|
18/09/2022
Megadeth – The Living, The Dying and the Dead
מאת: אלון מיאסניקוב
זה פרק הזמן הארוך ביותר שלקח ל Megadeth להקליט אלבום חדש, אני די בטוח שלא הכול היה לטובת הקלטת האלבום, אני די בטוח שלא אפילו, אבל אתם יודעים מה? לדעתי 6 שנים דייב אסף חומרים. כי מוזיקלית – זה כנראה הדבר הכי טוב שהם הוציאו מאז אמצע שנות התשעים.
זה סוג של להתחיל מהסוף, זה האלבום הכי בוגר, עמוס, כבד, מלודי ופשוט מלא בשירים טובים ששמעתי מהלהקה מאז Youthanesia פחות או יותר. ומזה אתם יכולים להבין שלא עפתי משום אלבום שלהם מאז. למרות שחייב להודות ש Dystopia היה אלבום לא רע בכלל. פשוט לא באותה דרגה.
האלבום החדש גם לא Youthanasia ובטח לא Rust, אבל הוא כנראה הדבר הכי טוב שיצא מאז.
השיר הפותח – שיר הנושא, מתחיל בשיר מקצב ביניים, מלודי וכותב היטב. המתופף הטרי Dirk Verbeuren הוא מתופף מטאל קיצוני/טכני לשעבר, שעשה את רוב שנותיו ב Soilwork, ושומעים את זה. והגיטריסט Kiko Loureiro- יוצא להקת Angra הוא ללא ספק הגיטריסט הכי וירטואוזי שלהם מאז Marty Freidman, ושני גורמים אלה תורמים הרבה לסה"כ.
הכול טוב בשיר הנושא, המקצב, הריפים, הלידים, האווירה – זה פשוט שיר קלאסי של הלהקה שהעלה לי חיוך השפתיים. ובעיקר בונה צפייה לקראת השיר השני – life In Hell שהוא שיר טוב, אבל לא מיוחד או בולט לעומת אחרים באלבום או של הלהקה.
Night Stalkers שיצא כסינגל הוא Thrash לפנים, בשיר הזה גם התיפוף, גם הריפים – וגם הבס הרועם של Steve Di Giorgio, פשוט בעיטת Megadeth לתכשיטי המשפחה. גם השירה של מוסטיין לפנים, ווקאלית לא נשמע שהבחור הזדקן בכלל. Dogs Of Chernobyl היא שיר דינמי מאד, הוא נפתח בצורה מאד לא אופיינית, מלודי, קל יחסית לרוב החומרים שלהם – עד דקה 4 בערך שבה הוא נועץ לך את הלסת של מוסטיין ברגל כמו איזה אמסטף מטאלי.
עכשיו, זה לא מושלם. יש כרגיל שירי Filler כאלה, כמו Junkie למשל, אבל אחרי זה מגיע קטע ביניים לפנים כמו Psychopathy שממשיך לשיר חזק כמו Killing Time, שהוא שיר Youthanasia לכל דבר, מלודי, אווירתי, מהסוג שמזכיר שוב שמוסטיין יודע לכתוב שירים, לא רק ריפים.
Soldier On זה המנון מטאל מהסוג שהתרגלנו אליו מהלהקה מימי Symphony Of Destruction, מלודי וחזק עם ריפים מטאלים לעילא ולעילא, כשה Pre Chorus נשמע כמו קטע מ Rust In Peace והפזמון כמו משהו מ Symphony, פשוט להיט מטאלי מהסוג שמשמח אותי מאד.
Celebutante זה ריף מטאלרול כזה שאני תמיד אוהב לשמוע, עם טקסט מוסטייני שמבקר את תופעת הסלב האמריקאית, שיר קליט, קל – כתוב היטב, לא יצירת מופת, אבל בחייאת – לא צריך תמיד כאלה. פשוט המנון קל וקליט.
Mission To Mars זה הקטע האפי של האלבום, שמשלב דינמיות מוזיקלית, עם קצת קלידים, אפקטים חלליים, וטקסט נרדי להפליא שתמיד נחמד לשמוע בז'אנר שלנו. לגמרי שיר Youthanasia מהצד המלודי ביותר של הלהקה.
We'll Be Back זו פיסת Thrashמעולה בכל קנה מידה, שאפשר להבין למה יצא כסינגל. איזה ריף לפנים, איזו שירה קלאסית של מוסטיין, פזמון חזק וקליט, לידים מטורפים של Louriero ומשליש שיר ריף Thrash מושלם. קטע שמזכיר את הרגעים הכי יפים של הלהקה.
שני השירים האחרונים באלבום הם קאברים, Police Truck זה קלאסיקה של ה Dead Kennedys,שיר שאני אוהב כבר שנים בגרסתו המקורית, והגירסה של Megadeth משמרת את האנרגיה של המקורי ומוסיפה לו את הקצה המטאלי ששידרג גם את Anarchy In The UK שאותו כיסו לפני שנים – בשני המקרים זה רק משפר את השיר המקורי, לפחות לטעמי.
האלבום נסגר עם המנון ההארד רוק This Planet's On Fire של הסולן האגדי Sammy Hagar (מי שגם היה ב Van Halen), ומוסטיין – ג'ינג'י בדיוק כמו Hager, שגדל על המוזיקה שלו - עושה לו פה כבוד ראוי ביותר. שני הקאברים האלה מציגים בעצם את ההשפעות הגדולות של סצנת ה Thrash האמריקאית הוותיקה – אין שם בין ה Pאנק לבין ההארד רוק המסורתי יותר – וזה מה שהוליד את ז'אנר ה Thrash.
בואו, האלבום הזה הוא לא Rust In Peace, כבר לא יהיה עוד כזה, גם לא עוד Countdown ואפילו לא עוד Youthanasia אבל העובדה שהפעם מוסטיין לקח 4 שנים לעבוד על שירים, הרענון של הליין אפ, כנראה כל זה תרם והלהקה הביאה את האלבום הכי כיפי שלה מזה עשרות שנים. הם לא הלכו בדרך של להקות שמשנות ז'אנר, הן פשוט המשיכו הרבה ממה שכבר עשו – אבל עשו את זה פה ממש ממש טוב, ואני לפחות – מרוצה מזה.
|
