תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
DPS
Insomnium
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות אלבומים ::

לאתר הרשמי: לחצו כאן


רשימת השירים:


01. Frôðr
02. Rifna
03. Hæimr
04. Kvikr
05. Ammobiærg
06. Svartrviðr
07. Harmdauðr
08. FæigR


ציון:

02/08/2021
King of Asgard - Svartrvidr
מאת: מתן קדר


במופע "להציל את איש המערות", בכיכובו של אבי קושניר, הוא מתאר שאשתו שאלה אותו איך הוא יכול להיות חבר של אשר, הרי הוא כזה קמצן. ואז אבי עונה ש"אשר תמיד קמצן. בכל חבורה יש קמצן, אשר הוא הקמצן שלנו! זה מה שגברים אוהבים. עקביות". אז כן, למרות שמוזיקה היא אומנות, ורצוי שאומנות תתפתח, בקו הכללי אני אוהב אצל הלהקות שאני שומע עקביות (אני מדבר אליכם, קריאייטור). אם יש משהו שאפשר להגיד על King of Asgard זה שהם עקביים. מסוג הלהקות שזה לא משנה איזה אלבום אתה שומע, הכל נשמע די דומה, וכמו שאמרתי בעבר, כשהכל דומה השאלה היא רק האם זה דומה טוב או דומה לא טוב.

אז אנחנו מדברים כאן על להקה שוודית שהוקמה ב-2008, וזהו אלבומם החמישי במספר. מה יש לנו כאן? נו באמת, על מה אתם חושבים כשאתם חושבים על מטאל שוודי? נכון. זה מלודי, זה ויקינגי, אבל יותר מהכל, זה גולמי באווירה ובסאונד של זה, כאילו הלהקה הזאת הוקמה בסוף שנות ה-80 ובאזור הזמן הזה היא נשארה. לדעתי יש בזה קסם.

גיטרות עם דיסטורשן בלבדן פותחות את האלבום הזה, אחת עושה קצב ואחת בונה מלודיה, ביחד הן בונות מתח גדול ולפתע נכנס המתופף. כאילו מתחילים הופעה ומנסים להיכנס לאט לתוך הריף שנובע מהגיטרות שהיו, הפעם בהרכב מלא. כמעט 10 דקות השיר הראשון הזה, לוקח את הזמן, מלודי מאוד, מחובר לשורשים שלו. אני חושב שבימינו לפתוח אלבום בשיר כזה ארוך דורש אומץ. אחרי הבנייה הממש ארוכה, נכנסים דאבל בסים והשירה סופסוף. קרל הסולן קורע את הגרון, קולות רקע חצי מקהלתיים מלווים אותו, ואני נשבע שאם אי פעם הייתי צריך לנחש מאיזה שנה השיר הזה, הייתי מהמר על 92' גג. באמצע השיר הוא עוד נרגע, הסולן עובר ללחישות קריפיות ומשם גם סולו גיטרה נחמד. בסה"כ שיר שהוא רכבת הרים מורכבת, כמו שאני אוהב.

השיר השני איטי יותר, אבל מהפתיחה לא מחכה לאף אחד. לא בנייה איטית כמו קודמו אלא ישירות לריף מיד-טמפו כבד ופשוט. שאר הריפים בשיר הם קונטרסט מקסים בין דאבלים וטרמולו לבין תחושה איטית וכבדה, ופה ושם סתם ריף איטי ומאוד מלודי ואפשר להגיד שהשיר כמעט קורץ למחוזות הדום מטאל. שיר כלבבי.

השיר השלישי כבר מתחיל ב-full on אלימות, עם ריף טרמולו ודאבל בסים, עוצר די מהר וחוזר שוב. כשנכנס הבית הגיטרות עושות הרמוניה אפלולית ומקסימה, ואני תוהה למה מגיע לי כל הטוב הזה? גם כאן השיר נוהג כמו רכבת הרים, נשאר מלודי לכל אורכו, ואז, משום מקום, בלאסט ביטס. אלימות. מלא אלימות. למה? כי ככה צריך.

השיר הרביעי נפתח בפריטה אקוסטית, כזאת שכאילו בונה מתח, ואפילו באה לשאול משהו לא ברור. אבל כל זה נגמר די מהר והלהקה נכנסת בכסאח לעוד קצת מהעקביות הלא מקורית של דאבלים וטרמולו, הרבה רעש מהיר ומלודי, כמתבקש. בין כל הרעש, גם השיר הזה עוצר באמצע, והפעם לקטע פסנתר קליל ועצוב שאני מודה שקצת מפתיע אותי. קיוויתי שממנו תהיה איזשהי בנייה מלודית מתמשכת, אבל לא. בשלב כלשהו נמאס ללהקה מהפסנתר הזה והם חוזרים ל-100% רעש ואלימות, אבל גם לזה יש את הקסם שלו. בסך הכל, אפשר להגיד שמדובר בעוד שיר ארוך, מורכב ומחושב היטב.

אחרי עוד שיר באותו קו, מגיע השיר השישי, שמגיע בזמן. למה בזמן? כי הוא יותר אווירתי ויותר איטי מקודמיו. מזכיר הרבה יותר וייב של להקות כמו Wardruna ודומיה, עם הדגשה יותר על הסטייל הויקינגי-שבטי ופחות על להיות מטאל, ואין ספק שמדובר במעין חצי-הפוגה חשובה מאוד, שבמקרה או לא, מצליחה לקלוע מאוד לטעם שלי לפחות. בכל זאת, השיר הולך וחוזר למחוזות הדת' המלודי כהלכתו, ואני חושב שזה מושלם.

האלבום ממשיך לשיר עם פיצול אישיות, כי יותר מחצי ממנו זה רק פריטה אקוסטית מונוטונית, ואז עוצרת בשנייה ומתחלפת לבלאסט ביטס אלימים והמון אלימות שהיא לחלוטין 180 מעלות ממה שהיה קודם, ואני תוהה מה אמורה להיות הפואנטה פה, בעיקר כשרק חצי דקה לקראת הסוף הסולן נזכר להתחיל לשיר. לא ברורה כוונת המשורר, אבל זה לא רע.

האלבום נחתם במנגינת פסנתר איטית מעל שטיח קלידים וקריאות עורב שמשתלבות מדי פעם, כי איך אפשר ויקינגים בלי איזה עורב אקראי? בסה"כ סיום רגוע ובמקום לאלבום שכזה. מעין אאוטרו שנותן קלוז'ר שמרגיע את המאזין, אחרי מלאי האלימות המלודית שהאלבום הזה סיפק.

אז מה היה לנו כאן? אלבום שממשיך את הדיסקוגרפיה של הלהקה באופן מושלם, שירים ארוכים, מורכבים, מלודיים מאוד מבלי לאבד שמץ של אגרסיביות, כי בכל זאת זה דת' מטאל. תיבול מדויק של אווירה ויקינגית קצת שבטית, ובסופו של דבר, אלבום מעולה לחובבי הז'אנר.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: ניווט ::

[#] [A] [B] [C] [D] [E] [F] [G] [H] [I] [J] [K] [L] [M] [N] [O] [P] [Q] [R] [S] [T] [U] [V] [W] [X] [Y] [Z]

:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Eternal Struggle – Year Of The Gun

Carcass – Torn Arteries

Iron Maiden - Senjutsu

King of Asgard - Svartrvidr

Gojira - Fortitude

Helloween – Helloween
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
האלבומים שעשו אותנו – עם חברי להקת Subterranean Masquerade

כתבה:
קדימה אל העבר – על גל להקות ה NWOTHM

כתבה:
האלבומים שעשו אותנו – עם חברי להקת Revision the Dream

כתבה:
האלבומים שעשו את Ferum, גיטריסט להקת Dim Aura

כתבה:
מאמיני המוות - כתות קטלניות בעת החדשה

ראיון:
ראיון עם ישי שוורץ – סולן להקת Tomorrow's Rain
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[30/03/2022]
Samael בהופעה אחת בישראל
[22/10] Israeli Metal Fest 2021
[28/10] Full Metal Giora
[05/11] Counter Attack
[11/11] קרח ואש בבית היוצר
[13/11] Eternal Struggle YOTG Album Release Show
[19/11] REEMOT - Maggefah Release Show
[29/11] Paradise Lost חוזרת לתל אביב
[30/11] An Evening with Ross Jennings
[02/12] פסטיכסאח MMXXI ירושלים
[04/12] The prog variant
[24/04] Dark Funeral בהופעה בישראל
[26/10] Tiamat - בהופעה אחת בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::