|
25/03/2008
Mahatma - Perseverance
מאת: נדב אבני
חברי Mahatma הם קוריאנים, נתחיל בזה. בשבילי, לא כל יום להקות ספיד קוריאניות מגיעות למערכת, היום כן. הדיסק נפתח עם אינטרו אפל למדי בשם "There Is No Hope Without Suffering" ומיד אחריו מתחיל הבלגאן - גיטרות מנסרות ומשתוללות, תופים שוחטים ושירה גרונית שמזכירה קצת את Sepultura הישנים וגם קצת מישהו שממש ממהר להגיע לאנשהו.
ואני גיליתי לאן, לשיר הבא, "Unseen Enemy" - פצצת ת'ראש מתובלת בריפים קופצניים וארסיים, ואפילו גרוב - שמשתלט על הרבה שירים באלבום - אך לא גרוב ניו סקול שובר ומיינסטרימי, אלא גרוב ניינטיז ישן וטוב, אה-לה Anthrax. האלבום ממשיך עם "Having Hope", שכבר גובל בהבי, מגניב וחזק. רק השירה הגראולית למחצה כבר נהיית מעיקה.
השיר הבא ש-Mahatma בישלו לנו הוא "Violence" - היי טמפו שמרגיש את הטבח של Slayer, ולא נופל מענקית הת'ראש, כאילו, חוץ מהשירה המעפנה. על אף שהוא מעט ארוך הוא מתכבד גם באחלה סולואים. "Falling To Hell" שממשיך, הוא באמת ספיד-ת'ראש בכול רמ"ח איבריו (אם זה גם כמות האיברים שיש לקוריאנים), החל מהתיפוף הסופר אנרגטי, כלה בסולואים ובליין של השירה - שבשלב זה, אחרי קטע מלודי יפה, התחילה להישמע לכמה רגעים כמו טום ארייה ולא כמו גרולאר לא משהו, אבל זה עבר לסולן די מהר.
"Reform" נשמע כאילו הוא שיר של Exodus, רק עם כמה מלודיות, וסולן גרוע. אם רוב האלבום נשמע כמו תחילת שנות ה-90', השיר הבא "The Road I Must Follow", נשמע כמו שנות ה-80', ולטובה - מרושע, עוקצני והמנוני מעט, הוא טוחן ריפים טובים למכלול נהדר וקטלני למאזין הבלתי מיומן. הוא אפילו חובק בתוכו מעין ברייק דאון מגניב כרקע לעוד סולו חותך ואכזרי. לאחר מכן מגיע "Stormrunner" שנפתח בברקים ורעמים, והופך לשיר רכיבה מצוין, כיפי ומקפיץ. בגדול, השיר נוטה שוב להבי ונשמע כמעט כמו Iced Earth, רק במקום עם הסולן הטוב בעולם, עם אחד דיי מעפן. "Stormrunner" בעצם סוגר את הדיסק כמו שהכרנו אותו, ומכאן והלאה אנחנו משחקים משחק אחר לחלוטין.
השיר הבא הוא "Painkiller", כן, קאבר ל-Judas Priest, וצר לי לבשר, שלמרות הדיסק הטוב למדי שהם הציגו, Mahatma נכשלים כאן בגדול. הקאבר מביא כמעט את אותה מוזיקה, עם שינויים קלים מהמקור, כאשר השינוי המהותי היחיד הוא הסאונד והשירה - שניהם לא עושים חסד להמנון המטאל האגדי הזה. קאבר משעמם, אולי מתאמים לפורמט ההופעות שהלקה מתגאה בו, אבל בזבוז של זמן על גבי דיסק. מומלץ שיעור דחוף במה הופך קאבר לטוב, קחו אותו מצ'אק לדוגמא.
השיר הסוגר מחליף לנו פאזה, מדובר בסמי בלדה נוגעת ויפה. קלינים טובים מקשטים את הפתיחה והשירה שמוצגת נשמעת לא רע, מסתבר שיש משהו בסולן הזה. בפזמון מצטרפת סולנית אופרה שגם תרמה בק-ווקלז ל-"Painkiller". הפזמון חזק ושם השיר "Despair Overcome" שחוזר שוב ושוב תופס את האוזן. שיר טוב מאוד, מרגש, כוחני ופשוט לעניין, סיום חזק. בגדול יש חסרון אחד עיקרי באלבום הזה וזו העובדה שאני שונא קוריאנים... סתם, הסולן המעפן. ומה שיותר מרגיז, זה שהסולן דווקא הפגין אי אילו יכולות ווקאליות ששימוש בהן היה יכול להפוך את הדיסק להרבה יותר טוב, במקום לתקוע אותו על אותה מנטרה שאזכיר אותה פעם אחת אחרונה: אלבום טוב, סולן גרוע.
|
