|
14/09/2007
Mayhem - Ordo Ad Chao
מאת: יונתן שקדי
מהשניה הראשונה של "A Wise Birthgiver" אפשר כבר להבין שמדובר פה בחיה שונה. בטראק הזה, שפותח את אלבומה האחרון של Mayhem אין בלאסט-ביטס, אין צרחות, אין נאומים ואין הכרזות. יש פה גיטרות איטיות, תופים מסויגים ומגוון לחשושים משונים. ברוכים הבאים, אנחנו Mayhem מודל 2007.
את Mayhem לא צריך להציג. הלהקה עם ההסטוריה הכי מופרעת במטאל, שהסאונד שלה עבר יותר מטמורפוזות מגוש פלסטלינה של ילד בן 4, הלהקה ש-כמו שאמרו רבים וטובים לפניי - לא עשתה טעות אחת כל הקריירה שלה, ומעולם לא עשתה משהו שמישהו אחר עשה לפניה. כבר עשור ש-Mayhem מתנהגת כמו להקה רצינית - מקליטה אלבומים בקצב סביר, משתנה, משתכללת, מתחדשת. אחרי הרצף המוחץ של האלבומים Wolf's Lair Abyss, Grand Declaration of War, Chimera כבר היה ניתן ממש לחשוב ש-Mayhem מצאה סוף סוף את צורתה האמיתית ושבהרכב הזה היא תישאר לנצח.
כל זה עד שבא הבום הגדול - Maniac, סולנה הכריזמטי בשלושת האלבומים הללו (ובראשון, Deathcrush) ואולי ה-Frontman הכי מרשים במטאל, עוזב, ולנעליו נכנס לא אחר מאשר איש האשכולות Attila Chaser, סולנה של Mayhem מלפני כתריסר שנים ואחד הסולנים המוערכים והמבוקשים בעולם האקסטרים מטאל כבר הרבה שנים. חבר'ה, עם כמה שאני נמניתי על השמחים על הרכבה היציב והמוצלח של Mayhem, עם סולן כמו אטילה אי אפשר להתווכח.
עם כמה שאהבתי את עבודתו של מניאק, היה בי פחד גדול ש-Mayhem מיצתה את התועלת שהיא מסוגלת להפיק ממנו ושעוד אלבום אחד איתו היה כבר נשמע עייף וחסר השראה - פחד שב-Chimera כבר החלו לצוץ ניצנים לצדקתו. אם GDoW היה אלבום מבריק ופורץ גבולות שבראשו עומדת באופן ברור הכריזמה של מניאק, Chimera כבר היה לא יותר מאלבום מטאל מצוין, שאמנם יש בו אחלה סולן, אך בניגוד ל-GDoW, את Chimera היו יכולים Mayhem להקליט בדיוק אותו הדבר גם עם סולן אחר.
כך קורה שבזכות אינסטינקט ההישרדות המפותח במיוחד של Mayhem אנו מקבלים אלבום חדש, עם סולן חדש, שמביא איתו ים שלם של השראה לכיוון חדש לגמרי. ממש כמו ש-GDoW נשמע כאילו המוזיקה בו נתפרה למידותיו המדויקות של מניאק והטירוף שהוא מביא איתו, כך נשמע Ordo Ad Chao בדיוק כאילו נתפר למידותיו של אטילה והעצב והייאוש שהוא מביא איתו.
עצב וייאוש - כן כן, ממש ככה. גם מההקשבה הכי שטחית לאלבום הזה, הקשבה ראשונה כזו, ללא הרבה תשומת לב (כשאתה שם את האלבום ברקע ואז ניגש לשטוף כלים/ לקרוא ספר/ לעשות ג'אגלינג עם 4 כדורים, חתול ומסור חשמלי) - גם מהקשבה כזו כבר אפשר להבין שמדובר פה במשהו לא נעים. ההפקה היא מלוכלכת עד לא קיימת (בניגוד גמור לסאונד הפשטני אך חד כתער שאיפיין את האלבומים הקודמים) וזהו ללא ספק האלבום הקודר והאפל ביותר של Mayhem עד היום. נא לא לטעות - על אף קטע הפתיחה האיטי והמעורפל, לאלבום לא חסרה מהירות ולא חסרות שבירות.
אלה עדיין Mayhem, ו-Hellhammer הוא, כידוע, לא בחור רגוע במיוחד. אבל גם הקטעים המהירים נשמעים כאילו הם מושמעים מעבר למין מסך של חושך, כאילו Mayhem הם מהירים כי ככה הם מנגנים, אבל לא כי מה שהם רוצים להעביר לנו הוא כוח וכאסח. המהירות עובדת כאמצעי מוזיקלי, אבל המסר האמיתי באלבום מתקבל מהשירה הלא פחות מחולנית של אטילה, סולן שבין אם הוא צורח או לוחש, הוא תמיד נשמע בעיקר כאילו בא לו לבכות ואז להתאבד. ומה אני אגיד לכם, ככה אני אוהב אותו.
זה אחד מהאלבומים האלו שאי אפשר לשמוע ממנו שיר פה, שיר שם, זה אחד האלבומים שבהם סך כל השירים יוצר תמונה גדולה יותר. זה לא שלא ניתן להצביע על דברים שהם מיוחדים בכל שיר, אבל למעט אולי שיר הסיום המוחץ "Anti", אין כאן שיר שבאמת עובד במלוא האפקטיביות שלו כשהוא לא מגובה ע"י השירים שלפניו ואחריו, לא כי השירים אינם חזקים, אלא כי האלבום הזה הוא כמו מסע ארוך אחד דרך לילה ערפילי ומגעיל מאוד (ואם היינו יכולים פתאום לקפוץ חמישה ק"מ קדימה באמצע המסע שלנו דרך הלילה, הוא היה נעשה קצת קל מדי, לא?).
בשורה התחתונה אין באמת סיבה שאני אמשיך עם התיאורים המסובכים האלה. מי שכבר אוהב את Mayhem יודע גם ככה שלהתאכזב מהם קשה מאוד, ושהאלבום הזה יהיה בשבילו. אבל הקטע המעניין מאד ב-Ordo Ad Chao הוא שלדעתי זוהי הפעם הראשונה ש-Mayhem פונים באלבום שלהם לקהל רחב יותר ממעריצי Mayhem הקיימים. קשה שלא לשים לב באלבום הזה להשפעה ברורה מעולם הבלאק המינימליסטי והנויזי שהוא "ה"דבר עכשיו בעולם, ומהווה מנת חלקם לא רק של שומעי בלאק אדוקים אלא גם של אנשי הנויז וה-Drone, כשבראש המגמה הזו עומד בד"כ הלייבל האמריקאי Southern Lord, מעצמה אימתנית של מוזיקה מטונפת.
ההשפעה הזו היא אמנם שינוי ניכר מהסאונד הרגיל של Mayhem שהוא בד"כ הכי מטאלי-עדכני שיש, ועם זאת היא מובנת מאוד בקלות, שכן זוהי פשוט ההשפעה שאטילה מביא איתו. מי שנכח באחת מהופעותיו בארצנו הקטנה עם הגיטריסטים הרעשנים סטיבן או'מלי ואורן אמברצ'י יודע שאטילה אוהב את כל העניין הזה מאוד, ומי שראה קליפים מהופעות אחרונות של Mayhem (ומי שלא, לא לדאוג, עוד רגע הם אצלנו) יודע שאת השואו החולני שהוא למד משם הוא מביא גם ל-Mayhem. באלבום אמנם אי אפשר לשמוע שואו, אבל את רוח העניין אפשר לשמוע בבירור שאטילה הביא איתו לאולפן, וששאר חברי הלהקה התנהגו עם המוזיקה בהתאם. זה אמנם לא אלבום נויז או דרון בשום צורה (חלילה!), אבל הסאונד המינימליסטי נמצא שם, וזה אלבום שהיה יכול בקלות לצאת ב-Southern Lord.
רק עוד כמה נקודות שראויות לציון: הליריקה של אטילה אולי אינה חזקה כמו של מניאק, אבל היא תואמת את האלבום בצורה נהדרת. מעורפלת, לא ממש ברורה, אבל כן עצובה, מיזנתרופית ומיואשת (שורות כמו "No Love, No Hate No Faith, No Memory" תמיד עושות לי את זה, משום מה). התיפוף של Hellhammer חייתי כרגיל, למרות שגם הוא וגם Blasphemer עושים כאן כנראה את העבודה הכי פשוטה שעשו מזה הרבה שנים. או שאולי רק ההפקה גורמת לזה להישמע ככה, קשה לדעת. גם הבס של Necrobutcher פחות רודף אותך בעת ההקשבה מאשר ב-Chimera, שם היתה לו נוכחות מרשימה מאוד, אבל עדיין, הוא נמצא שם ברקע, במיוחד בקטעים האיטיים, ושומר על הגחלת המגעילה.
Mayhem כהרכב יושבים כאן מעולה, כרגיל, אם כי בגלל ההפקה הבעייתית הנגנים נשמעים פחות מרשימים (מבחינה טכנית בלבד - את האווירה הם יודעים לספק כמו שצריך) ממה שנשמעו בשני האלבומים הקודמים. מה לעשות, בשביל ליצור מוצר חדש צריך לוותר קצת על האגו. דווקא נחמד לשם שינוי לא לשמוע את Hellhammer משוויץ. הבחור הוא אולי מתופף מדהים, אך בשנים האחרונות הוא נהיה קצת פרוגרסיבי מדי לטעמי. זה מה שיפה ב-Hellhammer, למרות שהוא נורא אוהב להשוויץ, הוא גם יודע טוב מאוד להתאים את עצמו לסגנון הנגינה שמתבקש ממנו. אין ספק שהסגנון המהיר הווירטואוזי והמטורף שלו התאים מאוד לשני האלבומים הקודמים, אבל מזל שהוא לא מקובע על זה וכן יודע להתאים את עצמו לפשטות היחסית של האלבום החדש.
בקיצור, Mayhem, כהרגלה, מוכיחה גם הפעם, כמו עם כל אלבום, שהיא אלמותית לחלוטין. זו הלהקה ששרדה שריפות, רציחות והתאבדויות, שערוריות, זעזועים בהרכב פעם אחר פעם, שינויי חברות תקליטים, צעדים נועזים בכתיבה (GDoW), וכל דבר אחר שתוכלו להעלות על הדעת. Mayhem מוכיחה כרגיל שהיא אף פעם לא תעשה את מה שתצפה לשמוע ממנה (ומהבחינה הזו, היא תמיד עושה את מה שמצפים ממנה - מפתיעה). מה אתם מבזבזים את הזמן שלכם על הסקירה הזו, רוצו לקנות את האלבום הזה כבר. הוא כל כך טוב שלא משנה כמה אחפור עליו, עדיין לא באמת אצליח לתת לו את הכבוד הראוי לו.
|
