תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Ozzy
Scorpions
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

14/02/2018
להקליט את המטאל - על הפקת אלבומי מטאל
כתב: יואב אפרון


לפני שאתם יוצאים אל המסע הזה, ארבע דפי עמודים שמדברים על סאונד אולפנים, הקלטות ועריכות משפרות, תנו לי רגע לתת לכם גלגל הצלה לדרך. העניין הזה יושב עלי הרבה מאוד זמן, בתור מוזיקאי ומפיק מוזיקלי אני משתמש בכלים שאדבר עליהם בכתבה הזו באופן יומיומי. ולא רק אני, רוב המוזיקאים שאתם מכירים עושים בהם שימוש, אפילו שימוש נרחב. לכן היה לי חשוב להעביר בכתבה הזו כמה נקודות ולנסות להעיף מהשולחן כמה אגדות, תפיסות מיושנות ושלל תפיסות שגויות (בעיני) בכל מה שקשור לעריכה ושיפור סאונד אולפן.

היה זה באמצע שנות השישים כשהביטלס קיבלו מתנה מיוחדת במינה, טייפ שמונה ערוצים רק בשבילם. עד אז מכשירי הקלטות הטייפ היו ארבעה ערוצים בלבד. אני יכול רק לדמיין מה חשבו חברי הלהקה באותם ימים, איזה להט יצירתי הלם בהם. תוספת של ארבעה ערוצים מסכנים ועולם שלם של יצירתיות נפתח בפניהם.


עשורים רבים עברו מאז. את הטייפ החליף המחשב עם כמות ערוצים בלתי מוגבלת. את אותם מכשירים ״חמים״ ואנאלוגיים החליפה תוכנה ״נקייה״ - מונח שהוטבע כבר בשנות ה-80-90 עם כניסת האולפן הדיגיטלי לשימוש מסחרי. זה כמובן לא עצר את ההתקדמות וההתפתחות הטכנולוגית של עולם ההפקה והמוזיקה. המחשבים נעשו חזקים יותר ונתנו למפתחי תוכנות ההקלטה את היכולת להוסיף עוד ערוצים, עוד כלים לעריכה והקלטה ואיתם - פלאגאינים טובים ואיכותיים יותר ותוכנות נוספות וייעודיות שמעבדות את הצליל המוקלט. כבר בשנת 1993, חברה צעירה בשם Waves פיתחה את Q10, אחד הפלאגאינים הייעודיים הראשונים שנמצא בשימוש באולפנים רבים עד היום.

על אף היתרונות הרבים שהיו לאולפן הדיגטלי, בעיית ה״נקי״ המשיכה להטריד ולהציק לרבים מהמפיקים, הטכנאים והלהקות מסיבות שונות כמו הרצון והצורך להשתמש בציוד היקר שלהם אותו הם כבר מכירים בע״פ, הסאונד הייחודי למכשירים חשמליים (אנאלוגיים), שינוי אופן וצורת העבודה אליה התרגלו במשך שנים רבות, עקשנות, קיבעון ועוד. המשותף מבחינתי לכל אלו הוא פחד. פחד משינוי, קדמה, מהלא נודע וכו׳. עם כל זאת, היה ברור שהעתיד נמצא בעולם הדיגיטלי וביכולת שלו לעבוד עם ולצד העולם האנאלוגי ואכן, בתחילת המאה הנוכחית שחררה Waves סדרת פלאגאינים שככל הנראה היו הראשונים ״לדמות״ את האופי והצבע של העולם האנאלוגי. זו הייתה רק ההתחלה, יריית הפתיחה לפיתוח וקידום עולם המוזיקה, הסאונד וההפקה. עולם של הדמיות, מדמים וסימולציות. תוכנות חכמות לתיקון, שיפור וזירוז תהליך העבודה כשכל אחד ואחת מהם - כלי נוסף לכתיבה, יצירה ואמנות.

אי הבנות ותפישות שגויות מתארים מבחינתי את רוב הבעיות שלנו בעולם המוזיקה בכלל וההפקה בפרט. קבעון ודעות קדומות הנובעים מחוסר ידע טכני ומעשי או סתם ״שמועות״ שרצות בין אנשי מפתח עייפים, הן חלק נכבד מאותן בעיות. חוסר רצון ויכולת, מוכנות ולהט להתקדם, לנוע קדימה ביחד עם הכלים הזמינים לנו, הפחד משינוי, מה נכון ומה לא, מה מותר ומה אסור כל אלו הם בעצמם המחסום היצירתי האמיתי של העשור הנוכחי בעולם המוזיקה.


״גיטר פרו״.



השנה 1997. אני בן 13, לומד ומנגן פסנתר כבר 5 שנים במסגרת פרטית. בין חברי אין מוזיקאי אחד. הדחף לכתוב וליצור משגע אותי אבל מלבד הפסנתר אין לי אף אחד ולו רק על מנת שאוכל לשמוע ולתרגם את מה שיש לי בראש להרכב אמיתי. במקרה נופלת לידיי תוכנה פשוטה. את התווים אני רושם כקוביות לפי אורך הצליל עם עכבר המחשב מה שהופך את הכתיבה לסיזיפית וארוכה אבל אני נרגש! בפעם הראשונה בחיי אני הולך לשמוע באמת את מה שיש לי בראש - תופים, בס, גיטרות, כינורות ובעצם כל כלי שבא לי. אז עוד לא היתה גיטר פרו, זו היתה תוכנת מידי (MIDI) מאוד פרימיטבית, אבל הקונספט נשאר. זו היתה הדרך שלי ליישם את המוזיקה שהתנגנה לי בראש - וזו הדרך של כל כך הרבה אנשים בימינו לעשות בדיוק את זה; בין אם זה להעביר ללהקה תווים, מוזיקה, הנחיות ורעיונות או פשוט ״לשים על נייר״ ולשמוע את השיר שלנו, שתקוע לנו במוח.

כשאומרים גיטר פרו מתכוונים לקובץ (MIDI) הכולל את התפקידים של השיר שנכתבו במחשב. כשלהקה שולחת לי ״גיטר פרו״ כחלק מתהליך הכתיבה ו/או טרום ההפקה על מנת שאוכל לשבת, לסדר, ליצור ולעבוד, כל התפקידים והרעיונות יהיו בקובץ אחד (אוניברסלי). הרבה מפיקים ואני ביניהם דורשים מהלהקה להכין להם קובץ כזה על מנת להכיר את השירים לעומק. רק ככה באמת נוכל לתת את הפידבק הדרוש, לתת הערות ולהעלות רעיונות והצעות טכניות ואומנותיות. בעבר היו מיד נכנסים לאולפן/חדר חזרות, מנגנים, מדברים ומתדיינים. היום פשוט הוספנו עוד שלב מקדים לתהליך, עוד שכבה ליצירה.

טרום הפקה.



בעבר לא היו מפיקים. היו אמנים וטכנאים. אנשים שעושים מוזיקה ואנשים שמפעילים ציוד אולפן הקלטות. היו מעבדים, מתזמרים, מנהלים מוזיקלים אבל לא היה את הבן אדם האחד הזה שילווה את האמן מהתחלה עד הסוף. הבעיה היתה שרוב המוזיקאים לא ידעו לדבר בשפה של הטכנאים ולהיפך. התפקיד הראשון של המפיק היה לתווך ולתרגם בין שני הצדדים. חשוב לזכור שבעבר לא היה מחשב, הכל נעשה ידנית. אם נאמר רצו להגביר את הווליום של השירה בפזמון הראשון, היה בן אדם שזה התפקיד שלו, לחכות לרגע הספציפי בשיר ואז להעלות את הווליום. המפיק, בין השאר, דאג שזה יקרה. אלן פרסונס, שקיבל מועמדות לגראמי על עבודתו ב- Dark Side Of The Moon, הוא דוגמה נפלאה למקום בו הפסיקו המפיקים להיות ״רק״ טכנאים ומתווכים והפכו לחלק אינטגרלי מתהליך היצירה באולפן ומחוצה לו.

בימינו, רוב המפיקים לא רק מבינים במוזיקה, באומנות ובכתיבה, אלא גם באולפן, בהקלטה ובמיקס. לימודי הפקה היום משלבים עיבוד, תזמור, הלחנה ולימודי מוזיקה עם עריכה, מחשב ולימודי סאונד. הסיבה לכך היא שמפיק בימינו אמור ״לדעת הכל״. עם זאת, חשוב לציין שאין זה אומר דבר שלילי על מי שאינו יודע מה מהדברים שמלמדים - ישנם מפיקים מעולים שלא למדו הלחנה ומוזיקה ומפצים על כך בניסיון. הפקת אלבום הפכה לעסק מורכב ותפקידו של המפיק הוא לספק ולתת שירות בכל אחד מהתחומים שהאומן צריך.

טרום הפקה, השלב שקורה לפני ההקלטות, הוא השלב בו השירים מוכנים או לכל הפחות בשלב סקיצות מתקדם. בשלב זה ישבו הלהקה והמפיק ויחשבו על עיבוד, תזמור אם צריך ואפילו כתיבה. אני, למשל, תמיד אכין את השירים במחשב, אבנה סיפור, סאונדים ורעיונות ואשלח ללהקה. לאחר מכן, אקשיב ואתן הערות בעיבוד ובכתיבה אם צריך על מנת שנוכל ליצור את הגרסה האידיאלית מבחינתם. רק כאשר נהיה מרוצים, בסופו של דבר, - נכנס להקליט.

טרום ההפקה הוא גם השלב בו נשב על התהליך הטכני של ההקלטות. זה השלב בו בונים תהליך עבודה, בחירת מקרופונים, הצבות, פראמפים ואת האולפן עצמו על מנת לתרגם בצורה הטובה ביותר את מה שיש לנו בראש - את הויז׳ן שלנו לאלבום לכדי הקלטה מעשית.


הקלטות ועריכות. קווינטוז ואוטו-טיון.



האולפן זה המקום בו המפיק הופך למנצח ויש לו שני תפקידים עיקריים. הראשון הוא, להוציא את הטייק הטוב ביותר מהנגנים ולדאוג שהסורסים (ההקלטות עצמן) ישמעו הכי טוב ובהתאם למה הלהקה או ההפקה רוצה וצריכה. לא מעט להקות מאמינות שאין צורך בתכנון מוקדם. מספיק למצוא אולפן כלשהו, לרוב כמה שיותר זול – יותר טוב, ופשוט להיכנס ולהקליט.Abbey Road לא נעשה מפורסם יש מאין, גם לא Ocean Way או Sound City. הציוד, העובדים והאווירה עצמה הם שעשו את האולפנים האלה ורבים אחרים מפורסמים. זמן אולפן עלה פעם המון כסף, פי כמה וכמה מהיום. כשאמן ו/או מפיק בחרו ללכת לאולפן מסויים, הייתה לכך סיבה. הם ידעו כיצד זה יתרום וישפיע בסופו של דבר על האלבום אותו הם מפיקים. בחירת אולפן ההקלטות, הציוד ואפילו ה״ווייב״ היא קריטית להמשך העבודה ולתוצר הסופי. הפקת אלבום עולה כסף. הרבה כסף. מפיק טוב ידע לחסוך היכן שאפשר ואפילו ידע להתגמש אם והיכן שצריך, אבל אין מפיק שלא יסכים עם המשפט הבא: הכל מתחיל ונגמר בסורסים. הן בנגינה והן בסאונד עצמו.

טייקים ו-Comping (הקלטה חוזרת על אותם ערוצים לצורך בחירת טייקים ועריכות) הם אמנם דבר שבשגרה וחלק בלתי נפרד מהקלטת אלבום בימינו, אך הם בהחלט לא המצאה מודרנית של העולם הדיגיטלי. עוד בימי הטייפ היפים, ניתן היה לשלב בין כמה טייקים שונים. עריכות נעשו בצורה ידנית כשחותכים חלק אחד של הסרט ומדביקים לאחר. "העלאות״ (הקלטת תפקיד מסויים אחרי ששאר התפקידים הוקלטו) ואפילו ״ריאמפינג״ (הקלטה ״יבשה״ של כלי, לדוגמא גיטרה, על מנת להעבירה דרך מגבר בזמן אחר) נעשו הרבה לפני עידן המחשב. כל אלו היו ועדיין חלק בלתי נפרד מתהליך ההפקה בכלל וההקלטה בפרט. ככל שהטכנולוגיה התקדמה ואיתה היכולות האומנותיות שלנו כמבצעים וטכנאים, המצאנו לנו פתרונות, דרכים משוכללות לשפר ולייעל דרכם ובאמצעותם את אופן וצורת העבודה שלנו, המעשית והיצירתית.

דמיינו ציור יפה. עכשיו דמיינו שיש בו קו או שניים עקומים. אולי הצבע קצת מרוח "לא כמו שצריך״. לא משהו קיצוני, אבל זה שם, מורגש. הדבר הראשון שעולה לי בראש הוא ״לא מקצועי״. עכשיו דמיינו סרט קולנוע איכותי, רק שאין איפור לשחקנים. גם כאן הדבר הראשון שאחשוב עליו הוא ״לא מקצועי״. הסיבה נורא פשוטה: אנחנו רגילים למשהו מסוים ומצפים לקבל אותו. כל דבר שלא יעמוד בסטנדרט הזה יחשב ״לא מקצועי״. כמו עם כל דבר, המפתח והכוח טמונים בפרופורציה. קחו לדוגמה את Star Wars 1-3 וה CGאו המסך הירוק המוגזם שלהם, למול 7-8 החדשים שמשלבים בטוב טעם בין צילומים אמתיים למחשב. קווינטוז ואוטוטיון (תיקוני תופים ושירה) הם ה״מסך הירוק״ שלנו בעולם המוזיקה. בימינו הם כלים חיוניים ואפילו בלתי נפרדים מהתהליך. מבחינתי, תיקונים מינורים ועדינים כדי שהכל ישמע יפה ויושב כמו שצריך, הם חלק מתהליך היצירה וההפקה. שימו לב שלא אמרתי מושלם, אין כזה דבר. כמו שכבר אמרתי, הכל מתחיל ונגמר בסורסים, אין תחליף לביצוע מעולה וטייק שירה חזק, אבל אין מה לעשות. לא כולנו Tomas Haake. זו לא בושה לתקן ולסדר, במידה.


ריאמפינג ופוסט פרודקשן.



טעות נפוצה מאוד היא לחשוב שריאמפינג זה להעביר סורס גיטרה נקי ישירות למחשב, דרך מדמה מגברים – תוכנה או פלאגאין שמדמה מגבר. בעצם, כמו שכבר ציינתי, התהליך נמצא בשימוש כבר עשרות שנים, הרבה לפני האולפן הממוחשב. בימינו, במקום לחבר את הגיטרה למגבר אנחנו מחברים אותה לקופסה חיצונית (DI) שמתחברת לכרטיס הקול במחשב ומקליטים את "הסיגנאל הנקי". פעם התהליך היה דומה, רק שבמקום לחבר למחשב, חיברנו לטייפ. מפיקים רבים אוהבים ומשתמשים בטכניקה הזו. העריכות קלות יותר (משמעותית) והיכולת לבחור ולעצב את הסאונד בנוחות לאחר ההקלטות, כמה פעמים ואיך שרוצים, עושה חיים קלים. למען האמת, ריאמפינג לא חייב להיות קשור בכלל לגיטרות. הרעיון של העברת סורס שכבר הוקלט דרך מדיום או סורס אחר והקלטתו מחדש קיים כבר שנים רבות במה שנקרא Chambers - חדרים גדולים ומצלצלים מאוד עם רמקולים ומיקרופונים, אליהם היו מוציאים סורסים ומקליטים מחדש בשביל לקבל אפקט של Reverb. עוד דוגמה לריאמפינג אפשר למצוא בMeshuggah האחרון. Tue Madsen, המפיק, עשה סוג-של ריאמפינג: הוא הוציא והקליט מחדש חלק מהתופים, מחדש כשהם עוברים במקומות פיזיים שונים.

מפיק טוב כבר יידע, פחות או יותר, מה הוא רוצה, לפני שלב הפוסט ואפילו לפני ההקלטות. הוא ישב עם הלהקה ויחפש (וגם ימצא, כמובן) את הסאונד והכיוון שמתאים לאלבום. גם שאר החלקים, האפקטים, הסינתים והסמפלים יהיו ברובם מוכנים כבר למיקס. שלב הפוסט הוא השלב בו כל הרעיונות שהועלו, שחלקם אף יושמו בשלב טרום ההפקה, יוצאים לפועל על מנת להכין את הכל למיקס.

דגימות (סמפלים)



גילוי נאות, אני אוהב סמפלים. למען האמת, אני מאוהב בכל מה שנותן לי את היכולת להפיק משהו שאני לא יכול לעשות בלייב. סמפלים מבחינתי הם עוד צבעים, עוד מכחולים ומברשות, היכולת ליצור משהו חדש ומרגש. על מנת להסביר, אחזור לרגע אחורה בזמן, לגיל 22. אי שם התחלתי לכתוב את מה שעתיד להיות האלבום הראשון של דיסטורטד הרמוני. הייתי תקוע, מוגבל.התופים הממוחשבים באותה תקופה היו נוראיים ולא הייתה שום ספריית דגימות של גיטרות. איך אוכל לעשות מטאל בלי גיטרות? התמזל מזלי ובדיוק יצאה ספרייה, אמנם נשמעה נורא, אבל סוף סוף יכולתי לכתוב כמו שצריך ולא להיות תקוע עם הפסנתר. איי שם לפני למעלה מעשור, התאהבתי בעולם הסמפלים והדגימות - בזכותם יכולתי לעשות את מה שפיזית לא היה באפשרותי.

הדבר הראשון שעולה לנו לראש כשמדברים על סמפלים זה תופים. אותן דגימות שהתרגלנו לשמוע, ולא מעט, כאלו שאנחנו בכלל לא יודעים שאנחנו שומעים (בחיפוש אחר מקורות ומידע הופתעתי אפילו לגלות לא מעט אלבומים קלאסים שהשתמשו בסמפלים). האמת היא שהשימוש בסמפלים במטאל הולך אחורה עוד לשנות ה-90. בביטחון מלא אגיד לכם את זה: ברוב האלבומים שיצאו בעשור האחרון נעשה שימוש בסמפלים של תופים. מבחינתי הויכוח של בעד ונגד הוא בין האונה השמאלית לימנית. בין הצד הטכני לצד היצירתי. כל הדיבור על טרו ואולדסקול מיותר וצריך פשוט להיפסק. בנוסף, הטכנולוגיה היום כל כך מתקדמת שאנחנו יכולים לדמות או להפוך באופן מושלם, מבחינת סאונד ודינמיקה, ביצוע חיי לסמפל.

נתחיל בדוגמא מאוד שכיחה - רוב ההקלטות היום נעשות בחדרים קטנים עד בינוניים. רוב מפיקי וטכנאי המיקס שעושים מטאל יגידו לכם שהאווירה והגרוב של התופים, ברובם, מגיע מהחדר. הבעיה היא, שחדר קטן או בינוני, לא גדול מספיק. כאן נכנסים סמפלים לתמונה. באמצעותם אנחנו מגדילים את החדר ואיתו מגדילים את הסאונד ומוסיפים נפח לתופים. הדוגמא הפחות יפה אך לא פחות שכיחה היא ביצוע. הבעיה מספר אחת של מתופפים, בייחוד במטאל, היא קונסיסטנטיות ומכות חלשות מדיי. בלית ברירה, היות והמוצר הסופי הוא הדבר החשוב ביותר (ולא האגו של המתופף או הטכנאי) ניאלץ להוסיף סמפל שייתן לנו יותר יציבות ואחידות בין המכות, לפעמים אפילו נחליף אותן באופן מוחלט. סיבה נוספת, גם היא שכיחה, היא הכלי עצמו. בחירה לא נכונה של הסנר, עור ישן, כיוון לא נכון או לא מתאים וכדומה.

בסופו של יום, המטרה המרכזית שלנו כמפיקים היא המוצר הסופי. תמיד. אנחנו כאן אך ורק בכדי לשרת את האלבום והלהקה. אין ולא יכול להיות מקום לאגו, לאג'נדות אישיות או לכל דבר שעשוי לפגוע או לחטוא למטרה היחידה – יצירת האלבום שאותו דמיינה הלהקה. כל האמצעים כשרים על מנת לקבל את המוצר הכי יפה ומדהים שמגיע להם, ולכם הקהל.

אני יכול להמשיך ולדבר על סמפלים, לספר לכם על עוד דרכים יצירתיות כמו סמפל שהולך לדיסטורשן ומוסיף צבע ואופי לחלק מסויים בשיר (שאי אפשר לעשות עם הסורס המקורי) ונותן לנו אימפקט יפיפה, או תוספת סמפל לקיק כדי לקבל עוד נמוכים שיעשו לנו נעים בבטן, או תוספת קליק כדי שיהיה לנו יותר מטאל. אני יכול להמשיך ולדבר על טכניקות מיקס מעניינות ומרתקות, על עוד אלמנטים ודרכים יצירתיות בהם אנחנו משתמשים בתהליך ההפקה, אבל אני אעצור כאן ואשאיר אתכם לדמיין, לחשוב ולפנטז על האופציות האינסופיות שעומדות לרשותכם ברגע שאתם מתחילים ולהבין ולראות שכל מה שדיברתי עליו בכתבה הזו- הם פשוט כלים יצירתיים, עוד תוספת לפלטה העצומה שעומדת לרשותכם כמפיקים, אמנים ומאזינים בימינו.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Michael Romeo - War of the Worlds Pt. 1

The Lion's Daughter - Future Cult

Powerwolf – The Sacrament Of Sin

Structural - Metacognition

FATUM AETERNUM - Mass Suicide of Human Race

Kataklysm– Meditations
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

סקירת הופעה:
חנק בגאגרין - סקירת הופעתה של Suffocation בתל אביב

כתבה:
Once You Go Black…

סקירת הופעה:
דת' באב - על ערב ההופעות במועדון הגאגרין

ראיון:
מעוף הדרקונים - ראיון עם הרמן לי – גיטריסט להקת Dragonforce

כתבה:
חולה גוסס מת – על תהליך גסיסתה של סצנת המטאל בארץ

סקירת הופעה:
על נסיך האופל ונשקו - סקירת ההופעה של אוזי אוסבורן בלייב פארק ראשל'צ, 8 ביולי, 2018
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[14/10/2018]
Amaranthe בישראל
[18/08] Scene Goes Wunder!
[19/08] Dragonforce
[12/09] Yngwie Malmsteen בישראל
[26/09] Sons Of Apollo בישראל
[27/09] Walkways בבסקולה
[13/10] Vitalism בישראל
[14/11] Annihilator בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::