|
07/10/2007
Mehida - Blood And Water
מאת: עדי כהן
אולי במבט ראשון Mehida תישמע לכם כלהקה אנונימית באלבום הבכורה שלה, אך בירור קצר מעלה כי חברי הלהקה כבר שועלים ותיקים מלהקות מוכרות היטב כגון Candlemass, Therion ו-Sonata Arctica. אמנם השם הלא מוכר, העטיפה הבנאלית וההבטחה ל- "Progressive Melodic Metal" הם לא הגורמים שהיו משכנעים אותי לבחור באלבום בחנות דיסקים, אבל מסתבר שזה דווקא התאים לי לאוזניים יופי. אז כן, מדובר בפרוגרסיב, ולא בפרוגרסיב מפתיע מדי או חדשני, אבל השילוב של המלודיות הכתובות בטעם עם קול איכותי וורסיטילי, יחד עם פזמונים קליטים עד כאב וטקסטים דתיים - הכל משתלב יחד לכדי משהו שמאפשר לך לצלול אליו ולהרגיש בבית. כמו ש-Threshold סיפקו לנו השנה אלבום שפשוט עושה טוב על הלב - כך גם Mehida, ללא יומרות מיותרות, שירים ארוכים או סולואים מפוצצים.
הכל התחיל כשהקלידן Mikko Harkin, שהיה חבר ב-Sonata Arctica בין השנים 2000-2002, החליט לעזוב את להקתו Wingdom למען חזונו המוזיקלי האישי. חבר הביא חבר וכך הוקמה הלהקה הפינית ב-2007, וכבר הספיקה להוציא אלבום בכורה תחת הלייבל Napalm Records. למרות העבודה המהירה יש כאן אלבום שנשמע די סגור על עצמו, הן מבחינת המוזיקה והן מבחינת התכנים. מסתבר שמהלכי פרוגרסיב טיפוסיים דווקא נשמעים טוב כשהם מלווים בפזמונים עם נטיה מרגיזה להתקע בראש לאורך זמן, ומה שכבר גילו כמה להקות לפניהם - דבקות במוטו "הבה נוריד את הפרוג לעם" אכן מקרב את העם אל הפרוג.
קשה להצביע על מוטיבים עיקריים המייחדים את האלבום חוץ מההנאה שהוא מספק. אמנם השירים הפותחים בילבלו אותי בהתחלה מעט, אך אחרי שמיעה נוספת קל מאוד להכנס לראש שלהם. אולי עדיף היה לשנות את סדר השירים ולא להפיל על המאזין מיד מעברי סולמות וקצב כמו שב-"Unchanging", השיר הפותח והמתעתע, שלא ממש מייצג את הלך הרוח של האלבום. עם זאת, קל לראות מיד שהחבר'ה יודעים מה הם עושים - הסולן Thomas Vikström, בעבר נכס ל-Candlemass והיום ל-Therion (בתפקיד זמר-סשן), מעניק לנו יופי של אווירה עם קולו המפותח - לא להאמין שהבחור בכלל חלם להיות שחקן הוקי, אך מסתבר שהכל עובר במשפחה והוא החליט ללכת בעקבותיו של אביו, זמר אופרה. גם הקלידים ברקע בונים את השיר, אך כשהם פורצים קדימה לסולו קצרצר ב-Hammond מאולץ, כמו בשיר "Wings Of Dove" או "Guilty", התוצאה נשמעת דווקא מבולבלת, מסתבכת עם עצמה וחסרת עמוד שדרה.
עוד חסרון גדול לדעתי הוא עבודת התופים באלבום. המתופף Markus’ Corner נשמע יכול ליותר, אך ברוב המוחץ של המקרים הוא מעדיף להשאר על מקצב מונוטוני (מה שאני נוהגת לקרוא לו "נגינת בום-טראח"), כמו בשיר "Guilty" בעל הפזמון הקליט עד קיטשיות, או בשיר "Dry Bones", שבהם נגינת התופים ממש פוגמת לי בהנאה. מה גם שסאונד התופים מאוד שטוח ומציק ונשמע חובבני למדי ואני לא יכולה להמנע מלדמיין סירים וכפיות במקום מערכת תופים הגונה. "Multitude" ו-"Grace" הם השירים האהובים עלי - הם מייצגים את הלך הרוח, סובבים סביב מלודיות קורצות הזורמות לכיוונים מעניינים, וגם כששמעתי את האלבום בשמיעת רקע לא מחייבת, שירים אלו הצליחו לתפוס את תשומת ליבי המיידית. יש בהם לא מעט נשמה ומהלכים הרמוניים לא צפויים אך מאוד נעימים לאוזן.
Vikström שב ומוכיח את יכולותיו פעם אחר פעם, אם בגראולים בפתיחת "Multitude", בלכלוך אלקטרוני משהו בשיר "Lost Ones", או במשיכת תו ארוך במיוחד בשיר "Letter From Home". הוא ללא ספק מוביל את הלהקה והלהקה מגבה אותו בהתאמה. דווקא האופי הנוצרי של הליריקה לא פוגם באלבום אלא משתלב היטב - זו אינה הטפה אלא יותר בקשת "קראוני בהיותי קרוב" לא מזיקה בעליל, המשתלבת בצורה כמעט בלתי מורגשת באווירתיות הבלדה הסוחפת האופפת את רוב השירים. לולא שירים כמו "Dry Bones" המדברים באופן מובהק על סיפורי תנ"ך (חזון העצמות היבשות במקרה הזה) - סביר להניח שבכלל לא הייתי חושדת בדבר.
גם אם התוצר בכללותו מהנה ביותר ועוד ימשיך להתנגן אצלי במערכת לאורך זמן, אולי דווקא עבודה קצת יותר מתמשכת היתה מביאה לנו תוצאות טובות יותר בכיוון הסאונד והעבודה המדוייקת יותר המתבטאת באותם רגעים שהכלים נדרשים לתת יותר מהרגיל - סולואים, גיבוי חזק או מעברים. דווקא ברגעים אלו נשמע כאילו הלהקה לא ממש השקיעה בקטנות, לדוגמה כניסות הקלידים לא יוצרות אווירה כנסייתית אלא רק מעוררות בי סלידה מהאפקטים הזולים, והתופים נוטים להתקבע על אותו מקצב משעמם למשך יותר מדי זמן. אחד היתרונות הבולטים באלבום הוא אורך השירים. Mehida הצליחו מצד אחד ליצור אלבום מעניין ועשיר, אך מצד שני השיר הכי ארוך בו קצר מ-6 דקות. גם מי שלא אוהב פרוג מעיק ומתמשך עשוי להנות שכן הם מספקים לנו פרוג שנמצא אי שם בין שני צידי המתרס - לא טכני מדי אך גם לא משתפך ונמרח. בסך הכל, יופי של עבודה בשביל אלבום ראשון.
|
