תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Ozzy
Scorpions
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

20/02/2018
אלבום קלאסי - Coroner – Mental Vortex
מאת: יותם Defiler

אי שם ב-1991, החוקים החלו להשתנות. בזמן שארצות הברית קיבלה באהבה אלבומי ענק בז'אנר כמו Season In The Abyss או Rust In Peace שנה לפני כן, ואת האלבום השחור או את Arise באותה השנה, היה ברור שחוקי המשחק של המטאל השתנו מבלי היכר. בעוד כשנתיים וחצי-שלוש אף אחד לא יספור אף להקת Thrash Metal, ובינתיים הפסגה נראתה כל כך קרובה. באירופה המצב היה עוד יותר קיצוני, כי חוץ מ-Kreator שדפקו עבודה מצוינת עם Coma Of Souls, נראה שכל שאר הלהקות הגרמניות מסתפקות פחות או יותר באותו הצליל, אותה הדרך, אותה הגישה. Destruction, Tankard, Sodom ואחרות שהגיעו מליגה מתחתיהן החליטו שהסאונד של ה-Thrash האירופאי התייצב ונחתם.

בעוד שנתיים וחצי שלוש אף אחד לא יספור אותם באירופה. Kreator תבין שהמצב משתנה ותוציא את Renewal כי אצלה זה להיות או לחדול ופטרוזה מאד רוצה להיות. Destruction יכנסו לסחרור המסוכן ללא שמיר, ו-Sodom יחליטו שהקיצוניות היא הדרך ויעברו ל-Death Metal. כל השאר ירדו ליגה וייעלמו מהעין. יפנו את המקום ל-Power Metal של כל הילדים של Helloween כמו Blind Guardian וחברותיה. המטאל הקיצוני החל לבעבע מתחת לשורות. ה-Death Metal וה-Black Metal כבר החלו לדפוק על הדלת במלוא הכוח – וה-Doom Metal עמד ממש מעבר לפינה מוכן לקטוף את ההצלחה והעונג של כל מטאליסט שאיבד את השליטה על המהירות ורוצה עכשיו רק משהו שייתן לו בראש באווירה אחרת. בארה"ב המצב ישתנה לכל השפעות הבלוז למיניהן ש-Pantera ינחילו פנימה, או לעליית ה-Hardcore של Biohazard אל תוך המטאל. חוקי המשחק הולכים להשתנות, והיחידים שידעו את זה מראש היו השוויצרים.

Celtic Frost, האבות הרוחניים של Coroner, היו כבר הרבה מעבר לסיבוב, יודעים בדיוק שאי אפשר לקפוא על השמרים וחייבים להשתנות ולשנות – אבל כש-Mental Vortex, אלבומה הרביעי של Coroner השוויצרית, יצא לעולם – הוא קצת נפל בין הכיסאות מכמה סיבות. ראשית, העולם היה בשיא הקבלה של ה-Thrash, והלהקה שחררה רק באלבומה הקודם את No More Color המטורלל – שדחס כל כך הרבה ריפים שהיו כל כך מהירים אל תוך הנוסחה שזה הרגיש כבר על גבול הסחרחורת. השלישייה השוויצרית שינתה כיוון לחלוטין עם Mental Vortex והחליטה להוריד את הקצב הרבה לפני שבאמת נראה שיש סיבה לכך. חברת התקליטים שלהם, Noise Records, נכנסה לבלאגן כלכלי – והאלבום Mental Vortex או Grin שבא אחריו לא קיבלו את החשיפה שמגיעה להם. שזה מגוחך, כי מדובר בלא פחות מיצירות מופת.

השינוי הדרסטי ש-Coroner הכניסו למוסיקה שלהם הוא האווריריות של הסאונד וירידת המתח הכוללת. המהירות ירדה פלאים, הכול נשמע אוורירי הרבה יותר – והדבר היחיד שעדיין קשר את הלהקה ל-Thrash Metal היו הצרחות הארסיות של Ron Royce. למעשה, בחירת הסאונד המעניינת קירבה אותם הרבה יותר ללהקות רוק קלאסיות בסגנון Rush ו-Deep Purple מאשר ללהקות מטאל באשר הן. הריפים עדיין היו טירוף מבהיל של המון תווים והמון עוצמה, אבל הפעם הם הוגשו על מגש אלגנטי כמו מנת בופה מקוצרת ולא במטח בלתי נגמר של התקפות מהירות על כל החושים. זה היה שינוי דרסטי, שלא הרבה ממעריצי הז'אנר קיבלו באהבה.

האלבום גם התבסס על שירים ארוכים, רובם מעל ל-6 דקות, אבל הרבה פחות מהם. סך הכול שבעה שירים מקוריים ועוד ביצוע סוטה לקלאסיקה של הביטלס. האלבום התחיל עם סמפל נהדר של ויכוח רופאים בלחימה על פציינט שהולך ודועך אל מולנו. הפציינט הגוסס הזה הוא אנחנו, המאזינים, אשר נסחפים מהנקודה הזו אל עבר האלבום החולני הזה. Divine Step הוא היצירה אשר פותחת את הסחרור הזה, עם ריפים של רוקנרול באינטנסיביות של מטאל ועם edge של תרעלה בוערת.

נכון שלא היו פה את המהירויות של פעם, אבל כן הייתה אווירת קודחת של מלאכת גיטרות מכשפת, פרי עיטו של Tommy T. Baron, עם סולואים שעד היום הם מושא קנאה אצל גיטריסטים רבים מכל ז'אנר. דווקא שבירת המבנה לבית ופזמון שחוזרים על עצמם מביא לשיר רודף ומסויט אודות עזיבת הנשמה את הגוף והגעה אל העולם הבא, הרקוב והשחור מנשוא. וכל הטררם הזה נגרר עמנו כמאזינים גם ליצירה הבאה, Son of Lilith.

הריפים אמנם נותנים טעם מעט זר, נוכרי, למי שרגיל לטירוף ה-Thrash של Coroner עד כה, כזה שמאופיין באלימות מהירה כמו Beneath The Remains או Extreme Aggression. זה ממש לא הקייס של Mental Vortex וכש-Son of Lilith מתגלגל פנימה אנחנו מבינים שזו כבר מגמה, לא שיר בודד שהולך לכיוון הזה. המיד-טמפו של Coroner רחוק שנות אור מהמיד-טמפו של כל האחרות – כי הוא עדיין מחניק, עמוס ועוצר נשימה בצורה הטובה ביותר, ועם זאת משאיר הרבה מקום להתפתחות מוסיקלית, לנגיעה של רוק קלאסי ולמגע הייחודי של הנגנים לאורך כל האלבום. Coroner לא שמים לעצמם לסגוד לאגדות ה-Heavy Metal הקלאסיות ופשוט לנגן אותן מהר, או מורכב, או כבד. הם לוקחים את האגדות שעליהם הם גדלו ומעוותים אותן לגרסה הסוטה שלהם לרוק כבד. זה פשוט רוק כבד בצורה הכי אפלה שלו, שעל הדרך מנוגן באינטנסיביות, גם אם לא במהירות האופיינית, של ה-Thrash Metal.

Semtex Revolution מתחיל להתכתב כבר עם הטרמינולוגיה של הז'אנר, במיוחד עם המבע האלים של מתנקש בודד המנסה לשנות את ההיסטוריה – ועם ריפים טיפה יותר אגרסיביים, מה שמוכיח שהמוסיקה של Coroner באלבום הזה היא אגרסיבית לכל אורך דרכה, והשאלה היחידה שעולה פה היא האם באמת צריך לנגן מהר כדי להיות אגרסיבי כל כך. התשובה של Coroner היא בעיקרון לא. גם כשהריפים מהירים, וב-Sirens הם עולים מהירות קצת, אנחנו לא מתקרבים בכלל למהירויות של אלבומיהם הקודמים, ועדיין נשארים עם אווירה אפלה, מלאת שנאה וזעם, משהו עצור וקפוץ כמו אגרוף.

Metamorphosis הוא אולי השיר המפורסם באלבום כי גם מתכתב עם כל מה שהיה נכון שנים אחר כך בז'אנר המטאל באשר הוא. שנים חשבתי שזה השיר הטוב באלבום בגלל הגרוב הבלתי יאומן שלו ובגלל הריפים הנהדרים שכמה שהם פשוטים מצד אחד, הם גאוניים ומורכבים מהצד השני של המתרס. לקח לי זמן להבין שמעבר לסולואים הנהדרים שמאפיינים את הלהקה ומעבר לבחירות המצוינות של קצב, גישה וסאונד – השיר הזה עומד כחלק מהמקשה הגדולה, ואולי הוא השער של האלבום כלפי עולם המטאל שמתקשה לקבל את הגישה הזו בסוגת ה-Thrash, אבל הוא רק חלק מהמכלול, לא הנציג היחיד שלו.

Pale Sister ממשיך בכיוון ש-Semtex ו-Sirens פעלו בו, שירי רוקנרול דחוסים, אלימים ומצוינים שמרגישים כל כך קלילים מצד אחד ומצד שני הם כל כך מורכבים, מלאי ניואנסים וכתיבה הכנסת לדקויות הכי קטנות של הגיטרה, הבס, השירה והתופים. בכלל, לאורך כל האלבום התופים של Marquis Marky בולטים אחושילינג בתור הקורה היציבה במיוחד עליה בונים את כל מנהרת ה-Thrash המחוכם הזו. מגרוב פשטני אבל מדויק לרמה האטומית דרך נגינה אינטנסיבית אם כי רחוקה מהמהירויות שהלהקה הייתה מגיעה אליהן, נדמה ש-Marky מחזיק את כל האלבום על הכתפיים שלו לבד לפעמים, עד שנזכרים כמה Baron ו-Royce עושים את העבודה שלהם בצורה מצוינת.

התזכורת העיקרית למה שהלהקה הייתה פעם מגיעה בשיר המקורי האחרון, About Life, כאשר המרכזי של Baron פשוט מתפתל לכל הכיוונים כאילו מבקש לברוח לו מהגיטרה – והמהירות עולה שלב למשהו שכמעט מזכיר את No More Color רק באווירה אבל לא בעוצמה. השירים כולם עוצמתיים לא פחות בזכות העובדה שהם נשארים יחסית בנישה שלהם, רחוקים ממה שאפיין את הלהקה בעבר.

ואז כמובן הקאבר הסוגר ל-I want you (She’s so heavy) שמביא אותנו לכדי סגירת מעגל – בו Coroner מוכיחים את מעמדם כאגדה המסוגלת לנגן פשוט את השיר הזה כאילו הם כתבו אותו, מבלי שזה ישמע מוזר, רחוק מהמציאות והזוי. הם מתלבשים על היצירה של הביטלס בלי בעיה, פשוט מוסיפים דיסטורשן ואגרסיות ושיר האהבה המרחף הזה הופך להיות מזעקת הרוקנרול של הביטלס מפעם להמון מסויט ומטריד בידיים של Coroner.

לסיכום, בשנת 1991, עם צאת האלבום הזה, היה נדמה ש-ה-Thrash בפריחה ובשיא. כל הלהקות רצו להשמע כמו Metallica חוץ מאלה שהתעקשו להשמע כמו Slayer או Kreator, ובתוך כל הגל העצום הזה של להקות שרוצות להשמע כמו, Coroner החליטו שהם רוצים להשמע כמו עצמם וזה אומר לא ללכת בתלם. הרבה אנשים טענו נגדם ש-Mental Vortex הוא כמו ההתמסחרות של Metallica או של Pantera. שהלהקה עיוותה את השירים שלהם לכדי נוסחאות שיהיה קל להגיש למי שקשה לו עם המהירויות של ה-Thrash, ושכל הצעד הזה נועד כדי לקרב לבבות בין Coroner למאזיני רוק קלאסיים. ככה היה כמעט כל ז'אנר ה-Thrash מ-91' ואלך עד שיעלם מהמפה לכמה שנים טובות, אז היה ניתן לטעון את הקובלנה הזו גם כנגד השלישייה מציריך – אבל אני חושב אחרת. אני חושב שהיצירתיות, הסקרנות והניסיון לחדש ולשבור את הקופסה עלה בקנה אחד עם תחושת המיאוס מהסאונד הכללי של ה-Thrash שהחל למחזר את עצמו ו-Coroner היו מהראשונות שניסו לשבור הצידה למקומות חדשים ומרתקים. נכון שהניסיון של Metallica לשנות את הנוסחה לקח את כל אור הזרקורים ב-91', אבל מה שמשותף לאלבום השחור ול-Mental Vortex הוא שלהבדיל מאלף אלבומים שיצאו באותן השנים – גם בשנת 2018 – אף אחד מהם לא נשמע מיושן או לא עדכני. אם Coroner היו מתפרקים אחרי No More Color ומוציאים את Mental Vortex השנה, הוא היה נשמע הולם ומתאים – וזה רק מוכיח כמה הוא באמת אלמותי.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Shiran - Release the Bounds

Drudkh - They often See Dreams about the Spring

Bleeding Through - Love Will Kill All

Dimmu Borgir - Eonian

Venus In Fear – The dot above the eye

Scalar - Scalar
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

סקירת הופעה:
היכן שהעורבים מקננים - Shiran Band בהופעת השקה לאלבום Releas The Bounds

ראיון:
לך תוכיח שאין לך אחות - ראיון עם Dee Snider, סולנה של Twisted Sister

סקירת הופעה:
תמיד מהמרים על השחור - סקירת ערב ההופעות Little Vegas

סקירת הופעה:
קשיי האתמול – סקירת הופעתם של Tribulation בישראל

ראיון:
טיפים להיגיינה אישית ואפשרויות קריירה עם איציק בר

סקירת הופעה:
כשהשבדים נחתו בגאגרין - סקירת הופעתה של להקת Necrophobic במועדון הגאגרין
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[13/10/2018]
Vitalism בישראל
[14/06] Dukatalon, Leaving a Cave, Adam's Way
[16/06] Elvenking בישראל
[21/06] Moran Magal בהופעה אקוסטית
[28/06] Halidom, Edellom, Ma'anish
[29/06] Fatum Aeternum משיקים אלבום
[02/07] Dee Snider בישראל
[04/07] Sandstorm over Tel Aviv
[07/07] Alestorm בישראל
[18/07] Death B' Av
[24/07] Suffocation בישראל
[26/07] מטביעים את הצוללת
[19/08] Dragonforce
[12/09] Yngwie Malmsteen בישראל
[26/09] Sons Of Apollo בישראל
[14/10] Amaranthe בישראל
[14/11] Annihilator בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::