15/11/2017
Vanessa Ondine – Your Void
כתב: יבגני טרבנוב
בואו נצא למסע קצר בזמן ונעצור לרגע אי שם ב-1998 כש-Ulver הוציאו לאוויר העולם את האלבום Themes from William Blake's The Marriage of Heaven and Hell. למה שלהקת בלאק מטאל תוציא אלבום פרוג אוונגרדי? מבחינת אנשים רבים זאת היתה שערוריה. אני הולך להשמיע דעה לא פופולארית, אבל תתנו לי ליהנות מחמת הספק רק לרגע: מבחינת אווירה ותחושה Ulver מעולם לא עזבו את הימים המוקדמים שלהם. זה לא שהבלאק מטאל של Ulver היה עשוי לפי הספר. כבר באותם ימים הם היו מומחים לאווירה, שכבות סאונד ושלל השפעות מחוץ לתחום הבלאק שהעניקו למוזיקה שלהם את הנפח שהפך אותם ללהקה אגדית בגבולות האנדרגראונד. Ulver מעולם לא יצאו מהשוליים. הם לא בדיוק להקה שמושמעת ברדיו, האלבומים שלהם לא זמינים בכל חנות מוזיקה. והם מעולם לא איבדו את האדג' שלהם, מעולם לא זנחו את העקרונות שלהם. הם המשיכו ליצור מוזיקה לא שגרתית שמאתגרת את המאזינים.
אז בשביל מה ההקדמה הזאת טובה? כי אני מעריך שינויים כאלה, ומתעניין באמנים שהלכו לאמצעים אחרים כדי להעביר סט די דומה של תחושות. את הדבר הזה אני יכול לומר על אלבומה החדש של האמנית המקומית Vanessa Ondine שנקרא Your Void. האלבום החדש, בדומה ללהקות אחרות שזנחו את צלילי הדיסטורשן האהובים, הוא גרסא שממנה הופשטו אותם כלים חשמליים אבל לא התחושה העוצמתית. אלבומה הקודם, Forever, היה אלבום אלטרנטיבי, מטאלי ושופע השפעות פרוג. ההאזנה הראשונה ל-Your Void חושפת ניגוד כמעט מושלם בגישה האקוסטית שלו – אבל באלבום הזה יש לא מעט רבדים.
"Remember" שפותח את האלבום קובע את הטון ומבהיר לאיזה סוג של מסע מוזיקלי יצאנו: פסנתר מלטף, ביטים אלקטרוניים וסינת'ים. עושר השכבות יוצר שיר מסקרן והמילים אודות דיכאון והתמודדות עם קשיי היום-יום יושבים נהדר בתוך הלחן שמתכתב עם אפילה ואור. השיר השני "God Forgives" הוא בלדה אפילה נוטפת מלנכוליה שכוללת הופעת אורח של דני ארם מלהקת הפרוגרסיב המקומית והמצוינת Orpheus Blade על הגיטרות. מדובר בשיר פשוט אבל שופע רגש שהיה יכול בקלות להופיע בכל אחד מהאלבומים של Katatonia (להקה נוספת שעברה טרנספורמציה שהשאירה מאחוריה את השפעות המטאל הקיצוני ויצרה משהו עוצמתי לא פחות ולדעת רבים אפילו טוב יותר).
"Every Night" הוא שיר נוגה אותו מובילה נגינת פסנתר מרשימה ומלאת רגש, סמפלים שמדמים כינורות ותפקידי שירה כתובים היטב שמנצלים את המיטב מהקול של Ondine. המעבר ל-"Kill Me" הוא חד. משיר סמי-אופטימי אנחנו עוברים לשיר ערש אלקטרוני מלא ארס ואפילה שמתכתב עם השירים הדיכאוניים יותר של Radiohead או השירים שאביב גפן כתב עם סטיבן וילסון ל-Blackfield. עבודת הסינת'ים והפסנתר לאורך האלבום מאד מינימליסטית אבל משתלבת היטב עם תפקידי השירה והמילים. Ondine הושפעה מסדרת המופת "הנותרים" של HBO בתהליך כתיבת האלבום (שגם יצא לאור בתאריך משמעותי לצופי הסדרה – 14 באוקטובר). ההשפעה המוזיקלית של מלחין הסדרה, מקס ריכטר, והלחן ממוקד הפסנתר מאד מורגשים כאן. יש לקח חשוב ללמוד משיטת הנגינה וההלחנה של ריכטר – אצלו כל תו מוביל את הנרטיב של הדמויות על המסך והתחושה עוברת יפה לאורך האלבום במקרה הזה. Your Void מרגיש כמו אלבום מאד אישי עם דמות בעלת רבדים רבים במרכז הנרטיב שיוצרות המילים והמוזיקה ביחד.
השיר הכי טוב באלבום מגיע לקראת הסוף – "Melancholia" שמתכתב עם הסרט בעל אותו השם של הבמאי הדני המטורף לארס פון טרייר. וכיאה לסרט שעוסק בסוף העולם, גם השיר מסתיים בקרשנדו כבד ורועם.
חלק ניכר משירי האלבום יצאו בפורמט של קליפים באתרי הרשתות החברתיות – אבל מהאזנות ל-Your Void מתבקש להסיק שאסופת השירים הזאת מאד מחושבת ומרגישה קוהרנטית לחלוטין. אם כבר, ל-Ondine מגיעות מחמאות דווקא על הדבקות במטרה והוצאת אלבום בעידן שבו פחות ופחות אנשים צורכים אלבומים, בעיקר בסצינת ה-DIY ששמה דגש על סינגלים וקליפים. וכמו כל פרויקט DIY אחר, חשוב לזכור שלא מדובר בהפקה של מיליון דולר אלא באלבום שיש לו חספוס מסוים, אבל אותם רגעים מעטים של חוסר ליטוש מרגישים אורגניים ואפילו במקום. במקום לצרום הם מתיישבים טוב בתחושה המינימליסטית והאינטימית שהאלבום הזה מעביר למאזינים. בשורה התחתונה, Vanessa Ondine היא מהיוצרות היותר מעניינות שפועלות כיום בסצינת המוזיקה המקומית והגישה האלטרנטיבית והאישית לשירים האפלים שלה תתחבב בוודאות בקרב אנשים שמעריכים את סגנון המוזיקה הזה וכן, אפילו קהל המטאל.
|
