|
18/02/2008
Operator - Soulcrusher
מאת: איתן גפני
Operator היא להקה אמריקאית, וזהו אלבום הבכורה שלה. מדובר בהרכב אלטרנטיב מטאל, מהסוג שמצליח היום עקב ביקוש לשירי פופ רועשים, כדוגמת Alter Bridge ודומיהם. ההבדל המהותי בין Operator להרכבים אחרים, הוא שכשהם מרביצים קטעים אגרסיביים, זה לא נשמע כמו ניסיון לגנוב ריפים של פאוור ולצבוע אותם במעטפת של כסף, אלא יותר כמו ניסיון לנגן Alice In Chains או Soundgarden, פשוט בווליום גבוה יותר, ועם קצת יותר דיסטורשן.
ולא בכדי הזכרתי את שמה של להקת העל מסיאטל, Soundgarden. הסולן של Operator, בחור יפה תואר ושחקן לעת מצוא (חפשו אותו ב"מהיר ועצבני") העונה לתואר Johny Strong הוא השכפול הגנטי של Chris Cornell, הסולן בעל צווחת הזהב. זו לא בדיחה - סטרונג מזכיר את קורנל בצורה כל כך משכנעת, עד שהתעורר בי החשש שקורנל הקליט את תפקידי השירה אבל התבאס מהמוזיקה, אז הוא שכר את סטרונג שיצטלם בשבילו.
הצלע המשמעותית הנוספת שמרכיבה את Operator הוא Paul Philips, לשעבר גיטריסט Puddle Of Mudd, הזכורה (לטובה??) בתור עוד אחד מהפרויקטים ה"אותנטיים" של פרד דורסט. דווקא עושה טוב לשמוע את פיליפס בלהקתו החדשה, שכן כפי שציינתי לעיל, Operator נשמעים יותר קרובים למוזיקה אותנטית מאשר הרכבים אחרים תחת אותה מטרייה.
להוציא את ההשפעה הווקאלית הברורה מאליה, אפשר למצוא באלבום הזה השפעות בולטות של Slash, בכל הנוגע להלחנה וסולואים, וזהו השפעה מבורכת, לפחות בעיני. Operator בהחלט יכולים להיות להקת חימום ראויה ל-Velvet Revolver, ועל כך יעיד השיר השלישי באלבום, "Make Em' Pay", שכולו הצדעה לפועלו של הגיטריסט חובב המגבעות - החל מהבתים הבסיסיים אבל מלאי הגרוב, דרך הפזמון ההמנוני והכובש, ועד הסיום האקוסטי, שהוא כולו מחווה בולטת לסלאש.
האלבום נפתח בשני שירים בועטים, כאלה שיכולים להיות להיטי MTV פוטנציאלים: פשוטים, קליטים, מלאי אנרגיה צעירה שלא מחדשת שום דבר, אבל מצטלמת טוב. הבלדה המתבקשת מגיעה בתור השיר הרביעי, ולמרות תפקיד גיטרה חביב בפזמון, לא מדובר בשיר טוב. כל מהלך מוזיקלי בו צפוי, והוא מגיע לשיא שלו מהר מדי, שכן מדובר בשיר שצריך להיות באורך חמש דקות לפחות, והוא לא עולה על שלוש וחצי דקות. במקום להרים את הדיסק לגבהים בשיר הבא, אנחנו מקבלים עוד בלדה חצי אקוסטית, מעין קאנטרי אמצע הדרך שמקבל פזמון "רועש". נו באמת. כבר שמענו כל כך הרבה כאלה בשנים האחרונות.
השיר השישי, "What You Get", הוא השיר שגרם לי להרים גבה לגבי תיאורית הקונספירציה עם קריס קורנל. מדובר בשיר של Soundgarden לכל דבר - הבתים הכבדים, הגשר לפזמון, הכניסה ל-C-Part, כל דבר בשיר הזה מזכיר את אותה להקה משובחת. ואחרי הכל, מדובר בשיר טוב. לאחר עוד שיר קצר ולא משמעותי, מגיעה מעין בלדה לא ברורה בשם "Burn Up The Road", ניסיון להרביץ איזה קטע אמריקנה מעודכן, שיכול להיות פסקול בקטע מעבר של סרט מסע לצעירים שלא ידעו את ימי Easy Rider, וסרט מסע בשבילם זה Crossroads של האחת והיחידה, בריטני המשוגעת. וכמובן שהשיר שאחריו הוא עוד בלדה חסרת ברק בשם "Black Cloud".
במהלך ההאזנה לאלבום, חשתי צורך עז לתת לו ציון נמוך, שכן המסחריות והרצון לסחוט עוד כמה סנטים מהמאזין הצעיר ב-Anywhere USA ניכר בכל שנייה של האלבום, אבל תחילת האלבום והרגע החביב שמככב באמצעו ("Make Em' Pay") גרמו לי לרצות להעלות את הציון בקצת. כפי שניתן להבין מהסקירה, בחלקו השני של האלבום לא ניתן למצוא הרבה ברק מוזיקלי ומקוריות. אבל (כמו תמיד, יש אבל), השיר האחרון באלבום גרם לי רשמית להעלות את הציון, והוא גם גרם לי לחשוב שאולי באלבום הבא Operator ימצאו את הקול המקורי שלהם.
"Live Your Way", למרות השם המטופש וההתחלה החיוורת שלו, מקבל תפנית מעניינת לקראת סופו, והופך לשיר קינה באורך כמעט שמונה דקות. ג'וני סטרונג שר על חלומות שהתנפצו, על ילד צעיר מאותה Anywhere USA שמבין שהוליווד היא לא עיר החלומות המובטחת, אלא עוד מקום שלא מוביל אותך לשום מקום. הוא שר על ילד קטן בגוף של מבוגר מקועקע, שרוצה לחזור הביתה, ולא יכול, מכיוון שהדקדנטיות פושה בגופו.
יכול להיות שזה טקסט מופלץ, אבל יש משהו בביצוע של סטרונג שנשמע אותנטי (למרות שכמו תמיד, השאלה האם זה באמת סטרונג ששר מקננת בליבי). השיר הזה הוא השיא האמיתי של האלבום החיוור, אבל בעל פוטנציאל אמיתי. בואו רק נקווה שג'וני סטרונג יחזור הביתה, ימלא מצברים ויגרום לאלבום הבא של Operator להישמע קצת יותר כמו יצירה מקורית בשוק שחוזר על עצמו, ולא העתק של אלף ושתיים הרכבים אחרים שכבר ראינו, שמענו, הקאנו, ועברנו הלאה.
|
