|
23/01/2008
Machinemade God - Masked
מאת: יותם Defiler
איזה מזל שלפעמים נופלים עלי ימים של נחת. בעולם שכולו עשוי מחוסר נחת אחד גדול - חובק כבישים, ערוצי טלוויזיה ואתרי אינטרנט גם יחד - למצוא פיסה של נחת כיום צריך הרבה יותר מסתם מדיטציה. עקב היותי אדם תזזיתי וחסר סבלנות מצד אחד, ועצלן בלתי נלאה מצד שני, אין ספק שהנחת שלי מגיעה בעיקר ממוזיקה שאותה אני אוהב, וזה מסתכם בעיקר במטאל - על כל האספקטים שלו לרוב, מקובלים יותר ופחות.
על כן שמגיע לידיי אלבום מטאל, או מטאלקור לצורך העניין, שמבוצע כמו שצריך, לא רק מבחינה טכנית כי אם גם מבחינה (וזה ישמע מעט מתרומם) אמוציונאלית כמו שצריך, אזאי למה לא, אפשר לפרגן. לעומת להקות רבות שמוציאות ריליסים חסרי משמעות (ואת חלקן הגדול כבר סיקרנו ממש לאחרונה) הנה באה Machinemade God עם אלבום שהוא חמוד בהחלט - ממש לא יצירת מופת - אבל בהחלט עושה את העבודה.
Machinemade God הם כנראה אחד מקולות המטאלקור הבודדים שאפשר לסבול מאז ש-Howard Jones לקח פיקוד על Killswitch Engage. בים של, תסלחו לי, זוועה סגנונית. בהם המטאל נמכר למרבה במחיר, והוא מגיע עם פורמט של מסקרה בעיניים, תסרוקת איומה ומכנסי באגיז בלתי אפשריות ללבישה - מעטות הן להקות המטאלקור שלא עושות משהו מיוחד אבל עדיין אפשר לסבול את נוכחותן המוזיקלית.
אלבומם הקודם של Machinemade God היה בלתי נסבל, רק להודיע לחבר'ה הסבורים שאני מלווה אותם מזה זמן מה. הוא נפל לכל מלכודות הז'אנר, האיומות ביותר, כולל משפטי "אני אחתוך את הורידים בשבילך, אהובתי" או חרטא כזה. למזלי האלבום החדש התפקס, התבגר והשתכלל מאז. המוזיקה עדיין ג'נרית - אבל בצד המרומם של התחום, ולא נותנת למאזין לשקוע למרה שחורה של שעמום סגנוני. יש פה את הריפים הנכונים, את הסולואים הנכונים, את התזמון והתזמור הנכונים, מספיק כדי לקבל ציון עובר.
בסופו של דבר, שירים כמו "Forgiven" הם משהו שאפשר לקחת איתך הביתה ולזמזם אותם. שירים כמו "Voices" אפילו יותר קליטים, והעובדה שהאלבום מלווה בתבלינים של כינורות ומעט מוזיקה קלאסית, רק ככה להדגיש איזו מלודיה לפעמים (ולהאפיל על הקול של הסולן, שבסופו של דבר, עדיין נשמע כמו סולן מטאלקור לכל דבר) - הנוסח השחוקה הזאת עובדת.
לכל מי שכבר התרגל לז'אנר, אין ספק ש-Machinemade God יגיעו למיצוי מהיר, אבל אני ממליץ בכל זאת להטות להם אוזן, רגע קצרצר לפני שאנו מנפים את כל הלהקות האחרות מהז'אנר הרחק לאי נידח כדי לראות אותן נלחמות בקרב הישרדות ובאכילת שרצים כשרים למהדרין - אני הייתי בשמחה ממקם את Masked בתור אחד מהאלבומים שעומדים במבחן הסבל.
זה לא איכותי כמו As I Lay Dying או Unearth, זה לא כבד ומפלצתי כמו The Red Chord או The Black Dahlia Murder וזה לא מתקרב לשבריר הגאונות של Between The Buried And Me - אבל בסופו של דבר, אם נתייחס לכל ז'אנר המטאלקור הזה בתור מנטרה שמרגיעה אותנו, כמו ז'אנר סרטי דרמת-מתח ממוצעת, וכשאין משהו יותר טוב לעשות בלילה, כל בן אדם נורמאלי היה לוחץ פליי.
|
