|
17/11/2021
Limp Bizkit – Still Sucks
מאת: מתן קדר
אני לא רוצה לדבר על לימפ ביזקיט. אני רוצה לדבר על Bolt thrower. לא כדי לסקור אותם אלא כדי לתת אותם כדוגמה ללהקה שעשתה את הדבר הנכון. הייתה ללהקת הדת' הבריטית הוותיקה הזאת קריירה ארוכה ומפוארת עם הרבה אלבומים. ועדיין, בשנת 2005 הם הוציאו את האלבום הכי טוב שלהם. הוא היה כל כך טוב שהם עצמם הבינו שהוא הכי טוב שלהם. אחריו הם כתבו עוד אלבום אבל הבינו שהוא לא טוב כמו האחרון שלהם, החליטו לא לשחרר אותו ולהמשיך רק להופיע, עד שלפני כמה שנים הם התפרקו.
אז למה אני מדבר על Bolt throwerבסקירה של האלבום החדש של לימפ ביזקיט? כי החבורה הבריטית הזקנה השכילה לעשות את מה שלהקת הניו/ראפ מטאל האמריקאית לא השכילה לעשות. בגדול, לימפ ביזקיט זאת להקה שהיא אהבת ילדות שלי, אבל היא הייתה צריכה להפסיק לשחרר חומרים ולא לשחרר את האלבום הזה. רוב מעריצי הלהקה, בני הדור שלי שגדלו על ניו מטאל, יסכימו איתי ש- Chocolate Starfish and the Hot Dog Flavored Water היה האלבום הכי טוב של הלהקה, והוא יצא לפני 21 שנים... מאז יצאו עוד 2 אלבומים בינוניים, אבל בינינו, צריך לדעת מתי לעצור.
חשוב לי להגיד שמודעות עצמית זה חשוב. פרד דרסט, סולן הלהקה, מצליח להכיר בעובדה שהוא מזדקן, ומאמץ את זה בידיים פתוחות, שזה ראוי להערכה. עדיף משמעותית מאנשים שלא קולטים שהם מזדקנים (לא שאני חס ושלום רומז משהו לעצמי כשאוטוטו אני בן 35 ומזמין לעצמי חלקת קבר). הבעיה היא שלא רק פרד מזקן (כי בכנות, הוא מדהים. הוא עדיין נשמע כמו לפני 20 ומשהו שנה), אלא שהמוזיקה של לימפ ביזקיט הזדקנה. לא המוזיקה האנרגטית שהם עשו פעם, אלא האלבום הנוכחי.
ולמה אני מתכוון כשאני אומר שהמוזיקה שלהם הזדקנה? בגדול, הרבה חפירות, הרבה דברים שאולי לאנשים בני 40-50 נשמע אדג'י, אבל אם פרד דרסט של לפני 21 שנה היה שומע את האלבום הנוכחי, אני חושב שהוא לא היה אוהב אותו. הוא לא מכיל שירים כבדים ועצבניים כמו Break stuff, השירים לא מקפיצים כמו Rollin’, יש באלבום 2 (!!!) בלדות שבפני עצמן לא רעות מדי, אבל כשהן באות באלבום שכולו לא מצליח להקפיץ, ואפילו לא לגרום לראש שלי לזוז ולו טיפה, זה פשוט לא שם.
ורציתי. רציתי לקבל אלבום שאני אעוף עליו, אלבום שיחזיר את עטרת הניו מטאל שעליו גדלתי ליושנה, ויראה שלימפ ביזקיט עדיין כאן ועדיין בועטים, גם בימינו. אבל זה לא קרה. האלבום פשוט שטוח, נשמע כמו חומרי מגירה של חומרי מגירה של חומרי מגירה, ולא כמו האנשים שעשו את Nookie או My way.
ובכל זאת, אני מכריח את עצמי להתנתק מהתרפקות על העבר ושומע את האלבום בפני עצמו, ומדמיין שמעולם לא הכרתי את הלהקה הזאת קודם, ושואל את עצמי מה אני חושב על האלבום הזה. אז אני ארשה לעצמי להיות לא מנומס ולשאול שאלה שצריכה להישאל: מה זה החרא הזה? אם מישהו היה משמיע לי את האלבום הזה הייתי שואל למה אותו מישהו ולמה הלהקה הזאת חושבים שהאלבום הזה יתפוס אותי, יגרום לי לרצות להקשיב לו עוד ולשמוע את שאר החומרים של להקה שנשמעת ככה?
אסכם ואגיד שהאלבום הזה לא פרווה. גם לא חלבי. אפילו לא טבעוני. האלבום הזה הוא יותר לכיוון של ארגז תפוחי אדמה, לא מבושלים, לא מקולפים, בלי גרגר מלח לרפואה. פשוט ערימת תפוחי אדמה בוסריים שכוונת המשורר לגביהם לא ברורה בעליל. אין מישהו שמצער אותו יותר להגיד את הדברים האלה, ואני מקווה שלמאזינים אחרים יש חוויה טובה משלי, אבל עבורי, זה כנראה האלבום הכי מאכזב ששמעתי השנה.
|
