תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
OnTour
Graspop
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

13/12/2017
10 אלבומי מטאל המובילים של שנת 1997
כתב: יותם Defiler

עם חלוף הזמן, בהמשך לכתבות שלנו אודות שנת 1977 שחשפה כמה שירים שכל מטאליסט חייב לשמוע אם הוא אוהב טעם של פעם, ולאחר מכן כתבה מקיפה על כל מיני אלבומי מטאל מ-1987 מליגה ד' שאולי שמעתם עליהם ואולי לא - החלטנו לחזור הפעם דווקא לדברים החשובים והברורים, הקלאסיקות של שנת 1997. אבל בשלב זה כל כך קשה להבדיל מה יותר טוב, Death Metal או Thrash Metal, Progressive או Black - החלטנו לתת במה אחת לאלבום אחד מכל ז'אנר בתחרות עיקשת וצמודה אודות מה היו האלבומים החשובים והטובים ביותר בכל אחד מהז'אנרים האלה שאנשים צריכים לדבר עליהם כיום גם 20 שנה לאחר שיצאו. כל האלבומים פה מעולים, וציינו בכוונה גם כמה אלבומים שנתנו תחרות אבל אי אפשר באמת להתחיל לפרט על כל אחד ואחד מהם. אז הרי המצעד המטאלי של שנת 1997 - עם נציגות אחת מכל ז'אנר.

שימו לב - קצת ערבבנו בין Progressive ל-Avant-Garde, והשארנו את ה-Progressive Metal כפי שאנחנו מכירים אותו כיום בקטגוריה של ה-Power גם כי זו הייתה תקופה שקצת בלבלה בין הגבולות הללו - וגם בגלל שבתכלס, הסצינה האוונט-גארדית של המטאל בסוף שנות ה-90 הייתה הרבה יותר מתקדמת וחוצה גבולות מאשר השבלוניות אליה נקלע ז'אנר ה-Progressive Metal מה שסותר את משמעות השם שלו. כיום - במבט של 20 שנה לאחור - טוב שעשינו כך - אבל אז הדבר היה נחשב חטא בל יעבור, ולומר להקה כמו Ulver לצד Dream Theater היה נחשב או חוסר בקיאות או פשוט זלזול בכל הצדדים. איזה מזל שהניינטיז נגמרו, נכון?



Black Metal:
Emperor - Anthems To The Welkin At Dusk


אי אפשר באמת להתייחס לז'אנר ה-Black Metal בלי Emperor. שמעתי פעם מישהו אומר ש-Emperor היא בעצם ה-Pink Floyd של ה-Black Metal (רק בלי האנטישמיות של תקופתו המאוחרת של וואטרס, שכיום בלתי נפרדת מהמורשת שלו) - ויש משהו מאד מצמרר ונכון בקונספט הזה. Emperor לא המציאו את ה-Black Metal, אבל הם בהחלט הביאו אותו לסוג חדש של סטנדרט שלא היה כדוגמתו. עם כל אלבום שלהם הם גילפו את הז'אנר לכדי יצירה שגם הסולדים מהסאונד הנחשי והקר שלה, מהאווירה הערפילית ומהכפור המקפיא של הגיטרות והתופים לכדי משהו שגם כיום, 20 שנה לאחר שחלף מעל ראשנו כמו סופת שלג אין-סופית, הוא נמצא אולי בפסגת הפנתיאון של הז'אנר. Emperor הציגו פה התקדמות רבתי שהרחיקה אותם מהיסודות הצוננים של הז'אנר אל תוך עולם של גיוון מוסיקלי, בחירות מלודיות שלוקחות המון מהמוסיקה הקלאסית כמו שהן לוקחות מהמפלצות של תחילת הז'אנר כמו Bathory או Celtic Frost, ומעל הניצוח הסימפוני הזה מנצח לו Ihsahn, האיש מאחורי הקולוסוס השחור הזה, שלא מפחד לצעוד מעבר למסגרת הז'אנר ולהכניס עולם ומלואו של מוסיקה. הוא אשר לא שמע את Anthems To The Welkin At Dusk כאילו לא באמת ניסה לשמוע Black Metal מימיו. Anthems הוא ה-Master Of Puppets או ה-Seventh Son של ה-Black Metal, וצריך להיות מטאליסט-בכאילו בלבד כדי להתעלם מהעוצמה הכמו-מאגית שיש באלבום הזה.



מועמדים נוספים:
Dimmu Borgir - Enthrone Darkness Triumphant, Limbonic Art - In Abhorrence Dementia, Lord Belial - Enter The Moonlight Gate, Windir - Sóknardalr, Gorgoroth - Under The Sign Of Hell, Enslaved - Eld


Folk Metal:
Empytium - Songs of Moors and Misty Fields


קשה לשים את האצבע על מתי ה-Folk Metal הפך להיות אחד מהז'אנרים האהובים ביותר בעולם המטאל כולו. איפשהו, כל הצאצאים של המטאל האירופאי ידעו מראש שהבחירות השורשיות שלהם במוסיקה יולידו ערגה למוסיקה של פעם, גם אם זה אומר שלא חוזרים לכלים הקדמונים כמו ההרדי-גארדי, אפשר בהחלט לתת אספקטים מוסיקליים ורומנטיים לעולם המטאלי הקודר הנוכחי. ככה נולד בחטא ה-Folk Metal, איפשהו כמו יללת שיכורים לצד קינה משתקת. אז אין פה את האקרודיון של פינלנד או את חמת החלילים של סקוטלנד אבל בהחלט נוכחות של צ'לו וחליל מקרבת את האלבום השני של Empytium למקום שקשה להגדיר איפה הוא נמצא. זה לא Doom Metal כי הוא אגרסיבי מדי ולוקח למקומות חדשים מצד אחד מהצד המטאלי שלו - ומצד שני שוקע אל תוך מלודיות ימי-בינמיות כמעט עם כלים קלאסיים, וזאת מבלי להשמע באמת סימפוני. אמנם הם לא המציאו את הז'אנר, אבל זהו אלבום שזכה לכל כך הרבה תשבחות על כך שהוא נתן תנופה לז'אנר החיוור של ה-Folk Metal לעבר כיוון רומנטי, סיפורי ופיוטי. מי שלא שמע את העצבות המלנכולית של Songs of Moors and Misty Fields כאילו ויתר מראש על הטיול הפסטורלי הזה בנוף עתיק וצונן שרק מוסיקה יכולה להביא אותך אליו - ורק מטאל שכזה יכול לצייר בדיוק הרב הזה.



מועמדים רלוונטים נוספים: Kampfar - Mellom Skogkledde Aaser, Mithotyn - In The Sign Of The Ravens, Skyclad - The Answer Machine?, Suidakra - Lupine Essence, Ulver - Nattens Madrigal - Aatte Hymne Til Ulven I Manden

Power:
Symphony X - The Divine Wings Of Tragedy


מה שמבדיל את Symphony X משאר חברותיה לכל הז'אנרים בהם היא לא שכל אחד הנגנים בה הוא עילוי בתחומו (זה גם יש לנו ב-Dream Theater) ולא בגלל שהיא משכילה לשלב בין Power Metal ו-Progressive Metal ביחד עם ה-Symphonic Metal המתפתח במקביל - אלא בגלל שהם אולי היו המובילים בגל החדש של ה-Neo Classical Metal שהשכילו לשלב בין ריפים של מטאל המתבססים על Speed Metal ו-Thrash Metal פרי ידיהם של Metallica ו-Pantera לא פחות מההשפעות המאוד ברורות של Iron Maiden ושל Judas Priest בתוך המוסיקה. The Divine Wings Of Tragedy הוא אלבום קונספט מצוין על גן עדן האבוד, והוא מכיל תזמור של מקהלות שלמות לצד ריפים גרוביים קטלניים, שבירת משקלים פרוגרסיבית לצד השאלות מבאך ומוצארט. עד ימינו, בעידן בה Symphony X היא אולי להקת ה-Progressive Metal המובילה בעולם (אם כי לא המצליחה בעולם, שוב, Dream Theater מקדימים אותם פה) עד היום נחשב האלבום הזה כאלבומה הטוב ביותר. לאלה שמצאו את ה-Prog Metal קצת דורך במקום, במיוחד לאור האכזבות הנקראות מדרכה של השולטת בז'אנר, Symphony X הייתה יותר מרק היורשת המבטיחה אלא ממש אגדה בהתהוות - וכל השירים באלבום הזה נחקקו בתולדות הז'אנר כיצירות מופת בלי אף יוצא מן הכלל.



מועמדים רלוונטים נוספים: Stratovarius - Visions, Tad Morose - A Mended Rhyme, Royal Hunt - Paradox, Gamma Ray - Somewhere Out In Space, Rhapsody Of Fire - Legendary Tales, Threshold - Extinct Instinct

Industrial:
Strapping Young Lad – City


קשה למסמר את Strapping Young Lad ועוד באלבומם המכונן הזה. יש מצב שלמרות ש-Fear Factory ו-Godflesh לקחו את ה-Industrial שלהם לכיוונים מטאליים בהחלט, עד City לא היה באמת הרגשה גורפת שיש פה משהו ייחודי. למעשה, אחרי City היה קשה שלא להתייחס ליצירה של SYL כסנונית חד פעמית שלא שייכת לאף ז'אנר. אומר לכם את האמת? אין בשום מקום הצדקה לכתוב את ז'אנר ה-Industrial להצלחות שוות ערך לשאר הז'אנרים תחת מטריית המטאל, לא לפני City ולא אחריו - גם אם יש איזושהי חפיפה קטנה, שום דבר לא מצדיק שיחה לאורך זמן 20 שנה אחרי שהאלבום הזה יצא כמו City עצמו. מספרים ש-Devin Townsend, בתקופה המסויטת ביותר בחייו - השתחרר מבית החולים למחלות הנפש ויצר את האלבום המפלצתי הזה - אלבום שמרגיש כמו טריפ מסויט מבעד להרים של סאונד דחוס - כמה שתיארו לפני כחוויה המוסיקלית השוות ערך כמו לתקיעת הראש שלך בתוך מנוע סילון של מטוס ממריא. ועם כל הסאונד המעניש, City פתח לא רק את עולם המטאל לצדדים ניסיוניים שמעולם לא היו בו - הוא גם הושיב אותו כמו ילד קטן שלא יודע דבר מהחיים שלו למרות 30 שנות ניסיון והראה לו שיש לו עוד הרבה מה ללמוד. כיום היו מקטלגים את City כסוג של Metalcore או Groove Metal או משהו Hardcore כזה או אחר - מה שעושה לו עוול, כי זה אלבום שבקושי היה אפשרי למסגר בהתחלה בתור Industrial Metal - וכיום עוד יותר קשה לחשוב על הז'אנר הזה בלי מה שהאלבום הפסיכוטי הזה, והלהקה הפסיכוטית הזו, נתנה לכל כלל ז'אנר המטאל.



מועמדים רלוונטים נוספים: Rammstein - Sehnsucht, Misery Loves Co. - Not Like Them, Atrocity - Werk 80, Clawfinger - Clawfinger, Deftones - Around The Fur

Doom:
October Tide - Rain Without End


1997 הייתה כבר השנה שה-Doom Metal כמעט ואמר את דברו באופן מוחלט. עוד מתחילת שנות ה-90 החלו להקות המטאל הגדולות של הז'אנר לטפטף תורתן אמונתן עד סצינת המטאל העולמית - ובישראל כמו בהרבה מדינות בעולם שמרוחקות מהצלחת - הז'אנר הכה על מיתרי העצבות באין מפריע - אבל בעוד The Gathering, Paradise Lost ו-Anathema מתרחקות להן ככל שביכולתן ממה שהפך להיות צפוי ורפטיטיבי עבורן - קמה הלהקה October Tide כדי לתת המשך ישיר לגל הראשון והשני של הלהקות הללו. הלהקה שהוקמה על ידי בני חלציה של Katatonia השבדית שגם החלה להתרחק מהמקומות האפלים במיוחד שמשויכים אליה - החלה דווקא לרבוץ על מלאכת השימור והקידוש של הז'אנר הזה על תפארתו. למרות שלא מדובר בהכרח ביצירת מופת ששברה את השניים לשתי תקופות של לפני Rain Without End ולאחריו - אין ספק שמדובר באלבום בכורה מצוין ויוצא דופן. שומעים בקלות את המקצועיות של החבורה הזו - מה שלא בלט באלבומי בכורה של פרחי הז'אנר המדובר - ופה, בגלל ש-Jonas Renkse ו-Fred Norman דווקא כבר היו במקום מאד בשל, הם הלחינו אלבום שלא מנסה לבחון את גבולות הז'אנר - רק לשבח אותם ולהלל אותם. זה יהיה טיפשי לחובבי הז'אנר לדלג על October Tide - וכל מי שאוהב את המטאל שלו מלנכולי, עצוב, קודר ושטוף גשם - יכול להניח לכל החובבים של אחרי שנות ה-2000 ולבדוק איך עשו את זה כמו שצריך עם חצי קריצה נוסטלגית ועם המון אהבה לז'אנר - "גשם ללא סוף" הוא חתיכת אלבום מצוין בתחום - והוא מבחינתי לוקח את התואר של אלבום ה-Doom של לפני 20 שנה שצריך לחזור אליו בדיוק עכשיו.



מועמדים רלוונטים נוספים: The Gathering - Nighttime Birds, Rotting Christ - A Dead Poem, Lake Of Tears - A Crimson Cosmos, Lacrimas Profundere - La Naissance D'Un Rêve, Tiamat - A Deeper Kind Of Slumber, On Thorns I Lay - Orama

Heavy:
Bruce Dickinson - Accident Of Birth


בתקופה מאד חשוכה בעידן המטאל העולמי, ברוס דיקינסון נטש את Iron Maiden לאנחות. היה לו קשה עם הניהול של Steve Harris, אם התובענות של ההופעה, והוא רצה לחצות קצת את הקו לעצמו. הוא החל בקריירת הסולו שלו עוד לפני שהוא ו-Maiden נפרדו, אבל עם עזיבתו היא ממש קיבלה תנופה. מצד שני, להבדיל מ-Ozzy שנראה שכבש את העולם לאחר שעזב את Sabbath, דיקינסון לא באמת נחל את אותה ההצלחה - מה שקצת היה כמעט ומזעזע, כי בלי ספק דיקינסון הוא המוכשר מבין השניים. דיקינסון המשיך לעבוד גם באלבומו מ-97, הלא הוא Accident Of Birth, ביחד עם Roy Z המפיק שנהפך לחברו הטוב, אבל הפעם הוא כמעט חיזוק כמעט ומיתולוגי להרכב - Adrian Smith, אחד משני האנשים אשר הרכיבו את הסאונד האגדי של Maiden ועזב אותם לאנחות אחרי יצירת המופת של Seventh Son - חבר אל דיקינסון פה כדי ליצור את האלבום Iron Maiden הכי טוב ש-Iron Maiden מעולם לא כתבו. יש היאמרו ש-Chemical Wedding שיצא שנה לאחר מכן הינו יותר טוב מהאלבום הזה, אבל אין ספק שלרגע אחד נדמה היה שהז'אנר הכי חבוט במטאל - ה-NWOBHM מצא את הישועה האמיתית שלו. בעוד Iron Maiden היו עסוקים בלבדוק האם בלייז ביילי הייתה טעות שאי אפשר לתקן, ו-Judas Priest הבינו שהם חייבים להמשיך ואי אפשר לשקוע בבכי לנצח על עזבונו של Rob Halford אז הם עשו את Jugalator עם טים "ריפר" אוונס, שהיה לא כל כך רע כמו שאנשים זוכרים אותו - אין ספק שעם הסאונד המודרני, הכבד והעוצמתי של מה שהנייטיז הביאו למטאל, זה מעולה לראות ולשמוע את דיקינסון פורח ב-Accident Of Birth, ובתור אחד מהקולות החזקים ביותר בכל ההיסטוריה של המוסיקה והרוקנרול בעצמו - האמירה המוסיקלית שלו היא יותר מרק משהו שצריך להקשיב לו אם אתה מעריץ או חובב של מיידן. למעשה, אם אתה סולד מ-Iron Maiden אבל קורא לעצמך מעריץ של מוסיקת מטאל - אתה צריך להרגיש מחויב לבדוק את Accident Of Birth, כי הוא פשוט אלבום מטאל מצוין - והוא נשמע רחוק מ-Iron Maiden שנות אור, ועם זאת - מאד-מאד קרוב לבית.



מועמדים רלוונטים נוספים: Sinner - Judgement Day, Impellitteri - Eye Of The Hurricane, Savatage - The Wake Of Magellan, Megadeth - Cryptic Writings, Mezarkabul - Anatolia

Melodeath:
In Flames – Whoracle


למרות התפתחות הז'אנר כלפי מטה לאחר ש-At The Gates פחות או יותר חתמו את הגולל על כל מה שהיה לסוגה השבדית של ה-Death Metal לומר - ולהלן נקרא לה בפשטות הדת' המלודי - הז'אנר הזה עוד השתולל באוזניות של מטאליסטים בלי הפסקה - ולמעשה לא הפסיק לעשות כן עד ימינו אנו. למרות שכיום הוא בעיקר נשען על הבנות נוסטלגיות בדומה ל-Death Metal, ל-Black Metal ול-Doom Metal הקלאסיים יותר - בתור ז'אנר שלא זכה לעדנה מחודשת, כי הוא עדיין חדש מדי, ואין לו גל "רטרו" כי ה-Metalcore די לקח את כמעט כל מה שהיה לו להציע והלאים אותו פנימה - לפעמים עד כדי מיאוס - הז'אנר המעט חבוט של ה-Melodic Death Metal הפציץ באחת מהפנינים האסטרונומיות היפיפיות ביותר ב-1997 עם Whoracle של In Flames. כל הדברים באלבום הזה אמורים להוביל לכך ששום דבר לא אמור לעבוד. ההרכב היה לא יציב, ההקלטות נגררו עוד ועוד כי הלהקה העדיפה לשתות ולשחק פלייסטיישן במקום להקליט בזמן האולפן היקר שלהם - אבל איכשהו האלבום השלישי של In Flames הצליח לרקום עור וגידים ולהראות שיש לכנופיה השבדית גם כשהם לא בדיוק מנסים המון יצירות יפיפיות מתחת לכנף. הסאונד הכבד לצד הקצב האיטי יותר מאלבומי העבר הראה על סוג של מציאת כיוון חדשה - כזו שתתחזק ב-Colony ו-Clayman - עם יותר מרווח לעבודת ההרמוניות של הגיטרות המהדהדות שהפכו לסימן ההיכר של הלהקה. ההרכב שלא היסס לערבב דקלום נקי, גיטרות אקוסטיות, מעט סינתיסייזר ומלודיות סקנדינביות אל תוך המוסיקה הבועטת שלהם וחתם את היצירה במלל של מדע-בדיוני ופנטזיית חלל - בהחלט הוכיח שיש לו מקום של כבוד בפנתיאון האלבומים של אותה השנה - וגם כיום.



מועמדים רלוונטים נוספים: Gates Of Ishtar - The Dawn Of Flames, Hypocrisy - The Final Chapter, Nightfall - Lesbian Show, Eucharist - Mirrorworlds, Armageddon - Crossing The Rubicon, Crown Of Thorns - Eternal Death

Death:
Vader - Black To The Blind


למה דווקא Vader? הרי בתקופה הזו ה-Death Metal הביא כל כך הרבה דברים חדשים לעולם! וובכן, Vader מייצגים מבחינתי את נקודת האמצע המושלמת בין ה-Thrash ל-Death Metal - בדומה ל-Sepultura בתחילת הדרך שלה - אבל להבדיל מהחבורה הברזילאית - Vader עושים Death Metal ומדללים אותו בריפים של כסאח ת'ראשיי ולא ההפך. השירה של פיטר - האיש והגרון הניחר - לא נשמעת כמו גראול או שאוט או כל שאגה אחרת - הוא נשמע יותר כמו מפקד פלוגה של לוחמים קדמונים שקורא לקרב נגד האויב, הצרידות והגרון הניחר בולטים יותר מכל ניסיון אחר להישמע קשוח, מפחיד או מסוכן. אבל מה שעושה את Black To The Blind ליצירה מצוינת זה התיפוף המעולה של Doc המנוח - שמגיע למהירויות ש-Igor Cavalera או Dave Lombardo היו יכולים רק לחלום עליהם בסיוטים הכי גרועים שלהם.

יש משהו כל כך שורשי וכל כך פרימורדיאלי במוסיקה של Vader - שהם מחמיאים לטקסטים שלהם העוסקים במיתוסים פרוטו-נוצריים או לאבקרפטיים עוד יותר מלהקות כבדות מהם בהרבה. רק בגלל שהם נשענים כל כך על המטאל השורשי שלהם, בין אם זה תשתית בריאה של Thrash או מטאל קלאסי - וזה מבלי ליפול לנקודות המלודיות של הז'אנר - אלא במודעות מוחלטת שמדובר באלבום מטאל קיצוני - Vader הם הנציגה המוחלטת של המטאל המזרח-אירופאי, כזה שהתפתח בחשאי בתקופה הקומיניסטית וכעת לאחר נפילת חומת ברלין וברית המועצות - הם מסוגלים ללחוץ על דוושת הטרור המוסיקלי שלהם עד הסוף. כמו מוטציה של Death Metal שהתפתחה במקביל ובאין מפריע מאחורי חומת הברזל - Vader מביאים ב-Black To The Blind את הגרסה המזוקקת שלהם למטאל קיצוני - בין אם הוא Death או Black או Thrsah או לא אכפת לנו. זה אלבום מעולה וכל שיר קצרצר מחזיק את היצירה הזו שמתקתקת פחות מ-29 דקות של כסאח רבתי.



מועמדים רלוונטים נוספים: Extreme Noise Terror - Damage 381, Martyr - Hopeless Hopes, God Dethroned - The Grand Grimoire, Vital Remains - Forever Underground, Jungle Rot - Slaughter The Weak

Thrash:
Sadus - Elements Of Anger


מי שלא נהנה מ-1997 הם אגדות ה-Thrash. שנות ה-90 התחילו מעולה לז'אנר העולה של המטאל אבל בהגיען לתקופת הגראנג' - כל הלהקות כמעט ונעלמו מהמפה, או ששינו סגנון בצורה רצינית (ואז נעלמו מהמפה). ארבעת הגדולות הלכו לראות בשדות זרים - ולא הייתה שנה יותר בולטת מזה מ-1997. Metallica עם Reload, Megadeth עם Cryptic Writings - אפשר לומר על האלבומים האלה מה שאתם רוצים מבחינת איכות - הם לא אלבומי Thrash בשום צורה. גם Anthrax כבר מזמן לא להקת Thrash בשלב זה, והיחידים שנשארו הם Slayer - שדווקא שנה לפני החליטו ללכת לכיוון של אלבום קאברים ללהקות Punk ו-Hardcore ועוד יותר התרחקו מה-Thrash הדועך. בליגה ב' אפשר לראות את Exodus נעלמת מהמפה, את Testament, Forbidden, Kreator, Sodom ו-Overkill כל כך אחת הולכת לכיוונים של Groove, Industrial או אפילו Death Metal - נראה שהז'אנר ננטש כולו.

Sadus היו תמיד סוג של אגדה חיה - כזו שמתקיימת בגלל השם שלה יותר מבגלל הטורים שלה. סטיב דיגיורגיו עשה שני אלבומים עם Death אבל אז הלהקה הזו גם סגרה את הבסטה, ולא נראה שיש ברירה מלבד לחזור הביתה. Sadus לא הרגישה בשלב זה כמו בית. Rob Moore עזב את הלהקה והשאיר אותה שלישייה בלבד. אבל הדבר לא ימנע מ-Sadus לעשות את הדבר הנכון ולבשל אלבום Thrash מורכב, טכני ומעולה גם כטריו. כך נולד לו Elements Of Anger - אלבומה הראשון של Sadus כשלישייה, עם דגש עוד יותר אדיר על נגינת הבס המטורללת של דיגיורגיו, על השירה הארסית של Darren Travis והתיפוף המעולה של Jon Allen.

נכון ש-Elements Of Anger הוא לא בדיוק Swallowed In Black או Illusions - האלבומים המכסחים ללא הכרה ומהירים בצורה מטומטמת של תחילת הקריירה של Sadus - אבל בתקופה ריקה כמעט לחלוטין מ-Thrash - הטריו האמריקאי הזה הצליח ליצור אלבום שנשמע מצוין גם כיום, מיוחד גם בדיעבד - ומעולה לאורך כל אורכו.



מועמדים רלוונטים נוספים: Deströyer 666 - Unchain The Wolves, Guillotine - Under The Guillotine, Mekong Delta - Pictures At An Exhibition, Criminal - Dead Soul

Progressive:
Arcturus - La Masquerade Infenale



קודם כל - יש לי וידוי. אני ו-Arcturus מעולם לא היינו באמת חברים. השאיפות המוסיקליות שלהם פשוט חלפו לי מעל הראש ולא באמת יכולתי להתייחס אליהם ברצינות בתקופה שכל מה שעניין אותי זה לשמוע רק את האלבום הבא של Bolt Thrower או של Testament. האומץ המוסיקלי של חברי להקת Ulver יחד עם Hellhammer המתופף הפסיכוטי של Mayhem - שניסו באמת לקחת את הקונספט של "אין לנו גבולות במוסיקה" ולצאת מהמסגרת שמגבילה אומני רוק על כל סגנונותיו ולהציג משהו נועז, שונה, אישי ומיוחד - אבל עדיין שכל מי שחובב קצת אפילה באוזניים יוכל למצוא איזו נקודת חיבור כזו או אחרת. אז אחרי שהם דשו קצת ב-Doom המושחר שלהם בתחילת הדרך - באלבומה השני Arcturus עושים משהו שלא היה כדוגמתו. הבסיס פה הוא באמת מטאלי. יש פה סולואים של גיטרה. יש פה מקצבים מטאליים על התופים - אבל יש פה בעיקר סיפור מצמרר שגובל בהזיית רפאים שכל מי שאוהב משהו חריג במוסיקה שלו - יתאהב ביצירה הייחודית הזו מייד. בשילוב מטורלל של קברנט מסויט עם מוסיקת Progressive Metal מעט חולה, מעט דיסוננטית ובעיקר מטרידה - מסופר הסיפור של "נשף המסיכות השטני" בידיהם של Arcturus, ואלה מצליחים להוציא משהו באמת ייחודי ושאין שני לו נכון לאותה התקופה, ובכך ממלאים את התפקיד האמיתי של מהותה של הפרוגרסייה, להתקדם מחוץ לגבולות המוכרים ולהגיע למקומות חדשים משלך. למרות ש-The Sharm Mirrors יותר מצא חן בעיני - אני מעולם לא הייתי המאזין הפוטנציאלי למסע המוסיקלי המשוגע של Arcturus, לי מעולם לא היו את הביצים ללכת למקומות המוסיקליים שהם העזו ללכת אליהם כבר לפני 20 שנה.



מועמדים רלוונטים נוספים: In The Woods... - Omnio, Solefald - The Linear Scaffold, Fates Warning - A Pleasant Shade Of Gray, Pain Of Salvation - Entropia

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Judas Priest – Invincible Shield

Bruce Dickinson – The Mandrake Project

Vespertine - Desolate Soil

Sinnery – Below The Summit

Winterhorde - Neptunian

Oceans On Orion – Start From Nothing
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
להקות של אלבום אחד

כתבה:
עשרה אלבומי מטאל שאולי פספסתם

כתבה:
מטאל מזרח תיכון – על הרכבי המטאל של המזרח התיכון

כתבה:
2023 במטאל – סיכום שנה ישראלי של מגזין מטאליסט

כתבה:
2023 במטאל – סיכום בין לאומי של מגזין מטאליסט

ראיון:
הקוסמונאוטית של המטאל - ראיון עם אנה וולצ'וק, בעלי מועדון הגאגרין
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[30/03/2024]
Eternal Struggle Hafia hardoce fe(a)st
[14/03] Structural - "Decrowned" release show
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::