Main Menu
Main: Interviews | Articles | News
Reviews: Albums | DVD | Shows
Scene: Events | Photos | Forums
Misc: Updates | Movies | Videos
About: Magazine | The Staff
Advertise: Events | News
Dusturbed
Graspop
Feed Us Go Hebrew Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

15/07/2018
חולה גוסס מת – על תהליך גסיסתה של סצנת המטאל בארץ
כתב: מתן קדר

לשמחתי הרבה, על אף היותי לא צעיר, ואפילו אדם המרגיש זקן, אני לא באמת מספיק זקן כדי לספר לכם על מה היה פה בסצנת המטאל הישראלית בשנות ה-80 וה-90. למעשה, ההופעה הראשונה שהייתי בה הייתה ב-2005 כמדומני, אז אין לי מושג מה הלך פעם ושמות כמו "הרוקסן" ו"הפינגווין" לא אומרים לי הרבה להבדיל מכמה מהוותיקים שביניכם אשר מוזמנים לשפוך קצת יותר אור.

ובכל זאת, אני חושב שקצת קשה להתכחש למגמה המסתמנת. חלקכם, כקהל, אולי הייתם בהופעות האלה, אולי אפילו ניגנתם בהופעות האלה, של מועדון של 800 איש שבמקרה הטוב ממש חמישית ממנו מלא. או בהופעות במקום של 250 איש, ויש איזה 30 אנשים בקהל. אני חושב שהשיא היה הופעה ששמעתי עליה, שבה היו 7 (!!!) רוכשי כרטיסים למועדון של 250 איש, בערב של 4 להקות מקומיות.

אז מה בעצם קורה פה? איך זה שלהקות שרצות פה כמה שנים לא מצליחות להביא קהל להופעות? איך זה שלהקות ותיקות ומוכרות מחו"ל מגיעות לפה ומופיעות מול קהל זעום כל כך? והאם יש תקווה כלשהי? ובכן, אני חושב שאפשר להצביע על בעיה אחת עיקרית ומספר בעיות משנה. כמובן שאם יש עוד בעיות שלא חשבתי עליהן אני יותר מאשמח לשמוע על כך בעמוד הפייסבוק של המגזין.

בעיה ראשונה – ריבוי הופעות

בעשור הראשון של שנות ה-2000, החלק שבו התחלתי להגיע להופעות, הייתה הופעה מחו"ל אולי פעם בחודשיים. היו אולי פחות מפיקים ויזמים, שפחות הרימו את הכפפה והעדיפו להביא פעם בכמה זמן הופעה, ונראה שתמיד יצא מזה ערב מוצלח. מבחינת להקות ישראליות, אני חושב שפעם כמות הלהקות הייתה קטנה יותר. שמישהו יתקן אותי אם אני טועה, כן? אבל ערבי מטאל ישראלים לא היו בתדירות של 2-3 בשבוע. לא הרבה להקות הופיעו שבוע-אחרי שבוע, וגם היו ללהקות פחות פלטפורמות לפרסם את עצמן. אני מדבר על לפני עידן הפייסבוק, האינסטגרם, הטוויטר ושות'. פעם פשוט היה קשה יותר להכיר נגנים פוטנציאליים להקים איתם להקה והיה קשה יותר להגיע לקהל.



והיום? נתקלתי בלהקות שמופיעות 4 פעמים בחודש (!), פעמיים בשבוע באותו חלק של הארץ ובסופו של דבר ישנן מספר להקות שמופיעות בתדירות מאוד גבוהה, לעיתים מלוות בלהקות שמופיעות בתדירות בינונית ופה ושם באלה שלא מופיעות הרבה, ואיכשהו כאמור יש 2-3 הופעות בשבוע. תוסיפו לזה את מבול ההופעות מחו"ל וקיבלתם הצפה. אולי זה הזמן לציין שריבוי ההופעות מחו"ל נובעת אכן מכניסתם של מפיקים ויזמים חדשים בסצנה, אך גם מתופעה מבורכת (ולא בהכרח חדשה לגמרי) של להקות ישראליות שיוצרות קשרים עם להקות בחו"ל ומביאות אותן להופיע בישראל בעלות נמוכה.

בעיה שנייה – איכות הלהקות

סלחו לי על החטא הבא במילותיי, אך ישראלים מתנהגים כמו ישראלים. בכל דבר שהם עושים. מי מכם שבטעות קצת עוקב אחרי כדורגל יודע כמה ישראלים גרועים בכדורגל בהשוואה לאירופאים. יש לנו המון להקות, והמון נגנים כאן, אבל בכנות, מעט מאוד מקצוענות, מעט מאוד השקעה, ולתחושתי גם מעט מאוד מקוריות. התחושה האישית שלי היא שעל כל להקה ישראלית אחת שעושה די טוב את הז'אנר שהיא עושה, יש 4-5 להקות שעושות אותו בצורה הכי גנרית שאפשר. בצורה הכי בנאלית, הכי חסרת ייחודיות ואפילו בצורה קצת מרושלת.

אז נכון שלפעמים מטאל הוא סתם בשביל הכיף, ונכון, לכל להקה יש את חוג החברים הנהדר שלה שיגיע להופעות שלה, אך בסופו של דבר, כמו בתרבות הריאליטי שלנו, נראה שיש המון אנשים שרק רוצים להגיע לבמה, בין אם הם מוכשרים כמו שירי מימון, בין אם כישרונם בולט במיוחד בחיקוי של תרנגולות ובין אם הם פשוט גרועים כמו זמרת הפופ המדהימה ירדנה (למי שלא מכיר, חובה לחפש את השיר שלה "דוגמן" ביוטיוב. סרעפת כואבת מצחוק מובטחת). זה קצת עצוב להגיד, ואולי לא הכי פוליטיקלי קורקטי להגיד, בעיקר מאדם שסביר להניח שיגידו את זה גם עליו, אבל חבר'ה, אתם מעמיסים את הבמה.



כמובן, לאף אחד אין זכות להגיד למישהו לא לנגן, לא להופיע, לא לעשות את הדבר שהוא עושה. אבל אין לי ספק שמשהו צריך להשתנות. אין לי ספק שאיכשהו צריך להוריד דרסטית את כמות ההופעות, גם המקומיות וגם אלה מחו"ל. נכון, אני מניח שיש שיגידו שמה שאני אומר זאת סתם בכיינות, ולא משנה להם אם הם מופיעים מול 5 אנשים במחסן או מול 1000 איש במודעון גדול, הם פשוט נהנים. מעולה. אני מפרגן, אבל בכל זאת, משהו צריך להיעשות עם העומס.

בעיה שלישית – מחסור במועדונים

מועדונים לא מעטים סגרו בשנים האחרונות את דלתותיהם לחלוטין. יש כמה שלא סגרו לחלוטין, אלא רק סגרו את דלתותיהם להופעות מטאל. יש בזה משהו שמרגיש קצת מעליב למען האמת. שאומרים לנו שלא רוצים אותנו. בתור באר-שבעי אני מרגיש את זה הכי חזק. מעולם לא היו כאן הרבה מועדונים שאירחו מטאל. בתקופות טובות היו איזה 5. מקומות נסגרו והשתנו, המקום הכי גדול כאן שאירח הופעות מטאל הלך לעולמו ואחד משני המקומות הקטנטנים האחרונים שנשארו הודיע לי לפני מספר חודשים שלא מוכן יותר לארח הופעות מטאל, גם כי לא משתלם לו כלכלית וגם בגלל תאקל שהיה לו עם להקה כלשהי.

כתוצאה מכך, להקות פונות למגוון רחב יותר של מועדונים, כאלה שמטאל הוא בטוח לא כוס הבירה שלהם, כאלה שלא בהכרח מתאימים למטאל מבחינת המבנה, כאלה שאסור בהם פוגו פר הגדרה, כל מני מועדונים במקומות יחסים נידחים, שאולי יש להם קסם משלהם, אך משמעותית קשה להביא אליהם את הקהל בהתחשב בתחבורה הציבורית הישראלית.

בעיה רביעית – להיות נער בימינו

אין זה סוד שחלק ניכר מהקהל בארץ הוא למעשה בני נוער. בישראל 2018, עם יוקר המחיה שקשה להתכחש עליו (לי לא היה טלפון ב-3000 שקל!), לחלק ניכר מהקהל למעשה יש מגבלה כלכלית מאוד גדולה, ובסופו של דבר הוא נאלץ לבחור. הנוער אינו נייד, ולהגיע כל שבוע-שבועיים למרחק של חצי מדינה בשביל הופעה זה קשה. אז נכון שבשביל הופעה מחו"ל של להקות אהובות אנשים יהיו מוכנים לנסוע שעתיים, אך כשמחירי כל הופעה עולה מעל 200 ש"ח, זה קצת לא ריאלי לצפות שכל הקהל הזה יגיע שבוע אחרי שבוע להופעות. וכמובן, ישנו סדר עדיפויות. בין הופעות מקומיות להופעות מחו"ל מן הסתם שלרוב ההעדפה של הקהל תהיה הופעות מחו"ל.



אז נוצר מצב שבו הקהל נשאר בבית, חוסך את הכסף להופעות גדולות, ומתקשה להגיע להופעות המקומיות. בכל זאת, נראה שישנן הופעות המוכתרות די בקלות כהצלחות גדולות מבחינת תפוסת קהל, גם אלה מחו"ל וגם המקומיות. ישנם אלמנטים שונים הגורמים להופעה להפוך למוצלחת ולמשוך קהל, ואני לא האדם להציג את האלמנטים האלה (אשמח שהאנשים הנכונים ירימו את הכפפה ויכתבו על כך ויעזרו לאחרים להשכיל בנושא).

לסיכום

אני חושב שהמושג "סצנה", או אפילו "קהילה", כשזה מגיע למטאל הישראלי, כבר לא ממש קיים. זאת אומרת, רשמית הוא קיים, אבל לא פעם ישנה תחושה מאוד חזקה של פילוג. של מחנות. של תת קבוצות שבמקום לפעול כקהילה אמיתית פועלות דווקא אחת נגד השנייה. במקום לראות אינטרס משותף, במקום להתאחד למשהו גדול ומוצלח יותר, ישנו פילוג די עצוב, שרק הופך לתחרות שבה יש לא מעט מפסידים, רק בשביל מספר לא מספיק גדול של נצחונות לא מספיק גדולים.

חשוב לזכור שהקהל הוא הלקוח. הוא זה שמשלם את הכסף ומצפה לקבל איזשהי תמורה, ואת הקהל קשה להאשים. כשמסעדה לא מלאה כל ערב ועומדת לסגור את שעריה, אי אפשר להאשים את הלקוחות שלא מגיעים. אפשר להאשים קודם כל את האוכל שלא מספיק טעים, את הניהול הכושל ואת השירות הגרוע. מסעדה שלא נמצאת תמיד במגמת שיפור, שלא מחפשת מספיק את הפידבק מהלקוחות ולא מצליחה להתמיד בעבודה לאורך מספר שנים בסופו של דבר תסגור את שעריה.

אז מכאן אני קורא ל-3 גורמים:
למפיקים והיזמים – אנא מכם, הורידו את הרגל מהגז. קצת פחות הופעות, קצת יותר איכות.
ללהקות המקומיות - אנא מכם, הורידו את הרגל מהגז. קצת פחות הופעות, קצת יותר איכות.
ולקהל – בלעדיכם אין ללהקות זכות קיום בכלל. בלעדיכם אין ללהקות מה לצאת מהבית בכלל. אתם הסיבה של הלהקות האלה לקום בבוקר ולהשקיע את מיטב זמנן וכספן. כדי לבדר אתכם. אז בואו. לכו תדעו אילו להקות פתאום תכירו, אילו חומרים חדשים פתאום תשמעו, אילו יהלומים מתחבאים על במות הארץ. בואו.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: Share ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: Search ::
 
:: Album Reviews ::

Judas Priest – Invincible Shield

Bruce Dickinson – The Mandrake Project

Vespertine - Desolate Soil

Sinnery – Below The Summit

Winterhorde - Neptunian

Oceans On Orion – Start From Nothing
>> סקירות נוספות <<

:: Updates ::

כתבה:
להקות של אלבום אחד

כתבה:
עשרה אלבומי מטאל שאולי פספסתם

כתבה:
מטאל מזרח תיכון – על הרכבי המטאל של המזרח התיכון

כתבה:
2023 במטאל – סיכום שנה ישראלי של מגזין מטאליסט

כתבה:
2023 במטאל – סיכום בין לאומי של מגזין מטאליסט

ראיון:
הקוסמונאוטית של המטאל - ראיון עם אנה וולצ'וק, בעלי מועדון הגאגרין
>> עדכונים נוספים <<
:: Events ::
[30/03/2024]
Eternal Struggle Hafia hardoce fe(a)st
[14/03] Structural - "Decrowned" release show
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: All Rights Reserved © Metalist Magazine 2002-2014 ::                                                       ::::