24/08/2018
אלבום קלאסי - AC/DC - Fly On The Wall
מאת: חיים וינטראוב

בשנת 1985 חגגתי בר מצווה. הייתי לקראת סיום ביה"ס היסודי (בזמנו בנתניה עיר הולדתי לא שמענו על "חטיבת ביניים").
העולם היה מחד על סף מלחמת עולם שלישית, ומאידך על סיפו של תום המלחמה הקרה. בארה"ב רייגן השמרני הושבע לכהונה שנייה, גורבצ'וב הופך למנהיגה של ברה"מ ושניהם נפגשים בפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה הקרה. מתגלה החור באוזון, "בחזרה לעתיד" עולה על מסכי הקולנוע, העולם נחרד מהרעב באפריקה וזמרי מיינסטרים הקליטו את ההמנון We are the world על-מנת לגייס תרומות להצלת הרעבים ביבשת השחורה. מהומות של אפרו-אמריקאים בבריקסטון, רעידת אדמה אדירה בצ'ילה, פיגועים בביירות ובמדריד, טיסה 847 מאתונה לרומא נחטפת ע"י חיזבאללה, מטוס בואינג הודי מפוצץ ע"י טרוריסטים וכל הנוסעים נהרגים, וישראל משמידה את מפקדת אש"פ בטוניס.

אני? הייתי צמוד למסך הטלוויזיה ולעיתונים כי העולם שהיה עד אז ברור ומובן לי ודי דיכוטומי (מי הטובים ומי הרעים) החל להשתנות ולהפוך בעיקר לאפור אבל גם לאדום ובעיקר למבלבל. מהבחינה המוסיקלית הערצתי מחד להקות גלאם ו-heavy metal כמו LOUDNESS היפנית או BON JOVI ו-CINDERELLA או WASP ו-TWISTED SISTER, ומאידך את METALLICA שהפציצה לי במוח במטאל כבד ועמוק הרבה יותר עם ליריקה ומסרים חברתיים כמעט סוציאליסטיים, כפי שאהבתי.

הכול היה די ברור - נהניתי לכייף ולצחוק ולהתחרמן עם מוסיקה של MOTLEY CRUE ו-SCORPIONS שעשו רוק כבד מלודי, עם סלואים ארוכים, שירה נקייה עם הברות ארוכות וקול לעתים רך וכמעט נשי, ומאידך לשקוע בתהומות הדיכאון והתהייה על הסבל האנושי עם PINK FLOYD ו-METALLICA ו-MARILLION. שחור ולבן, קליל וסקסי מול כבד וחברתי.

ואז גיליתי פתאום ב-HEADBANGERS BALL קליפ שעשה לי דברים שלא הכרתי. מחד שירה צווחנית בהגייה בלתי ניתנת להבנה, קטועת הברות ומעט אפילפטית, ומאידך משהו בה שהיה סקסי, חצוף, אנרכיסטי וצעיר במידה חתרנית. מחד בלוז ומאידך גיטרות מנסרות וסולו גיטרות מייבב אבל בריפים ברורים, קצרים ומאד פשוטים שהכניסו אותי לטראנס תזזיתי הלום.

הקליפ הציג הופעה בבר אפלולי, זמר לבוש כמעט כולו בג'ינס פרט לגופיה לבנה וקסקט בריטי, ולידו איש מבוגר לבוש בתלבושת אחידה של תלמיד בי"ס בריטי כולל המכנס הקצר והכובע, גרביים לבנות וסמל בי"ס על דש המקטורן. ושניהם, במיוחד הגיטריסט מתנועעים במעין עוויתות גמלוניות עם אברים שנראים מעוותים ולא במקומם. זה היה מהפנט. והמילים שכן הצלחתי להבין היו פשוטות אבל היו כל כך נורמליות וטבעיות כי ההורים שלי אז אמרו לי אותן לפני כל יציאה לרחוב (רק בעברית): Danger, danger, don't talk to stranger. כל כך טריוויאלי עד שלא הבנתי איך לא משדרים את השיר הזה בחדשות כל יום (כאמור, שנה מטורפת בה כל היום היו פיגועים בעולם, רעידות אדמה, מעשי פשע וביזה וכד').

המדובר היה, כך התברר לי לאחר מכן, בקליפ לשיר Danger מהאלבום Fly on the Wall של DC/AC. הופקו חמישה קליפים לשירים מהאלבום, שכולם מתרחשים בבאר ניו-יורקי בשם The Crystal Ballroom. הקליפים לשירים Fly on the wall, Danger, Stand up, Shake your foundations ו-Sink the pink היוו סיפור מסגרת אחד שבו צלם חטטני שלא ברור אם הוא עיתונאי או בלש לא-יוצל בסגנון "הפנתר הוורוד" או "המפקח גאדג'ט" מנסה להיכנס להופעה של הלהקה בבאר, ובכל אחד מהקליפים נכנסת לסיפור דמות חדשה, כולל האיור של הזבוב החצי משעשע חצי מרושע מעטיפת האלבום.

כשהלכתי לחנות וחיפשתי את האלבום גיליתי כמה כיף הם DC/AC גם מעבר למוסיקה. על עטיפת האלבום המצוירת בחום כמעין גדר עץ עייפה ושחוקה ישב לו במראה חצוף ומרושע זבוב מרושע בעל מבט הלום (סמים? אלכוהול?) וחיוך זדוני, כאילו אומר "אם אתם נכנסים לפה אתם מסתכנים באובדן התמימות...". ואכן, כך היה כשגיליתי את DC/AC.

שירים שכל כולם אנטי פוליטיקלי-קורקט, סקסיזם מטורף, חוצפה אנרכיסטית והכל מתובל במוסיקה מקפיצה שבין המטאל לבלוז. Fly on the Wall הוא האלבום התשיעי של הלהקה שהתפרסם בעולם, והוא האלבום הראשון שבו השתתף המתופף Simon Wright לאחר עזיבתו של Phil Rudd (לאחר סכסוך עם הגיטריסט ומייסד הלהקה Malcolm Young, שיש המספרים שאף הגיעו לכדי תגרה פיזית ביניהם). כתוצאה מכך חברי הלהקה האוסטרלית היו כולם בפעם הראשונה ילידי אנגליה. ואני חייב לומר שבמשך שנים בעקבות המבטא שלהם, תלבושת בית הספר והסגנון של הלהקה הייתי בטוח שהם להקה בריטית.

האחים יאנג סיפרו באחד מהראיונות שנתנו שהאלבום הזה היווה ניסיון לחזור לחיספוס הבלוזי המקורי של DC/AC, אחרי שהתרחקו ממנו לכיוון היותר "נקי" של הרוק הכבד. הם רצו לייצר מוסיקה שנושקת למתיקות המרירה של הבלוז אבל חצופה וחתרנית ומתריסה כמו הרוק הכבד. ולדעתי זה הצליח.

אי-אפשר להאזין לריף פתיחה כמו של השיר Fly on the Wall ולא לשים לב מיד שלחץ הדם עולה, הנשימה נעתקת לשנייה והרגליים כבר מתחילות לקבל עוויתות של "הנה מגיע קצב מטורף". השירה של בריאן ג'ונסון נשמעת כמו מובטל עצבני רצח שמגיע ללשכת האבטלה וצורח על הפקידה שאין לו מה לאכול ועוד רגע הוא גם מזמין אותה לחצי ליטר בירה בפאב המקומי. בקליפ של השיר (כמו בקליפים של השירים האחרים מהאלבום) נראות דמויות הזויות קריקטוריסטיות וסטריאוטיפיות של הדון-ז'ואן דה לה שמעטא שחושב שהוא מתנת האל לנשים אבל גומר את הערב לבד, הברמנית שמשועממת מוות מהחיים, הלהקה שמתרוצצת ונותנת את כל מה שיש לה על במה קטנה מול 10 אנשים בקהל (בקושי), איש העסקים והמאהבת, וכו'. כמו כל בר ממוצע בדרום תל-אביב של שנות ה-80'.

השיר-Playing with girls עם הקצב הכי סקסי ומדליק שתשמעו בחיים שלכם. מהיר וכסחני וגס בדיוק כמו שסקס צריך להיות (לפחות כמו שאני בן ה-13 חשבתי שהוא צריך להיות...). והמלים, המלים נטולות הפוליטיקלי-קורקט, בוטות ומלאות הורמונים ונוטפות זימה. תענוג אמיתי:
I like tall girls but I'll take'em small
I want em all up front, I like'em all
I wann'a see em' strut their stuff
And lose their social grace
You play your cards right and you'll deal yourself an ace
That's where you'll find me, standing proud

כשהייתי בן 13 הסכמתי עם DC/AC. רציתי לשחק עם בנות במשחקים מסוכנים. שתהיינה גבוהות ונמוכות, העיקר שתהיינה. ורציתי לעשות זאת לצלילי הרוק הכבד הרועש, הסקסי, החצוף והצעיר של DC/AC.

רציתי להיות כמו הגדולים האלו, היצירתיים, האמנים, הבוהמיינים שמבלים את הלילות הארוכים בברים אפלוליים עם ויסקי ביד אחת, סיגריה ביד שניה ונערה "עובדת" על הברכיים כמו בשיר Shake your foundation.
See me leaning, on the bar
I got my head in a whiskey jar
Feeling good cause the city's alive
I'm getting ready to rock and jive
I get up and I slide across the floor
You wann'a come an' I'll meet you at the door
No one can stop us cause we're feeling too right
We're gonna steal our way around tonight

אז ב-Fly on the Wall יש עוד שירים מצוינים כמו Back in business, Sink the pink ואחרים. כולם עוסקים ביצרים, בחתירה נגד המוסכמות ובמיוחד במוסיקה, בהופעות ובסקס. המדובר באלבום שכולו הנאה צרופה, והוא האלבום שהכיר לי את DC/AC עוד לפני שזכיתי להכיר את Back in Black המופתי ואלבומים אחרים של הלהקה. והאמת שבגיל 13, עם הורמונים מתפוצצים, אנרגיות שרק ממתינות להיטרף והמון אהבה למוסיקה רועשת לא יכולתי לבקש פורטל כניסה טוב יותר ל-AC/DC או לרוק הכבד בכלל.

האלבום הזה הוא הדבר הטוב ביותר שיכול היה לצוץ עבורי בין הגלאם השטותי והמלודי למדיי לת'ראש הכבד ומלא ההגות (כן כן). Plain old fun blues-metal, ותו-לא.