02/02/2018
סוגרים שנה בישראל - סיכום שנת 2017 במטאל הישראלי
צוות מטאליסט

כמדי שנה בשנים האחרונות, מגזין מטאליסט לקח על עצמו גם השנה לנסות ולהגיע לכל אותם רליסים שיצאו בסצנת המטאל המקומית. מדובר במטלה קשוחה להפליא, במסגרתה מעבר להוצאות הבולטות של הלהקות הפעילות שמופיעות ומקדמות עצמן יש גם לא מעט כאלו שהוציאו החומרים באופן מחתרתי לאינטרנט כשאלו בעיקר חברי הלהקה, בנות ובני זוגם והאמהות שלהם שיודעות על כך.
אך כתבינו חפרו מתחת לאדמה ומצאו לא רק גז טבעי – ולהלן התוצאה: שנת 2017 במטאל הישראלי – מצטערים מראש על אלו שהתחבאו עמוק מידי באדמה וגם מאמצינו לא נשאו פרי לאתר אותם:


Khila - Construction of khila
אפל וכבד, רפטטיבי ומתפתח, הדמו הזה שאולתר כמעט כולו בביצוע חי באולפן הוא פרי הזייתם של אנטון דור (Thirst Planet), תום כהן (Kever, Mortus Umbra) ויורי אידומסקי (EX neurous icarus) הוקלט בשנת 2015 ומוקסס ושוחרר לאויר העולם בשנת 2017. מה מצפה לכם בשמונה עשרה הדקות שתקדישו ליצירה הזו? שני קטעים ארוכים שיושבים על סאונד דום שלקוח ממחוזות של אופל וכאב, מעמקי הים מהדהדים חזק את נגינת הטריו הנפלא הזה, כל מה שאתם צריכים כדי לצלוח את הדמו הזה זו כורסה נוחה, סט של אזניות או רמקולים עוצמתיים, חושך מוחלט ואיזו כוסית וויסקי או שאיפה של צמח טבעי ולא חוקי שיהפכו את החוויה הארוכה והעמוקה הזו לעמוקה וטובה עוד יותר.


Metalomorph - The Rebirth
היישר מחיפה נפל עלינו פרוייקט הסולו הזה. ההקלטה המקורית של הEP הזה נרקחה לה ביום אחד אי שם ב2009, עד שהחליט האיש המסתורי מאחורי הפרוייקט הזה לחזור קצת אל המקורות ולשלוח את הEP הזה לרימאסטר אצל לא פחות ממאור אפלבאום. (מפיק ישראלי לשעבר שעבד עם Faith No More, Cynic,Halford ועוד רבים מאוד וטובים מאוד) התוצאה? אולדסקול דת'\ת'ראש מחורע ומהיר להפליא. גם לאחר הרימאסטר, הסאונד שומר על איכויות האולדסקול שלו, כל כך אולדסקול עד כדי שניתן לשייך אותו אל ז'אנר הבלאק מערות, מקצבים של מכונות תופים מהירות, גיטרות מנסרות ושרה מסונטזת ללא היכר. מטאלומורף יוצרים פה סאונד מודרני עם אוירה אפלה וקודרת של פעם. ואם קשה לכם להבין למה אנחנו מתכוונים, זה פשוט מאוד, דמיינו לכם אביר בשריון לוחות מלא, רוכב על סוס ויורה במכונה ירייה לכל עבר.


Wyatt E. - Exile To Beyn Neharot
וואו, כמה שהיצירה הזו איטית, מלאה ברגש וטעונה בכח שלא מהעולם הזה. שני קטעים בסה"כ מכיל האלבום הזה, כל אחד מהם קצת יותר מ 19 דקות, אבל עזבו את אורך היצירות, כמות הרגש והאווירה שטעונה באלבום הדרון\דום האוריאנטלי הזה היא פשוט מדהימה, באמת. כמו רוב יצירות הז'אנר, החזרתיות והאיטיות הן שתי מילות המפתח, אבל אנחנו מבטיחים לכם שאלו יהיו 38 הדקות המהירות ביותר שיצירה איטית כ"כ אי פעם תחלוף דרך כל איבר ואיבר בגוף שלכם. יש פה ישום מדהים של גיטרות והמון המון כבוד לצלילים גבוהים של גיטרות לצד ריסוק וריטוש איטי של בס ותופים זה לצד זה. השלישיה המסתורית שעומדת מאחורי היצירה הזו נעה על קו ישראל - בלגיה, ומייצר פה סאונד מזרח תיכוני יחודי, רחוק מאוד מהסאונד שמייצרות להקות המטאל הים תיכוני שיצא לכם להכיר עד היום.


Canine - The Uprising
קיניין היא אחת מלהקות המטאלקור הותיקות בישראל. עם מעל ל-8 שנים של עבודה משותפת, הלהקה לא רשמה לעצמה הישגים משמעותיים עד לשנת 2017. לפני כשלוש שנים הצטרף ללהקה הסולן בן סעדה וזאת עברה מתיחת פנים רצינית בכלל האספקטים המוזיקליים שלה. לאחרונה שחררה הלהקה את אלבום הבכורה שלהם, The Uprising. האלבום מתאפיין, בניגוד לטבע המטאלקורי של הלהקה, בעיקר באווירה של דת' מלודי עכשווי. מעולם המטאלקור שאבו בעיקר המון המון שירה נקייה, בעוד שהמוזיקה המלווה אותה מעניינת ומופקת היטב. מדובר באלבום קצר וקולע, 8 שירים בלבד, שניכר כי לכל הפחות הרעיונות אליו נשאבו מלהקות רבות, סגנונות שונים, תקופות חיים שונות והוא מכיל הרבה יותר ממטאלקור פשוט.


Heavy Stone - Black Magic
בשנה האחרונה הציפו את חופינו כמה וכמה שלישיות סטונר. Heavy Stone היא אחת מהן, ואלבום הבכורה שלהם שיצא בתחילת השנה מוכיח זאת. מדובר באלבום סטונר פשוט, איטי, עם ריפים שלא קורעים את האוזן ושירה שמתחבאת מאחורי המוזיקה. נראה שהלהקה מנסה לגעת בחלקיו האפלים יותר של המטאל עם שלד בספינה טובעת על העטיפה ושמות שירים אפלים במיוחד, אבל זהו לא אלבום אקסטרים שלא תדעו איך לגשת אליו. מדובר באלבום קצר, מקסים, פשוט ורגיל - סטונר קלאסי, לחלוטין, בלי יוצא מן הכלל.


Sign of Cain - To Be Drawn and to Drown
מפרויקט שהתחיל אי שם בסוף שנות התשעים, כמעט שני עשורים אחורה, פרויקט שצמח, נפל, הפך ללהקה Visera Trail, חזר ושאר תהפוכות, צמח לו השנה (בסיום מה שנראה כמו 6 שנים של עבודה רצופה) אלבום הבכורה של Sign of Cain. על אף שמדובר באלבום Old School Death Metal, יש בו הרבה מעבר. השפעות מאזורים ותקופות חיים שונות, נגיעות מלודיות ולפחות שתי יצירות שמשמעותית מורידות את המתח. האלבום מלווה באווירה אפלה אבל לא כזו שמאפילה על המוזיקה והסרט שקושר את כל החבילה הזו ביחד היא שירה אקסטרימית מעניינת ומדוייקת במיוחד.


The Great Machine – Love
נראה ששלישיות סטונר צמחו בתקופה האחרונה כמו פטריות אחרי הגשם. לרגע קט הופתענו שלא ממש נתקלנו בהם עד היום בסצינת המטאל הישראלי אך כנראה שהסיבה ברורה - הסטונר, על אף קרבתו המוזיקלית למטאל, בוחר לשווק עצמו בתוך עולם האינדי ונראה שזה עובד. כך למשל The Great Machine, זוג אחים אוהבי רוק שצירפו מתופף, עברו כמעט בכל מועדון הופעות בתל אביב ולאחר מכן המשיכו בתהליך דומה ברחבי העולם, התקבלו באהבה בסצינת הרוק והאינדי. זהו האלבום השני שלהם, והמצב דומה. מוזיקת סטונר מקדימה, קצת יותר איטית מהרגיל, שירה מאחורה, כמעט מינורית ומעומעמת. על אף שמדובר במוזיקה שהיא ספק רוק ספק מטאל, לקהל המטאל הישראלי יהיה כנראה קשה לקבל אותם. עבור חובבי הרוק, הסטונר וגם כנראה מי שמסתדר עם דום- מומלץ לשמוע, אנחנו מאמינים שאפילו תהנו.


Witchcraft Sodomizer – Mouth fucking holy black holes
פרויקט יחיד של עופר קורן (Har) המשחרר EP ראשון תחת השם Witchcraft Sodomizer. מדובר בבלאק מטאל מהסוג הגולמי, עם סאונד שנלקח הישר משנות ה-90 העליזות, בטעם של פעם. המהירות של הגיטרות, האגרסיה של התופים והצעקות המצמררות מתחברות לכדי אטמוספרה שלמה של כעס, צער ואלימות.




Zohamah – Manic depression
סנונית ראשונה בדמות EP קודר, אפל, אגרסיבי ושובה מבית היוצר של חזי מנשה (Spawn of evil). לאורך 4 שירים מביא חזי מטאל חסר גבולות, מעין ערבוביה של בלאק, דת' ודארק מטאל. ה-EP מתאפיין בצרחות מקפיאות דם המביאות ליריקה בעברית (!), המתארת את הסבל הנפשי האנושי, הן דרך השירה המצויינת והן דרך המוזיקה, המתבטאת בסאונד אפל אך מדויק עם כתיבה שנעה בין סבלנות שמשתלמת למהירות בועטת. לאחר הוצאת ה-EP יצא עוד סינגל בשם Emptiness המהווה המשך ישיר ל-EP, וכבר נשמעו דיבורים על אלבום מתקרב, כך שיש למה לצפות.


Hamamzer – Abaddon
כמו שכבר נכתב כאן בסקירה של יבגני טרבנוב על האי פי הזה, צריך אומץ כדי להקים פרויקט דת'קור בתקופה שהיא ללא ספק הרבה מעבר לשיא שלו כז'אנר, וזה עוד לפני שמדברים על העובדה שהממזר הוא פרויקט יחיד - סוג פרויקטים שהקור באופן כללי לא בדיוק שופע בהם. אך אלו כמובן רק האלמנטים החיצוניים. הממזר שהוא הפרויקט של מאי כהן מהרכב המטאלקור המקומי Let Us Be Spoken, הנו ייחודי גם בתוכנו המוזיקלי. לאחר אינטרו בין יותר מדקה, מתפרץ השיר הראשון והמאזין מבין שהכותרת "דת'קור" על כל מה שהיא סוחבת אחריה, במקרה הטוב היא רק צרה מידי בשביל להגדיר את המוזיקה של הממזר. במקרה הפחות טוב, היא פשוט לא מדויקת. כן, יש כאן הרבה מהאלמנטים של הדת'קור, את הברייק-דאונים ואף את הגראול הנמוך והקצבי, אבל כמו שכבר רומזת העטיפה, הדת'קור של הממזר רחוק מקלישאות הז'אנר המופקות. הוא גולמי ומלוכלך בסאונד, נוטה לגריינדקור ודת' הרבה יותר מאשר למטאלקור ומשדר אווירה כמעט בלאקית באופיה.


Dim Aura – Negged
דווקא בתקופה שאולי נדמית כחלשה יותר בגזרת הבלאק-מטאל הישראלי, מתחת לפני השטח הפעילות רוחשת וחומר מצוין נכתב ומשוחרר. אז כן, עברו כמה שנים טובות מאז אלבום הבכורה המלא של החבורה מהמרכז, אבל אי פי מעבר להיותו הוצאה בפני עצמה, הוא בדרך כלל גם מהווה סוג של קדימון לאלבום מלא העתיד להיות מושרץ אל תוך העולם שלנו בשנה שנתיים הקרובות. בלי לחץ... "נגד" היא הוצאה צנועה המכילה בתוכה שני שירים ועוד גרסת כיסוי בלאק נ' רולית ל-Marian של אחיות הרחמים. הבלאק-מטאל של Dim Aura כמו תמיד לא גולמי מידי, אך מפזר מידה נכונה של אולד-סקוליות הלוחצת על הכפתורים הנכונים אצל כל חובב בלאק-מטאל שורשי. מאחז נורבגי במזרח התיכון.


Har – Visitation
הר הוא שם מבריק ללהקה ישראלית. מצד אחד כל כך פשוט - מילה אחת בת שתי אותיות והברה אחת, אך מצד שני אסוציאטיבית היא משדרת גרנדיוזיות, עוצמה ובעיקר אפיות. אך אל תטעו, המוזיקה של הר אינה מוזיקת פסגות. זהו לא בלאק-מטאל אטמוספרי ונטורליסטי שמלטף לך את הנשמה ומחבר אותך להוד הקדום של הטבע או למסתורי היקום האינסופי. הבלאק-מטאל, או שמא הבלאק/דת'/דום של החבורה המכילה כמה מבוגרי הלהקות הקיצוניות ביותר בארץ בעבר ובהווה לא נכתב מעל פסגות מושלגות. הוא נכרה מתוך מעיי ההר. הוא נוצר במערות העמוקות ביותר החצובות בשורשיי הענק. לא הוד ולא הדר. רק אפלה ממכרת שמוחצת אותך תחת טונות של אבן שחורה והבטחה מיסטית לפורענות.


Soul Enema - Of Clans and Clones and Clowns
אלבום רוק פרוגרסיבי שמשלב בין ז'אנרים שונים וטעמים מוסיקליים שונים. אחד מהאלבומים הייחודיים ביותר שנוצרו ברוק הישראלי השנה (אם לא המיוחד שבהם) בזכות ההטרוגניות המוסיקליות שנעה בין מזרח למערב, עירוב כלי נגינה ייחודיים המתאימים לכך. מכינורות ומה שנשמע כחמת חלילים סקוטית בשיר המאד פרוגרסיבי Omon Ra, דרך אווירה שמשלבת פיוז'ן וקברט-קרקסי מוזר עד ביזארי ב-Cannibalissimo, וכלה במורכבות שלעתים מזכירה משהו לבנטיני ב- Aral Sea I ואחרים. אלבום שכולו מוסיקה מאתגרת (גם בשל אורכו –ארבעה עשר קטעים מוסיקליים) ומעוררת חשיבה, לכל מי שיכול לעכל בארוחה אחת קייט בוש, ג'נסיס, OPETH ו-DREAM THEATER עם קורטוב צ'יק קוריאה. מבלבל? בהחלט. אבל כל-כך ייחודי ומענג לכל מי שלא מקובע אלא פתוח לדברים מקוריים וחדשים.


Leaving a Cave - Runnin', Go!Go!Go!
להקת Leaving A Cave נוסדה בתחילת 2017, ובשנה זו שחררה שני סינגלים. כפי שניתן לשמוע מהם הסגנון של הלהקה הוא רוק כבד בסיסי בסגנון שנות ה-70' וה-80' של המאה שעברה, עם נגיעות של מיני סגנונות עכשוויים יותר כמו גראנג', פאנק-רוק וכד'. השירים של הלהקה נשמעים כמו משהו ששומעים תוך כדי נסיעה על יחד עם Born to be wild של Steppenwolf. הנגינה "מלוכלכת" במובן הטוב של המילה, ריפים של Heavy Metal כמו שניגנו פעם כשהיה "רוק כבד" ופחות "מטאל". בסינגלים ששוחררו אפשר לשמוע למשל השפעות של להקות כמו VAN HALEN, DC/AC, ואפילו משהו קצת דיוויד-קוברדיילי באופי השירה. אין ספק ש-LEAVING A CAVE הם להקה של מועדונים אפופי עשן וויסקי, ונראה שלשם הם מכוונים.


Scardust – Sands Of Time
אלבום הבכורה (למעט הEP שיצא בשנת 2015) של להקת הפרוגרסיב-סימפוניק-מטאל הזו מביא לנו שלל קולות ומקצבים. הסולנית נועה גרומן מפגינה בו שלל יכולות ווקאליים, החל מפלצטים מרסקי כוסות ועד גראולים מרטיטי אזניים. המלודיות של הלהקה מהוות שילוב מעניין לאוזן בין דרים ת'יאטר ו-סימפוני X מצד הפרוגרסיב רוק לבין נייטוויש מהצד הסימפוני, ומצד הווקאלס אפשר למצוא דמיון לפלור יאנסן, סולנית נייטוויש היום, בימיה כסולנית אפטר פוראבר. האלבום הזה שהופק במימון-המונים מוצלח במיוחד, מעניק לנו מימד האזנה שונה אל מול הסאונד הנפוץ יותר בסצנת המטאל בארץ בימינו.


Menorah – Warfare
אלבום הבוסר של החבר'ה הצעירים נושא עימו הבטחה מרובה, עם מלודיה מבטיחה וקצב שבהחלט משאיר טעם של עוד בפה, בעיקר כשלוקחים בחשבון את שילוב הליריקה הטובה. ניתן לשמוע מעט מהשפעות הלהקות שמהן מנורה מושפעים – לאמב אוף גוד, טריוויום ואין פליימס ולמרות שהביצוע הבוסריות המאפיינת את האלבום הזה, אנחנו משוכנעים שהתיקונים הטכניים העתידיים יקחו את הלהקה אל השלב הבא כשזו תחליט לשחרר אלבום נוסף, בשל ומדוייק הרבה יותר.


Madalarm – Wake Up Call
האלבום של מדאלארם משלב תיבול של קצת מהרבה סגנונות, כמו ההשפעות של הלהקה; קצת ת'ראש בריפים, קצת דום בליריקה, קצת טרו ביחס ולא מעט גרוב. בעיקר גרוב, תכל'ס, מקס והלהקה הוציאו את האלבום כמט עם תום השנה והשירה המעורבת בגראול וקלין שלו מסתדרת טוב עם המלודיה הכוללת של הלהקה, כשויטלי הגיטריסט נותן לו קולות רקע ומילוי תואמים.




Ostra Torn – Redeemer
האלבום הקצרצר של Ostra Torn הפציע בהפתעה ברחבי הרשת. למרות השם המטעה (שמעבר להיותו עיר קטנה בשבדיה לא הצלחנו להעלות משהו בחכתנו אודות משמעותו) השלישייה העצבנית מבצעת באלבומה יצירה בשרנית ומעושנת היטב של מוסיקת מטאל אלימה ומענישה. כבר מהריפים הראשונים אחרי הפתיח אפשר להבין שמדובר פה במשהו שמזכיר קצת את Mastodon של ממש תחילת הדרך, עם קצת השפעות של הארדקור וקראסט פנימה. עם שירים שקצרים משלוש דקות ועם ריפים וסאונד שכאילו נבראו בתוך מנהרת טרור – גם אלה שלא חובבים גדולים של הסוגה הזו בין הסטונר להארדקור המכסח יותר, מבטיחים להם שיש פה זהב שחור מטאלי תוצרת הארץ.

Tomer Borenstein - Lady All Mighty
האלבום הזה שהגיע לגמרי מתחת לרדאר נכנס לקטגוריה של אלבומי פרוג מטאל שנעשים עצמאית על ידי אומנים מקומיים שלא ידעתם שקיימים וחבל. אפשר לאתר פה השפעות מדרים ת'יאטר ועד אליס אין צ'יינס, ניין אינצ' ניילס ועד אופת'. פרויקט אישי של תומר מ 2011. כתוב מעולה, מנוגן נהדר וכולל כמה נגנים נהדרים מהארץ ומחוץ לארץ. השירה לוקה מעט בחוסר יציבות אבל טובה בגדול. ההפקה והעיבודים נעשו על ידי תומר בעזרת חברים כמו ניר נקב שגם תרם תיפוף ועידן שחורי שגם שר בשניים מהשירים. המוצר השלם הוא טוב מאוד ושווה שתדעו עליו ותתנו לו שמיעה.


Green Anchor - The Rise Of The New Age
שני חברים מירושלים שהחליטו לנגן בשביל הפנאן וסיימו עם EP ביד. אלבומון קונספט שעזר להם לעבור את תקופת השירות בצבא. קצת קשה לשייך אותם לסגנון מסוים וזה גם משתנה משיר לשיר. אבל בגדול זה מטאל מלודי. אם השינויים הרבים היו מכוונים היה אפשר לצרף אותם לעולם הפרוג, במיוחד עם הקונספט, אבל לנו נראה שזה יותר נובע מזרימה כללית ללא כיוון מסוים יותר מכל דבר אחר. התוצאה הסופית מגוונת ונחמדה גם אם מאוד בוסרית. אבל הם בהחלט מקוריים אז יהיה נחמד לשמוע אותם ממשיכים לעשות מוזיקה ומתפקסים לסגנון אחיד משלהם.


Subterranean Masquerade – Vagabond
האלבום השלישי של ההרכב המעולה הזה בהנהגת תומר פינק. הפעם לא לקח להם עשור להוציא אלבום נוסף וההרכב בהחלט רכב על הצלחת האלבום הקודם המעולה, The Great Bazaar, והפגיז עם טור יפה, חתימה בחברת תקליטים, ועכשיו ההוצאה של Vagabond. האלבום ממשיך בדיוק מהנקודה שבה קודמו הפסיק (כולל שיר התייחסות לאלבום הקודם). החתימה הייחודית של הלהקה בסגנון והסאונד נשארה ובקלות תוכלו לזהות שזה אלבום של סבטריניאן. האלבום הזה מזמן לתוכו שילוב של השפעות חדשות שנכנסו לאלבום מחלקים שונים בעולם, השפעות שתומר אסף במסעות הנדודים שלו ברחבי העולם. האלבום מרגיש מורכב יותר מקודמו ובאותו זמן כבד פחות. מנוגן ומופק מעולה ובהחלט לוקח למסע סובב עולם.


Arallu – Six
יש הישגים שקשה לבטל – ולהוציא אלבום שישי זה משהו שבינתיים היה שמור רק ל-Salem ול-Orphaned Land – אבל מעבר להישג המספרי, האלבום Six גם יוצא מגדרו בכך שהוא האלבום הכי טוב של Arallu, אלא אם אתם ממש מאלה שמעדיפים לנצח את התופים הלא-יאומנו של ניר נקב ב-Satanic War In Jerusalem. Arallu ניגשים סוף כל סוף כלהקה ולא כפרויקט הסולו של מוטי Butchered דניאל, והדבר בהחלט נשמע. ההפקה צלולה, השירים תופסים תאוצה, ובלי ספק זה התוצר השלם ביותר של Arallu. למרות שההתעסקות עם ה-Occult המסופוטמי עדיין מקבלת יחס של ליטוף עם צמר ברזל, גם הפרימיטיביות המטאלית של Arallu מצאה אוהדים בערך בכל יבשות העולם, ואם מדובר במגמה ולא רק בהבלחה יחידה ברצף, ייתכן שלהקת המטאל הבודדת מישראל שמתעקשת להצית את אש המלחמה בכל מקום שהיא דורכת בו, יכולה גם מתישהו להרשות לעצמה לנוח על כמה זרי דפנה ככה, אם ירצה השד.


Hotbox – White Trash
אוקיי, כזה דבר לא היה נו בישראל מעולם. זה לא שה-Rap Metal היה נחלתם של ישראלים אי פעם, אבל בתחילת שנות ה-2000 להקות Nu Metal ו-Alternative Metal ישראליות נהגו לערבב הרבה אלמנטים של היפ-הופ אל תוך המוסיקה שלהם, כמו שנהגו כך בכל העולם. אבל מעולם לא יצא לנו ריליס רשמי שכזה, והנה באים Hotbox, שלנצח יזכרו להם שיש להם שם של ממיר טלוויזיה, ומביאים EP שכל כולו על טהרת הערבוביה הניינטיזית הזו, של ראפ על מצע של ריפים כבדים. אם השנה הייתה 2001 אף אחד לא היה מכניס אותם לסיכום שנה של להקת מטאל – בקובלנה ש-Rap Metal זה ז'אנר מסחרי ולא רלוונטי – אבל עם חלוף הזמן והדחקות כמעט כל ז'אנרים עם המילה "מטאל" לשוליים – גם זה ז'אנר שאיבד מהמסחריות שלו וחזר למקומו הטבעי – השכונה. Hotbox מביאים עם White Trash מסע קצרצר שהוא גם נוסטלגי מבחינת סגנון, גם עוקצני כי מה יותר חשוב בראפ מאשר מלל ו-flow וגם מוסיקה קליטה שנתקעת באוזן. האמת? אין שנה יותר לגיטימית משנת 2017 להוציא EP שכזה. מצד אחד, אף אחד לא יאשים אותם שהם רוכבים על ההצלחה של Limp Bizkit, ומצד שני ההיפ הופ הישראלי בפריחה מטומטמת שזה כמעט ומתבקש שיהיה הרכב שישלב את זה עם מטאל. Hotbox מערד רק נענו לקריאה ו-White Trash הוא נקודת ציון בהיסטוריה של המוסיקה הישראלית.


Ziggurat – Ritual Miasma
Ziggurat היא התגלמות תנועת ה-revival של המטאל המחתרתי בישראל. בעוד שלהקות לפני שלוש-ארבע שנים החלו לטפטף את ההתקדמות הנישתית הזו למרכז העניינים, כמו Har או Venomous Skeleton, Ziggurat היא המצטרפת הטרייה למחתרת המתכתית הבריאה שמתנהלת במחשכי המרתפים התל-אביביים. בעוד שהם משכילים ללמוד מקודמיהם בתפקיד כנציגה לגל המיליון של ה-Black Metal בארץ ובחו"ל – הם גם תופסים את השטן בשתי קרניו ומביאים תוכן אוטנטי, אפל ומרהיב יחסית להרכב עם כל כך מעט ותק. בשילוב מושכל בין Black Metal מחניק ל-Death Metal אגרסיבי, Ziggurat צובעים ב-EP הקצר שלהם, Ritual Miasma, תמונה שחורה ומצמררת שכוללת בין היתר את המהות של מה Black Metal בישראל, ובעברית, צריך להיות – עם השיר "דיבוק". ההרכב חתם בחברת תקליטים מחרתית שמוכרת היטב ברחבי חובבי הסגנון והסוגה, ואחרי שה-EP יצא באופן רשמי כקלטת (!) הוא יופץ ב-2018 גם על עותק של דיסק. לאלה שלא מסוגלים להמתין, אפשר בהחלט להאזין לו גם ברשת ולהתרשם מהאופל המטפטף מכל שיר ושיר.


Aphotik – Theocracy
בדיוק כשחשבנו שהשנה הגיעה לסיומה, ממש אחרי שכבר כולם שלחו את סיכומי השנה שלהם, והחלטנו לומר על 2017 את הקדיש הראוי לה, שלחו לנו Aphotik מתוך הקבר של השנה החולפת את ה-EP Theocracy. ממש משום מקום, הגיע ההרכב Death Metal הזה, שמורכב מכמה חברים בלהקות עבר והווה, שהחליטו להפשיל שרוולים ולנצל את המומנטום של סוף השנה כדי לשחרר, ממש ברגע האחרון, את היצירה הזו, 4 שירים של Death Metal דורסני ורותח. הסאונד של Aphotik רחוק מספיק מהסאונד המחתרתי של להקות Death Metal ישראליות כמו Sonne Adam או Kever, ונוטה יותר לכיוונים הברוטאליים של הז'אנר – אבל בהחלט אפשר לומר שהמוסיקה הכבדה על אין-סוף של היצירה הזו סוללת בדקה ה-90 את אחת ההבטחות של הז'אנר הקיצוני הזה בישראל. דווקא בגלל הסאונד המודרני יותר (אם כי רחוק שנות אור מ-Deathcore) והגישה הפחות מסורתית לסגנון מצליחים Aphotik להכניס קורטוב של עצמם אל ארבעת השירים הנוהמים האלה. אפילו הקללות האוטנטיות של מישהו שצועק "יא בן זונה! תלך מפה!" בסוף השיר Scum נותנים להכול תחושה שלא צריך לקחת כל טקסט של להקת Death Metal ברצינות תהומית – אבל את המוסיקה בהחלט אפשר.


Diekvar –Diekvar EP
ה-EP הקצרצר של Diekvar, או בעברית צחה, "די כבר" – או אם ברשותכם תרשו לנו להאריך את שם הלהקה ל"די כבר, מתי כולם כבר ימותו" – הוא אולי פיסת ה-Grindcore הכי אותנטית שנכתבה בישראל מזה עשור או שניים. עם כעס ברמת התרעלה של מפלצות הפאנק של ימי עבר כמו דיר-יאסין, עם שנאה בעיניים ועם דכאון, גלים-גלים של דכאון שאין מנוס ממנו – Diekvar הוציאו ב-2017 את אחד מה-EP הכועסים, הזועמים והכאובים ביותר שיצאו מישראל לאחרונה. בפחות מ-10 דקות הם מצליחים לחולל סופה של רוק דחוי ודוחה שנשען כמו על ווים במקרר על כמה שרע בעולם הזה, בארץ הזו, במשפחה הזו או בחברה הזו – ומוסיקלית זה מרגיש כאילו זה הולחם על ידי Napalm Death ו-Repulsion לו היו מספיק טיפשים כדי לעלות כצברים לארץ. מנה קצובה מאד של גועל נפש, ואם נצטט את הלהקה עצמה, עם סכינים במקום מכחול, כי זו הדרך שלהם לצייר לנו את הציור שלהם – בלקרוע אותו לגזרים. ככה גם הם מתייחסים גם למוסיקה, עם מסורים במקום מלודיות. מצוין לחובבי הז'אנר, מפחיד לחשוב שיש כל כך הרבה תסכול שמבעבע שם מתחת לבלטות לכל מי שלא רגיל לבלוע את ה-Grind שלו בפורמט ארצישראלי שכזה.


Still Dead - Demo no.1
למען האמת, עוד ממש בקצה תחילתה של 2017, הוציא ההרכב Still Dead את סנונית הבכורה שלו – דמו בעל שלושה שירים של Stoner Metal מפוחם ורותח. כאילו נשלף מתוך מכרה עמוק ממעמקי האדמה, המוסיקה של Still Dead היא רוקנרול מנופח בסאונד של גיטרות בלוזיות עם דיסטורשן מפויח. למרות הסאונד הכבד, מדובר דווקא ביצירה שחולקת יותר במשותף עם Black Sabbath מאשר עם Eyehategod, ומתקרבת הרבה יותר ל-Stoner Rock מאשר ל-Sludge Metal המהביל והביצתי. אם אלו הבחירות המלודיות במלאכת הגיטרה, השירה המרוחקת שאפופה בתסכול ועדיין שומרת את הראש מעל לעננת העשן – או העצבות המתגלגלת שיותר אופיינית ל-Doom Metal מאשר לכעס העצור של ה-Sludge, מצליחים Still Dead בשלושה שירים וב-20 ומשהו דקות ליצור מלאכה נהדרת של מטאל מלודי, כבד, אפלולי וכואב. שאפו להם.