבותו של Orion, שלטעמי לא יוצא לו לבלוט יותר מדי במהלך האלבום וחבל.
לבסוף מגיע "Christgrinding Avenue", שיר שנכתב בעקבות מסעה של הלהקה לירושלים (לפני כשנתיים) שבעקרון מדגיש באגרסיביות שלו את השנאה למה שקרה שם לפני אלפיים שנה. Behemoth בניגוד למרבית הלהקות שעוסקות במיתולוגיה, לא מתייחסת באופן ספציפי לאירועים, אלא משתמשת באותם סיפורים כמטאפורה למחשבות ולרגשות של חברי הלהקה, על החיים, על העולם ועל נושאים שונים ומשונים - רק צריך לשים לב לכל הדברים האלה היטב. בכל אופן, המסקנה שלי לגבי The Apostasy היא, שהאלבום אמנם הרבה יותר מעניין מ-Demigod, אבל כפי ציינתי, הוא לא עוצמתי וכבד כמוהו - לחלק מהאנשים זה יתרון, אבל לאלה שפשוט מחפשים למה להרביץ, אני מציע לרכוש ביחד עם האלבום איזה שק אגרוף, שיהיה לכל מקרה.
|
