16/06/2018
אלבום קלאסי - Mercyful Fate – In the Shadows
מאת: אלון מיאסניקוב

בואו נודה על האמת. Mercyful Fate היו להקת מטאל טובה יותר מרוב הלהקות האחרות. אני יודע שזה משפט גדול, וקצת שאפתני, אבל אני רוצה להציג את ההוכחות בפני בית המשפט:
Mellisa, Don’t Break The Oath, In The Shadows.
אני יודע, היו גם אלבומים אחרי, אבל אלו שלושת הגדולים – וגם זה למרות ש Shadows הגיע 9 שנים אחרי Don’t Break The Oath, אבל השלושה האלה מספיקים כדי להדגים עד כמה ההרכב הזה היה מרכזי, חשוב, ובעיקר – משובח.

צמד הגיטריסטים של הלהקה – שרמן ודנר, הם בין צמדי הגיטרה הגדולים של ז'אנר המטאל, לא פחות ממארי וסמית', דאונינג וטיפטון, האנמן וקינג וכו'. שני גיטריסטים שכל אחד הוא גאון בזכות עצמו, וביחד הם לא רק ניגנו כמה מהליד גיטר הכי טוב שידע הז'אנר, אלא גם תפרו ריפים מדהימים, חדשניים ומפילי לסתות – שבערך 100 מהם מצאו אצמם ב In The Shadows.

בואו נודה על האמת, אחרי שקינג דיאמונד יצא לקריירת סולו, שהתגלתה כמצליחה מאד, אף אחד לא ממש העריך שהוא יחזור ללהקה המיתולוגית שלו שתוארה בין השאר ע"י מטאליקה כאחת הלהקות היחידות ש "הפחידו" אותם. התדמית של קינג, הטקסים המיסטים, המוזיקה האפלה, כל זה עשה מהם הרבה יותר מסתם הרכב מטאל טוב, אבל ההצלחה של קינג כאומן סולו נראתה כסופו של ההרכב המיתולוגי.

ואז, ב 1993, הופה, הם חזרו. ועם אלבום שהוא פאקינג מאסטרפיס. 53 דקות של מטאל מדהים, טקסטים מיסטים כרגיל, אבל כתובים באנגלית טובה יותר מבשני האלבומים הראשונים, סאונד משופר, וערימות על גבי ערימות של ריפים שכמעט 10 השנים מאז האלבום האחרון איפשרו לשרמן את דנר לכתוב.

החל מ Egypt עם ריף הפתיחה והליין המלודי של קינג, דרך The Bell Witch שמספר את סיפור הרדיפה האגדי של משפחת בל בארה"ב של המאה ה 19, עד The Old Oak, שיר של 9 דקות שמצליח לא לשעמם לשניה – בדיוק כמו השירים האפים הגדולים של Iron Maiden.

Shadows הוא סוג של שיר הנושא של האלבום, והוא קצר יחסית, קולע, ועדיין פוגע בול עם כל ליד, כל ליין שירה, כל ליין בס מעולה של הבסיסט טימי האנסן – שראוי לאזכור בזכות עצמו, וכל ריף מבריק. האלבום נסגר עם Is That You Melissa, המנון מטאל ענק שראוי שיכנס לצד שירי מטאל נצחיים ענקיים כמו Flight Of Icarus ו The Sentinal.

הוא לא יכנס לשם, כי האלבום יצא ב 1993, סוף עידן הענקים של המטאל של פעם – אבל מוזיקלית, למרות שמהרבה בחינות האלבום הזה התפספס, גם במכירות, גם קצת בהכרה בגאוניות שלו, אבל אני אחזור למשפט הראשון של הסקירה הזו – ואמשיך לנסות לגרום להבין למי שעדיין לא הבין, שמדובר באחד מאלבומי המטאל הגדולים של כל הזמנים.