|
26/10/2007
Maylene And The Sons Of Disaster - II
מאת: איתי פרייז
אני חייב לפתוח את הסקירה הזאת בהתוודות קלה ... אני בחור מיושן, וקשה לי עם הגל הכבר לא ממש חדש של מטאלקור והשם ישמור EMO, סקרימו ותופעות נלוות. כשראיתי את הקליפ לשיר "Metal By Numbers" שהקומיקאי האמריקאי Brian Posehn עשה על המטאל ועל הסצינה היום, הייתי חייב להנהן בהסכמה. בתחילת המערכון הוא יושב מול הטלוויזיה ורואה משהו שנראה כמו להקה של חברה שנראים כמו הילדים של מיקי בוגנים צועקים שטויות שאי אפשר להבין בפזמון EMO מתבכיין טיפוסי, הוא יושב המום ואומר שכל אחד יכול לעשות את זה ואז הוא מחליט לעשות את זה כמו שצריך בעזרת חברים כמו ג'ואי ורה וסקוט איאן.
הסיבה להקדמה הקצת מוזרה היא ש-Maylene And The Sons Of Disaster, הרכב שקרוי על שם שודדת בנקים ידועה לשמצה והבנים הרצחניים שלה משנות ה-30, הוא סוג של הרכב שנוצר ע"י הסולן דלאס טיילור, בחור שמגיע מסצינת המטאלקור, והוא סולנה של Underoath, מהלהקות היותר מצליחות בז'אנר. טיילור הקים את הלהקה לא בכדי להמשיך את הכיוון של להקתו המרכזית, אלא כדי להקים להקה שתלך לכיוון הרבה יותר אולד-סקול, וכשאני אומר את זה אני מתכוון לשנות ה-70', והשפעה חזקה מלהקות דרומיות כמו ZZ Top ולינרד סקינרד, בתוספת אגרסיביות של המטאלקור.
הצרחות פה נעות בין משהו שנשמע כמו סקרימו לרגעים, ובשאר הזמן הוא נשמע כמו למי מ-Motorhead, לפעמים הוא מחליט להביא איזה פזמון מלודי ונקי, אבל מה שבטוח הוא שהתוצאה הסופית גובלת בסוג של מחלת נפש של רוצח סדרתי רדנקי במיוחד, בטח לא EMO בשום רמה. ללא ספק, לא חסרים פה איזכורים למטאלקור, אבל הדרומיות שולטת פה בכל אספקט. זהו האלבום השני של ההרכב הזה, והוא ממשיך באותם מקומות שבהם הוא הפסיק לפני כן, רק בשירים יותר טובים לטעמי.
"Memories Of The Grove" פותח את האלבום ונותן בראש כבר בהתחלה במשהו שנשמע כמו Skynard רק עם הצרחות של טיילור, וכמובן הרבה הרבה יותר כבד. למרות האגרסיה, זה ועדיין שמיע לגמרי, בפזמון אגרסיבי שמזכיר קצת את Faith No More באלבום האחרון שלהם. לאחר מכן מגיע "Dry The River", שיר שנפתח כמו פתיח לריקוד הו דאון בטקסס ועובר לפזמון פאנקי בסגנון Foo Fighters - ז'אנר שבו לטיילור יש כבר הרבה ניסיון בו. "Death Is An Alcoholic" מביא עוד פזמון עוצמתי של טיילור והריפים של ג'וש קורנוט וסקוט קולום שחותכים בדיוק כמו שצריך.
אחר כך מגיע "Raised By The Tide" שנשמע כאילו בילי גיבונס (אגדת הבלוז מ-ZZ Top) עצמו מנגן בו וטיילור מתמרן בין צרחות ושירה נקיה. השיר "Wylie" נפתח בצרחות של טיילור, שנשמע כאילו נדבק במחלה שוב, תיאור מדויק לכל האלבום, כאילו מוזיקאים ממש טובים וצעירים מאלבמה או משהו בסגנון ישבו ביחד שתו יותר מדי מונשיין ביתי דרומי והחליטו להקליט אלבום... לקראת סוף השיר הזה יש הרגשה שטיילור עוד שנייה חוטף התמוטטות עצבים כשהוא צורח "I'm losing the truth..."
"Tales Of The Runaways" היא בלדה בלי דיסטורשנים, דרומית מאוד ומלווה בשירה נקייה של טיילור שמראה שיש לו את זה גם כשהוא לא צורח. "The Day Hell Break Loose At Sicard Hollow" מסיים את האלבום, והפעם זה קטע אינסטרומנטאלי שמרגיש כאילו יצא מאיזה סרט של קלינט איסטווד או לפחות מאיזה אלבום של אניו מוריקונה - והוא מצוין.
הלהקה הזאת גרמה לחובב אולדסקול שכמוני ליהנות גם מהפירות שתעשיית המוזיקה של היום מייצרת, וחלקם גם אשכרה טעימים מאוד. האלבום הזה מופק היטב, כל הכלים יושבים חד וברור ורק טיילור צורח לטעמי קצת יותר מדי כשהשירה הנקייה שלו יותר מוצלחת מהצרחות. בכל מקרה האלבום הזה מומלץ גם לחובבי אולדסקול ורוק דרומי שלא חשבו שיצליחו ליהנות משום דבר מהגל היותר חדש במטאל, שווה לנסות אנשים, אולי תופתעו לטובה.
|
