|
13/12/2007
Novembre - The Blue
מאת: מתן ג'ונאס
אני עומד להתחיל את הביקורת הזו בצורה קצת שונה: היסטוריה של חברת תקליטים. הלייבל Peaceville Records הוקם בשנת 1987 על-ידי Paul Halmshaw, מתופף לשעבר במספר להקות הארדקור-פאנק בריטיות אנונימיות. הבחור הקים את Peaceville במקור כמעין מערכת הפצת קלטות הארדקור וקראסט פאנק ברחבי בריטניה, אך במהרה החליט לקחת את העסק שלב אחד קדימה והפך אותו ללייבל של ממש.
בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים Peaceville התחילה להזניח מעט את הפאנק ושלוחותיו והתחילה להתעסק יותר במטאל, בעיקר בז'אנרים הקיצוניים יותר שלו. להקות אגדיות כמו Darkthrone ו-Autopsy בחרו בלייבל, והוא התחיל לצבור תאוצה. ואז עשה Halmshaw את אחד הצעדים החכמים ביותר בקריירה שלו: הוא החתים את My Dying Bride.
הוא החתים את My Dying Bride, ואז את Anathema, ועל הדרך גם את Paradise Lost, ויצר את מה שידוע כ-"The Peaceville Three", השילוש הקדוש של הדום/דת' מטאל. ומאז ועד היום, כאשר אומרים Peaceville מתכוונים לדום מטאל, וכל להקת דום שמחשיבה את עצמה, חולמת לחתום ב-Peaceville.
אך משנות התשעים השתנו כמה דברים: Anathema לא חידשו את החוזה שלהם, ובמקומם הגיעו Katatonia, אבל אלו מעולם (ובמיוחד לאחרונה) לא התאימו באמת לתבנית של "השילוש הקדוש", לכן המקום נותר עדיין ריק. ואז, בשנת 2005, הגיעה ללייבל להקה איטלקית לא מוכרת במיוחד, בשם Novembre.
הלהקה קמה עוד ב-1990 תחת השם Catacomb על ידי האחים Orlando (כאשר Carmelo על הגיטרה והשירה ו-Giuseppe על התופים). שלוש שנים מאוחר יותר האחים החליטו לשנות כיוון, החליפו את השם ל-Novembre ועברו מלנגן דת' מטאל סטנדרטי אל עבר מחוזות הדום. מאז ועד היום ראתה הלהקה חמישה אלבומים (פלוס הקלטה מחודשת לאלבום הראשון ב-2002), כשבחודש נובמבר האחרון (כמה הולם...) יצא אלבומה השישי, The Blue.
מי שמכיר את Novembre ואלבומיה הקודמים יודע שהלהקה עברה מספר תהליכים עם השנים. היא התחילה כלהקת דום-דת' לכל דבר, כשבהתחלה שורשי הדת' מטאל שלה שלטו במוזיקה. לאט שולבו יותר ויותר מלודיה בנגינה, השירה הנקייה דחקה את הגראולים הצידה, ופתאום הופיעו גם קלידים והרמוניות שלא היו שם קודם. הדבר הגיע לשיאו באלבום החמישי של הלהקה, שיצא בשנה שעברה תחת השם Materia, ובו לא היה אפילו גראול אחד לרפואה, ובכלל הוא נטה לכיוון המטאל הגות'י, הרבה יותר מאשר לכיוון הדת' או הדום מטאל.
אישית, Materia אכזב אותי מאוד. במקום יצירות דום מטאל מופתיות בסגנון Arte Novecento (מ-1996) ו-Novembrine Walz (מ-2001), קיבלנו אלבום רכרוכי ומתנשא, ריפים קטנים וחסרי השראה, ושעמום לא מועט. אבל בשנה האחרונה קרה משהו. אני לא יודע מה קרה, אבל אני מודה למה שזה לא יהיה, כי הוא שינה את Novembre ב-180 מעלות, החזיר אותה למסלול הנכון והביא לנו את The Blue, שהוא אלבום מעולה שלא נופל מהאלבומים המוקדמים הנפלאים של הלהקה.
האלבום נפתח בסערה, עם ריפים חזקים וכבדים והגראול המחוספס והאימתני של Carmelo שעושה פה קאמבק מבורך. אל דאגה, גם הקול הנקי היפהפה שלו נוכח, וההרמוניות הווקאליות שידענו ב-Materia חוזרות ובגדול, כשברוב הזמן ניתן גם לשמוע את הגראול של Carmelo נמצא ברקע, כשכבת קול שלישית. The Blue מציע גם עשרות ריפים מצויינים, חזקים אך מלנכוליים ומרגשים, בדיוק כמו שדום-דת' צריך להשמע.
דוגמה טובה לכך אפשר לשמוע בשיר השני, "Triesteitaliana", שם המיקס בסגנון השכבות של Mikko Karmila (שהפיק את Nighwish, Sentenced ו-Amorphis) בא לידי ביטוי ורק מעצים את היופי של המוזיקה. בסוף השיר גם ניתן לחזות בפרץ דת' מטאל פתאומי עם סולו נהדר - מה עוד ניתן לבקש?
למרות שכל השירים באלבום שומרים על רמה מאוד גבוהה באופן כללי, יש עוד קטע שמתעלה אפילו מעליהם, וזהו השיר העשירי באלבום, "Zenith". השיר, שהוא הקטע הארוך באלבום וגם כמעט אינסטרומנטלי לגמרי, מציג את כל הרבדים השונים של הלהקה - התחלה אקוסטית שקטה שמתפרצת למתקפת דת' מטאל כבדה כאשר Giuseppe מפגיז עם תיפוף מהיר ומטורף שנע בין סוגים שונים של Blast Beats לתיפוף גרובי מגניב ביותר.
הגיטרות, שוב בשילוב שכבות של ריף דת' מטאל עם הרמוניות נוגות ומרגשות. לאחר כשלוש דקות של מתקפה על כל החושים, הלהקה מורידה הילוך לקטע אקוסטי נקי ויפהפה בתוספת חליל וקלידים אווירתיים למדי. לאט לאט השיר חוזר לכוחו, אם כי בריפים איטיים וכבדים הרבה יותר, עד הסיום שבו השיר גווע ביחד עם גיטרה אקוסטית בנגינה יפהפיה.
לעניות דעתי, The Blue הוא אחד האלבומים המוצלחים ביותר של Novembre, וללא ספק אחד מאלבומי הדום מטאל החזקים של השנה. כמעט כל אספקט בו בוצע בצורה מופתית ואני חושב שרבים יסכימו אותי שמדובר באלבום שבהחלט מהווה כרטיס כניסה לליגת העל של הדום-דת' מטאל, אם לא ישירות אל המועדון האקסקלוסיבי של "The Peaceville Three". אם תשאלו אותי, האלבום הזה עוקף בסיבוב את ההוצאות האחרונות של שתי האחרות בשילוש הקדוש בלי מאמץ בכלל.
|
