|
29/11/2007
Powerwolf - Lupus Dei
מאת: עדי כהן
יש לי משהו עם זאבים. משהו בחיה הזאת מאוד מושך אותי, אפשר לומר מייצג אותי. לכן, כשראיתי שקיבלתי אלבום העונה לשם Lupus Dei של להקת Powerwolf, עם זאב אדום על העטיפה - ובכן, לא היתה מאושרת ממני. בתחילה נדמה היה שמיהרתי לשמוח - ניגשתי ברצינות תהומית לבדוק את העניין, ו... אופס.
במקום אלבום קונספט בומבסטי על זאבים ושאר חיות לילה, קיבלתי תכנים עלובים ולא משכנעים בניחוח רומניה. נדרש לי עוד זמן לחזור שוב ל-Lupus Dei והפעם לראות אותו כפי שהוא - לא לוקח את עצמו ברצינות, לא מתיימר לחדש שום דבר, לא מתחייב לגרום למבקרי מוזיקה שמרנים להנהן בראשם ולרשום עוד סופרלטיב.
Powerwolf מאוד הזכירו לי את Lordi - גם הם עושים הבי מטאל מגניב וקליל, גם הם שטותניקים, וגם הם דופקים פוזות למצלמה בתחפושות ואיפור. כנגד הדעה הרווחת, דווקא מאוד נהניתי מ-Lordi - לדעתי הם באמת "החזירו את הביצים לרוק" כדברי אותו שיר, ואפילו למיינסטרים. כך או כך, את Powerwolf, בדיוק כמו Lordi, לא צריך לקחת ברצינות - אלא אם כן פזמונים שבהם כל הלהקה צועקת "שטן! שטן!" נחשבים בעיניכם לתובנה נדירה.
אם ניגשים לאלבום הזה בצורה הנכונה מקבלים הבי \ פאוור מטאל כיפי, בלי יותר מדי בלגן אם כי עם הברקות חביבות. בסך הכל זהו פינוק בלתי מחייב לאוזניים: תרצו, תקחו, לא תרצו - לא חייבים לשלם על כך ביוקר, מבחינה מטאפורית כמובן. "נניח שאנחנו מפחידים... עכשיו בואו נקרע את העיר", That’s the spirit.
לאחר פתיחה צפויה למדי עם אורגן מצמרר והרבה לטינית, "We Take It From The Living" ו-"Prayer in the Dark" מבהירים לנו די מהר מה הקטע. אי אפשר להתעלם מקולו העשיר של Attila Dorn שנשמע כמו סוג של דרקולה - מרושע אבל בעל חוש הומור. עם ריפים בעלי ריח של רוק ישן שלא משאירים אותי נייחת מדי וקלידים שנותנים הרגשה של טירה חשוכה אי שם בטרנסילווניה, זה כמעט ונשמע כמו משהו ליצירת אווירה גותית אפלולית...
למען האמת, האלבום הוקלט בקפלה בת המאה ה-20, עם מקהלה של 30 איש שמצטרפת בשירים מסויימים. אכן אטמוספירה ציורית לאלבום שהיה עשוי להיות פסקול לסרט אימה קלאסי עם ערפדים ועלמות תמימות.... האם נדמה לי, או שהם אומרים שם "We can die for heavy metal"?. ב-"Saturday Satan" כבר לא יכלתי להתאפק ופרצתי בצחוק. עם שמות שירים כאלה הייתי כנראה צריכה לדעת למה לצפות, אבל דווקא הסיבה שנרתעתי מהאלבום בתחילה, היא הסיבה שבזכותה בסופו של דבר מאוד נהניתי ממנו: התיאטרליות הכמעט מוגזמת והנושאים הקודרים והמיתיים המוצגים בצורה די משעשעת (כשבאמצע שיר על יצורי אופל ליליים פתאום מהללים את המטאל זה די משעשע לטעמי) מאפשרים לך להנות משני העולמות.
Lupus Dei עשוי להיות אלבום אפלולי רוב הזמן, אך גם משהו נחמד לדפוק איתו את הראש באווירת אולדסקול - השפעות של להקות שקיבעו את הז'אנר כמו Iron Maiden מורגשות בהחלט, ואוהבי King Diamond לא יידעו את נפשם מרוב אושר, אך גם יש כאן לא מעט אלמנטים מהפאוור מטאל ואפילו מהדום - "When The Moon Shines Red" הוא דוגמה מצויינת לשילוב המנצח. אי אפשר שלא להרים את הידיים למעלה ולרצות לילל לעבר הירח עם שיר כזה. טריטוני שטן על פי הספר, אורגן כנסייתי למהדרין, ופזמון דרמטי להפליא בקולו הנהדר של Attila. מה אפשר לבקש עוד? (פרט למקהלה מלווה הנשמעת כמו קבוצה של אוהדי כדורגל, רחמנא ליצלן).
Powerwolf, החתומה ב-Metal Blade, היא בסך הכל להקה צעירה יחסית - זהו רק האלבום השני שלה, אך ההפקה לא מביישת ואם רק ניגשים אליו בצורה הנכונה מובטחת כאן הנאה צרופה. לאחרונה הלהקה חזרה מסיבוב הופעות עם Candlemass ו- Grave Digger - כך שגם אם תצחקו על האיפור המגוחך שעל פני חברי הלהקה, אתם חייבים להודות שפוטנציאל יש כאן. לא צריך יותר מדי להתעמק, להתרכז, או לנתח - Powerwolf עם יללות הזאב שלהם מוכיחים לנו שאכן, "Vampires Don’t Die", ובמלרע רבתי.
|
