20/10/2018
הוואקן הראשון שלי
כתב וצילם: ירון הורינג
"בגיל 40 זה יקרה, אני הולך לקנות כרטיס ולטוס לוואקן, אולי אפילו אקח את אחד הילדים איתי, מה רע?"
זו המחשבה שעלתה לי בראש לפני כמה שנים, גיל 40 נראה רחוק מספיק כדי שאוכל להבטיח משהו כזה לעצמי. היו לי שני ילדים באותה התקופה (היום ספרתי לפחות שלושה) ודברים נראו קלים יותר, בעיקר כשחושבים על העתיד הרחוק.
למותר לציין שלא עשיתי את זה, אני יודע שוואקן מוכרז כסולד אווט קרוב לשנה לפני מועד התחלתו, לא עשיתי שום דבר אקטיבי (כמו לקנות כרטיס, למשל) והעדפתי להדחיק את העובדה הזו שהבטחתי לעצמי פסטיבל במתנה.
אבל לשטן יש תוכניות משל עצמו, ו Shiran Band, ההרכב הצפוני הנהדר איתו אני עובד כבר קצת יותר משנתיים זכה בגמר הישראלי של תחרות המטאל באטל - שמתקיימת בוואקן, גרמניה. וכששירן, סולנית ההרכב שאלה אותי אם אני אטוס איתם לוואקן - לא חשבתי על זה יותר מדי ואמרתי "כן" כמעט במקום. אבל לא טסתי לוואקן כדי לטוס לוואקן ולראות הופעות, טסתי כדי לעבוד, לעזור ללהקה לקדם את עצמה בכל היבט אפשרי.
אז לא, אני לא מתבכיין חס וחלילה, נכנסתי חינם לוואקן עם כובע מנהל הלהקה ובמקביל גם זכיתי לקבל אישור צילום בבמות הפסטיבל דרך המגזין, לא היה מקום בשטח הפסטיבל כמעט שהיה חסום בפני וזה היה פשוט אדיר.
אבל לגופו של עניין, לא יכולתי (ותכל'ס, לא רציתי גם) להיות איש פסטיבלים רגיל, הגעתי לשם חדור מטרה, לעשות הכל כדי לעזור ללהקה ואם אני כבר שם, לתפוס כמה פריימים טובים של להקות ענק.
אם לא הייתם עדיין בפסטיבל המטורף הזה, אל תוותרו על ההזדמנות, זה לא סתם פסטיבל, מדובר בעיר של מטאליסטים. כבר בשדה התעופה של המבורג היו שלטים ומסכי ענק עם פרסומות לפסטיבל, על הכבישים בדרך לוואקן ראינו בעיקר כלי רכב עמוסים בציוד קמפינג עם שילוט מאולתר עשוי מסלוטייפ על החלונות האחוריים של : W:O:A, זו הייתה סוג של תחרות יצירתיות מאולתרת על הכביש הראשי.
והנה מגיע לו הפרק ראשון:
פרק 1 או - "כל להקת מטאל ישראלית חייבת לעצמה את תחרות המטאל באטל"
הפקקים בכניסה לפסטיבל לא פגעו בנו, בזכות העובדה שהגענו עם להקה מופיעה (בתחרות המטאל באטל, אבל עדיין - להקה מופיעה) זכינו לצמידי VIP וטיפול מסור מצד צוות הלוגיסטיקה שהפקת הבאטל הישראלית הצמידה לנו. וכך שמחים ומרוצים הובילו אותנו לשטח הקמפינג של המיוחסים יחסית - ה VIP.
אם עד לרגע זה הרגשתי מיוחס ומיוחד, כאן זה נגמר - השמש הייתה מפלצתית ובנינו את האוהלים כשאנחנו נוטפים זיעה. כל שאר האנשים שהגיעו לאזור היו מצויידים פי מיליון יותר מאיתנו, עם קראוונים, כסאות קמפינג ושולחנות מסודרים, ציליות, גנרטורים, מחצלות ומה לא. ואנחנו? עשרה ישראלים עם אוהלים, בלי שמץ של צל באחד מהשבועות החמים ביותר שעברו על אירופה בשנים האחרונות, מזיעים ומקללים יבשת שלמה: "בשביל זה נסענו לגרמניה? חום אימים יש לנו גם בארץ!". הזמן חלף לו, ומכיוון שהגענו יום אחד לפני שהתחיל לו הפסטיבל, לא היה לנו הרבה מה לעשות חוץ מלנסות ולהתחמק מהשמש, משימה לא פשוט במדינה שבה השמש שוקעת ב 22:00. בסופו של דבר הצלחנו לאלתר ציליה מפיסת בד קטנה שנקשרה מאוהל לאוהל - ותאמינו לי - אין מראה מגוחך יותר מעשרה אנשים בוגרים שמנסים להצטופף להם מתחת לפיסת בד קטנה.
אבל לכל יום יש סוף, ובגרמניה השמש גם היא שוקעת בסוף היום (רק שבגרמניה זה קורה ב 11 בלילה), אז הלכנו לישון עייפים, אחרי יום של שמש רצחנית. היום למחרת היה יום ההופעה של ההרכב במסגרת המטאל באטל, זה היה מתוקתק ויעיל כמו ששום הופעה ישראלית לא הייתה מתוקתקת ויעילה בעבר. העמסנו את כל הכלים על וואן שיועד לאומנים ולצוות, הוואן הוריד אותנו בלב אזור האומנים ומרגע זה ועד שעת ההופעה הח'ברה הרגישו כמו כוכבים - הוקצה להם ביתן מיוחד עם שתיה ואוכל חופשי, אנשי צוות התרוצצו סביבם - הלבישו את מי שצריך להלביש ואיפרו את כולם. (כן, כולם)
במת הבטאל עצמה הייתה סופר מקצועית גם היא, הבמה חולקה לשני חלקים, ובכל פעם שלהקת באטל אחת הופיעה על במה אחת, להקת באטל אחרת התכוננה על הבמה השנה. ההרכב הזה ראה לא מעט במות בחייו, בארץ בגלגול הנוכחי של ההרכב, ובחו"ל בגלגולים קודמים שלהם, אבל תשמעו - כזו התרגשות כמו שראיתי על פניהם עוד לא ראיתי מעולם. הם עלו על הבמה צבועים בצבעי מלחמה סגולים, בהתרגשות שיא, ונתנו את ההופעה הכי טובה שיצא לי לראות מצידם אי פעם, כל ההתרגשות חלפה בשניה שהמסך נפתח וקצת יותר מ 5000 אנשים בקהל שאגו לקראתם. והם פשוט רמסו את הבמה, שישה ישראלים עם האבי מטאל מלודי וכבד במיוחד, כמו של פעם אבל עם גישה מודרנית - לא שמעתם עוד משהו כזה, אני לא יכול להבטיח לכם שתאהבו את זה, אבל את זה שעוד לא שמעתם משהו כזה אני כן יכול להבטיח לכם.
אחרי מופע אנרגטי ומיוזע במיוחד הם ירדו מהבמה, היישר לזרועותיו של מראיין מערוץ טלויזיה גרמני שאירח אותם לראיון קצר שכלל הרבה צעקות, אני לא יודע על מה הם דיברו, אבל הצוות המלווה (אנחנו) עזר בינתיים לסדר את מה שאפשר, הלהקה הלכה להסתובב באזור האומנים ולשוחח עם מוזיקאים אחרים, החלק הקשה מאחורינו, עכשיו רק נותרה המתנה מורטת עצבים של כמעט יומיים - זה הזמן שנדרש לשופטים לראות את כל שאר ההופעות ולדרג אותן.
לא הרבה אנשים יודעים (או מתעניינים בזה, לצורך העניין) אבל ההופעה בוואקן היא רק ההתחלה עבור הלהקות המשתתפות בתחרות, שכן ביום ההופעה וביום שאחריו ניתנת ללהקות ולצוותים שלהם (אם יש כאלה, כמובן) גישה לאזור האמנים של הפסטיבל, שם מסתובבות כמה וכמה דמויות מפתח מסצינת המטאל העולמית - מפיקים, עיתונאים, חברות תקליטים ולייבלים. כולם מסתובבים שם בתקווה למצוא את "הדבר הבא" במטאל - והלהקות צריכות לעבוד קשה מאוד כדי לזכות בתשומת לב אותם אנשים ולשכנע אותם להקשיב למוזיקה שלהם ולתת להם את ההזדמנות המדהימה הזו.
אז במשך היומיים הללו, יצא לי לבלות כמעט אך ורק באזור הזה, לנסות להבין מי מהאנשים עם השיער הארוך והזקן הוא זה שאני אשכרה מחפש. יצא לי לדבר עם המון אנשים מעניינים, מפיקים עם רעיונות מדהימים לקידום המטאל, שופטים בתחרות, נגן בס אוסטרלי שמנגן עם להקה גרמנית בוואקן ושתה הרבה יותר מדי (הכל היה בחינם באזור הזה, אנשים השתכרו די בקלות) ולכן גם דיבר יותר מדי. בסופו של דבר, הימים הארוכים בכפר האמנים הוכיחו את עצמם, אמנם פספסתי כמה הופעות שממש רציתי לראות, אבל יצאנו משם עם כמה וכמה קשרים חשובים.
וכן, אני מדגיש שוב, מה שחשוב הוא רמת הקשרים שמצליחה להקה ליצר שם, כי בתחרות הגיעה הלהקה למקום השישי (מתוך 28 הרכבים סה"כ), מקום מכובד מאוד שהוא ה"כמעט" הכי גדול שניתן להגיע אליו, כי רק מקומות 1-5 זוכים להכרה ובפרסים שיכולים להוות מקפצה רצינית עבור כל הרכב בתחילת דרכו. אבל הדבר היותר חשוב שיצאה איתו הלהקה משם, היא כמה וכמה כרטיסי ביקור של דמויות מפתח בסצנה, אנשים שאיתם ההרכב ממשיך לשמור על קשר גם אחרי חזרתו ארצה.
פרק 2 - "וואקן היא הויפאסנה של המטאליסטים"
לפני כמה שנים, בגלגול המקצועי הקודם שלי, עבדתי עם בחור נהדר שהיה גם חבר שלי, מדובר באחד מהאנשים היותר מוכשרים שיצא לי להכיר - והעצבני שבהם. באמת, טמפרמנט כזה עוד לא ראיתם מימיכם, מדובר על איש שהוא חצי גוף וחצי וריד במצח, בלי להגזים בכלל. ואחרי כמה שנים של כעס הוא עשה לעצמו הרגל, פעם בשנה הוא היה נעלם לחופשה בת 10 ימים - ויפאסנה. למי שלא מכיר, הויפאסנה היא מצב שבו נכנסים למין משטר עצמי של התבודדות ושתיקה, אנשים שגוזרים על עצמם ויפאסנה פשוט לא מדברים (ועושים עוד כל מני עניינים בודהיסטים) במשך עשרה ימים שלמים.
הוא היה חוזר משם שקט, נינוח ורגוע - אדם אחר לגמרי מזה שנסע. וזה היה מחזיק אותו ואת הוריד באיזון מדהים למשך חודש כמעט.
אז זה מה שוואקן עשה לי, בגדול.
אני ממש לא בחור עצבני, להפך. אבל בוא נגיד שעברה עלי שנה לא קלה ותחושת עצב מכרסמת אחזה בי ולא שחררה. מוזיקה תמיד עשתה לי טוב, הופעה טובה הייתה משחררת אצלי פקקים, בועטת לי ביצירתיות ומשבשת לי את כל החושים (בקטע טוב, כמובן) ואיכשהו יצא שבחודשים האחרונים זה כמעט ולא קרה, כבר חשבתי שזה אבד לי. פשוט כי לא משנה איזו הוצאה חדשה שמעתי או איזו הופעה ראיתי, רובן פשוט עברו לידי.
ואז הגעתי לוואקן.
הלם - זו התחושה הראשונה ששטפה אותי. נכנסתי לתוך עיר קטנה של אנשים מוכרים להפליא, שלא פגשתי מעולם. לובשי שחורים מגיל 4 ועד גיל 80, אין שם טעם להתלהב מחולצת המטאל של מי שעובר מולך ברחוב, כי כולם שם לבושים בחולצות מטאל, שותים בירה בשעה 10 בבוקר או סתם מעולפים בצד עם אחד מסוגי המזון שלא אמורים לאכול בשעה הזו בשום מקרה. מדי פעם עבר מולי איש אקראי בצעקות "וואקןןןןןןןןןןןןןןןןןןן", זה נשמע מוזר בהתחלה, אף אחד לא מסתובב ברחובות חיפה וצועק "חיפההההההההההה" על העוברים והשבים. אבל בפעם העשירית שזה קרה, לא רק שזה לא נראה לי מוזר, אפילו עניתי לו בחזרה. הרגשתי משוחרר, קליל, הרגשתי בבית, אבל מעולם לא הייתי שם לפני כן, הלכתי להופעות בבוקר, בצהריים, בערב ובלילה ופשוט הרגשתי שאני נמצא בתוך חלום תמידי. בוואקן הרגשתי חופשי, אבל לגמרי.
בואו נדבר קצת המוזיקה, בסדר?
Dust Bolt
היו ההרכב הראשון שראיתי בוואקן, מדובר בהרכב שקם ב 2006 וזכה בתחרות המטאל באטל בשנת 2011, הם הופיעו באחת מהבמות הקטנות של וואקן, במה ששכנה בלב אזור שנראה כאילו נתלש מתוך סצינה של MadMax - אני מניח שבמצב רגיל היינו עומדים לראות הופעה בתוך שלולית בוץ אינסופית, אבל במצב החום הנוכחי, בשניה שהת'ראשרים עולים על הבמה ובועטים לנו בפרצוף - הפיט נפתח והוא מאובק להפליא. ענן של אבק עולה כשההרכב הזה שנראה כאילו עמד כתף אל מול כתף לצד מטאליקה בראשית שנות השמונים ונתקע בזמן כובש את הבמה.
שלא תבינו אותי לא נכון, המונח "תקוע בזמן" לא מנסה לבקר אותם חלילה, הם פשוט מחזיקים באנרגיות ת'ראש ובמראה כללי של הרכב פורץ דרך בז'אנר הותיק, למרות שמדובר בהרכב צעיר שהתחיל את הדרך בתקופה שמטאליקה כבר שכחו איך מאייתים ת'ראש.
בקיצור - אם אתם אוהבים את הז'אנר, חפשו אותם, הם נהדרים.
Ingrimm
הקטע שלי עם הרכב הפולק הנהדר הזה הוא די משעשע.
כשראיתי את השם שלהם ברשימת הלהקות של וואקן, הוא היה מוכר לי ממש ולא הצלחתי להבין למה ואיך, אבל כמה דקות עברו ונזכרתי בסקירה שכתב ראובן שליט מהמגזין על אחד האלבומים שלהם והתבאסתי שלא יצא לי לשמוע אותם.
אז אמרתי לעצמי שזו הזדמנות נהדרת להכיר עוד להקה, והלכתי לראות את המופע שלהם, אמנם היה לי מוזר שמנגנים בלאק בצהריים, אבל זרמתי. רגע, מה בלאק? הרי כתבתי שמדובר בהרכב פולק, לא? אז כן, מסתבר שהתבלבתי בינם לבין ההרכב הישראלי Ingrain - שסקר ראובן, ואכן לא היה שום קשר בין בלאק לבין ההופעה הזו.
מדובר בחבורה שמחה להפליא של פולקרים - עם כינור וחמת חלילים ושלוש מאות אנשים על הבמה, הקהל היה מאוהב בהם והם לא דיברו מילה באנגלית, רק בגרמנית. אבל תרשמו לפניכם - מומלץ בחום, תנו האזנה לחבורה הבאוורית הזו - פולק מטאל מלודי ואגרסיבי במידה, ממש כיפי.
Judas Priest
אל המופע הזה יצאתי כשאני חמוש כמעט בכל המשלחת הישראלית, ולראשונה חוויתי את אחת משתי במות הענק של הפסטיבל הזה. ואני חייב להגיד לכם שזו חוויה מיוחדת לחלוק את שטחי הפסטיבל עם מאות אלפי אנשים, אבל לצפות יחד איתם באחת מלהקות המטאל הגדולות ביותר בהיסטוריה, זו חוויה מדהימה פי כמה. אל הדרך הארוכה מהמאהל ועד לבמות עשינו בליווי חברת משלחת עם עדשות מגע בצבע לבן - זה היה מדהים לראות את הפחד התהומי בעיניי השיכורים הרנדומליים שפגשנו על הדרך.
ההופעה עצמה הייתה נהדרת, אבל לא בזכות הלפורד, אולי אפילו למרות הלפורד - הבחור מבוגר, צריך לתת לו את הקרדיט על עצם העובדה שהוא מתחזק קריירה בגילו המתקדם. אבל כמות הפלייבקים הייתה מוגזמת לחלוטין והיה קשה לו להחזיק את הגבוהים במיוחד. אבל הנגנים נתנו בראש וזרמו עם מירב קלישאות המטאל, הלפורד העלה את האופנוע שלו לבמה לקול שאגות הקהל. הח'ברה ניגנו את מיטב הלהיטים ואפילו אירחו את גלן טיפטון לכמה שירים, אחרי שזה ירד מהבמות בגלל מחלת הפרקינסון ממנה הוא סובל כבר שנים.
בקיצור, זה היה קצת מאכזב, אבל מאכזב של ג'ודס זה עדיין חתיכת שואו.
Cannibal Corpse
הרכב הדת' המפלצתי הזה הופיע לו על אחת הבמות הגדולות בצהרי היום, הטמפ' בחוץ הייתה 8000 מעלות צלסיוס ואנשים שניסו לפתוח את המושפיט ללא סיוע של בקבוקי מים פשוט התאדו להם ספונטנית אל תוך האויר.
ואני? אני שמחתי ממש שלפחות אוכל להנות מצל הבמה בזמן שאני מצלם אותם. נכון, ההקצבה בבמות הגדולות היא שלושה שירים בלבד, אבל אם להיות כן לגמרי, במקרה של קניבל קורפס זה הספיק לגמרי.
גורג' (קורפסגריינדר) פישר- סולן הלהקה, החזיק את הבמה פחות או יותר, כל השאר היו סטטיסטים במקרה הטוב ולא ממש טרחו לזוז יותר מדי על הבמה מלבד הדבנג פה ושם, היה כיף להיות צמוד לאגדות הללו וזו הייתה לי זכות ענקית לצלם אותם. אבל תשמעו, היה כל כך חם, שלא ממש יכולתי ליהנות מחוץ לצל המנחם של קדמת הבמה, כי קניבל קורפס זה כיף, אבל לא בכל מחיר.
Dark Tranquility
אני חייב להגיד שאת DT אני אוהב כבר לא מעט זמן, יש לי חיבור לא מוסבר אל הכנופיה השבדית הקודרת הזו. אני מניח שזה קשור איכשהו לסולן הראשון שלהם - אנדרס מ In Flames, למרות שההיכרות שלי עם DT הגיע שנים רבות אחרי שאנדרס כבר לא היה חלק מההרכב. בכל מקרה, כנראה שמשהו בסאונד הגות'נברגי עושה לי את זה, DT היא בהחלט לא להקת המלודת' השבדית היחידה שאני אוהב.
אבל תשמעו, אם חשבתי שאני אוהב אותם לפני שיצא לי לראות אותם לייב, עכשיו אני ממש מאוהב.
גם את DT זכיתי לצלם, מה שאומר שהייתי צמוד לבמה בתחילת ההופעה, ואם הם היו מזיעים, כנראה שהייתי מריח אותם. אבל מדובר פה בקבוצת נורדים על אנושיים שפשוט כבשו את הבמה בלי להתאמץ, ניגנו את המוזיקה המעוננת שלהם עם חיוך קבוע על הפרצוף.
מייקל סטיין הוא אחד מדמויות הבמה הקסומות ביותר שיצר לי לראות, לא רק שהוא הגירסא הג'ינג'ית של קובי פרחי (אורפנדלנד) - הוא גם סופר כריזמטי, תקשורתי ושואג כמו מפלצת ימית בעונת הציד, אנדרס - בסיסט הלהקה, עשה הרבה הרבה כבוד לבסיסטים באשר הם, הוא נוכח מאוד, גם בסאונד וגם באיך שהוא תופס את הבמה, שלא לדבר בכלל על יוהאן ריינהולץ (Andromeda) שהצטרף אליהם לאחרונה לסיבוב ההופעות, ונראה ומתנהג כאילו שהיה חלק מההרכב מאז ומעולם.
In Flames
"בלהבות" היו ההרכב הגדול הראשון והחשוב ביותר שרציתי לראות בוואקן, אם יצא לכם לקרוא דברים שכתבתי בעבר, אני מטורף על ההרכב הזה, ובאופן לא "טרואי", אני אוהב את הקריירה המאוחרת שלהם הרבה יותר מאת המוקדמת, מתנצל.
פרק זמן לא קצר עבר בין ההופעה האחרונה שרציתי לראות באותו היום לבין המופע שלהם, כמעט כל חברי למחנה סגרו את היום והלכו לישון - גם אני הלכתי לישון לשעתיים, כיוונתי שעון כדי שלא אאחר חס וחלילה לאירוע המרכזי השני בחשיבותו בוואקן (אחרי המופע של Shiran, כמובן). השעון צלצל, גררתי את עצמי תוך כדי שינה אל ההסעה הפנימית של וואקן, ושמתי פעמיי לצד הבמה, כי גם את ההופעה הזו זכיתי לצלם.
אני זוכר כמעט כל פרט בהופעה הזו בפרטי פרטים, אבל אנסה להתאים את עצמי למדיה ולקצר.
את הצעדה בחושך מכניסת הצלמים ועד לבמה עשיתי כשאני מצומרר לגמרי, הבמה הייתה חשוכה לחלוטין, הקהל שאג בקצב את שם הלהקה, וכל שאר הצלמים ואני צועדים לאט לאט, כמעט בחרדת קודש כשצעקות הקהל מכתיבות את הקצב.
כל אחד מהצלמים התמקם לו בפוזיציה המועדפת עליו, מכיוון שאני הייתי חמוש במצלמה הבסיסית ביותר, התמקמתי קרוב מאוד לבמה כשמוזיקת האינטרו התחילה להתנגן.
הקהל שואג לו מצד אחד, האינטרו מתקדם מצידו השני ועדיין, הכל חשוך לגמרי.
אני מזהה את סיום הנעימה הפותחת ומכוון את המצלמה כשקולות פיצוץ עולים ולהבות מפלצתיות חורכות לי את שאריות השיער שהיה לי פעם על הראש, וגם קצת מהידיים.
הלהבות מבשרות את כל מה שהלהקה הזו גורמת לי להרגיש, באמת. אבל מדובר כמובן רק בחלק סימבולי, שכן בחלק הממשי, ריח שיער חרוך עולה מכל מקום ואני רואה את כל הצלמים מתכופפים להגן על הפנים בכל פעם שהתותחים על הבמה יורים להבת ענק. כל אחד ואחד מהאנשים על הבמה זז וממלא את החלק שלו במכונה הענקית הזו, והתפאורה מדהימה בפני עצמה, אבל יש נקודה אחת חשובה בכל מה שקלטתי מהקרבה הפיזית לאנדרס - הסולן.
הוא עלה על הבמה עם כובע המצחיה האופייני שלו, כזה כובע שמכסה חצי מהפרצוף. הוא אנרגטי בלי הדבנגינג, הוא כריזמטי למרות שאי אפשר לראות כמעט שום הבעה על פניו עם הכובע הזה, אבל יש משהו ביישני ואמיתי בכל המהות שלו, אני לא חושב שאפשר לזייף משהו כזה.
שלושת השירים שהוקצו לי לצילום חלפו מהר מדי.
ואז פשוט ארזתי את המצלמה, ונטמעתי באחת מהשורות הראשונות, שרתי, שאגתי וחייכתי לכל מי שעמד סביבי, הם חייכו בחזרה, או שאולי אפילו חייכו קודם, לכו תדעו.
אינפליימס עברו משיר לשיר, האנרגיות שאנדרס מעיף לכל עבר הן פשוט ניגוד מוחלט לאישיות הביישנית שלו, ביורן (הגיטריסט) לעומתו הוא ההפך המוחלט, הוא לא מפסיק לשיר ולעודד את הקהל, הוא וירטואיזי ועוצמתי - פשוט חיה רעה.
ואני?
אני רק יכול להגיד לכם דבר אחד, כשאינפליימס ניגנו את Here until forever, כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות, זה היה פורקן מושלם כמעט, דמעות של אושר, שמחה ועצב - הכל ביחד. בשלב הזה הפכתי לעיסה של אבק ודמעות - המוזיקה שלהם פשוט מגיעה לתהומות העמוקים ביותר שלי.
Gojira
גוז'ירה הם עוד הרכב שלא יצא לי לראות בלייב מעולם. אני לא זוכר למה פספסתי את המופע שלהם כשהיו בארץ, אבל הצלחתי לסגור את הפער בוואקן. גוזי'רה, בדומה לאינפליימס, החזיקו שני סטים של תותחי במה, וחלק מצוות הבמה שלהם החזיק בבובות מתנפחות של לווייתנים - חיות שהפכו למעין קמעות עבור הלהקה הזו. לכל הלהקות הגדולות היו חפצים מתנפחים שנזרקו על הקהל והיו פוטוגניים במיוחד, האלווין זרקו דלעות ענק, קורקיפלני זרקו ברווזי גומי ענקיים, וגוזי'רה השקיעו וזרקו דגמים אמינים במיוחד של לוויתנים.
אבל עזבו אתכם מתותחי האש המפלצתיים, עזבו אתכם מתותחי האדים שדימו פתחי נשיפה של לוויתנים, עזבו אתכם מהכל. הח'ברה האלה מחזיקים במה בצורה מדהימה, הם מוקפדים בלי יותר מדי מניירות וטקסים משונים, והם פשוט מטעינים את הקהל באנרגיה פסיכית, הם מדויקים מוזיקלית וכל זה עוד לפני שדיברנו על מריו, המתופף המפלצתי שלהם, שמתופף בסגנון כזה שגורם לך לתהות אם הוא יושב על כיסא או פשוט מרחף באויר. ההרכב הזה נתן את אחת מההופעות הטובות ביותר שיצא לי לראות בוואקן וכל זה (שוב) בסט מינימליסטי כמעט, שואו בימתי נינוח ומשוחרר על מצע פרצופים מפחידים ומעוותים במיוחד של ג'ואי, סולן הלהקה.
Steel Panther
לSP אין המון שירים שאני אוהב לשמוע, בוא נודה על האמת - מדובר בגלאם מטאל פשוט למדי, מבחינה מוזיקלית ההרכב הזה לא יכנס לשום היכל תהילה מוזיקלי. הרובד המשמעותי ביותר בהרכב הזה, הוא ההומור, זה מתחיל בטקסט הזויים ומטומטמים להפליא ומסתיים בפרודיה בימתית חסרת גבולות כמעט, שדואגת לדרוך על כל מוקש קלישאתי שקיים בז'אנר הגלאם המקורי, זה שSP נהנים כ"כ לעשות ולהגחיך על בסיס קבוע. אבל אני חושב שכמו שצחקתי במופע שלהם בוואקן, לא צחקתי כבר הרבה מאוד זמן.
הייתי צמוד לבמה לפרק זמן ארוך מהרגיל, הכל הודות לדיוק גרמני סטנדרטי, ההקצאה שניתנת לצלמים היא שלושה שירים- העניין הוא שמופע סטנדרטי של SP כולל מעט שירים, והרבה מאוד סטנדאפ בימתי מטורף, וכך המאבטחים אפשרו לנו להישאר צמוד לבמה קרוב לחצי שעה, פרק הזמן שלקח להרכב הזה לנגן שלושה שירים.
ההומור שלהם מעליב, שוביניסטי, גרוטסקי ומזעזע, הם מעודדים בחורות להתפשט ולהתרוצץ חשופות חזה על הבמה, יורדים על המגדר של הבסיסט בעל המגדר הנזיל שלהם, וצוחקים על המשקל של המתופף שלהם. כשתם פרק הזמן הצילומי ועברתי אחורה לקהל החוויה נשמרה ואפילו התעצמה, כי אנשים מסביבי פשוט לא הפסיקו להיקרע מצחוק, כמעט כולם היו נבוכים מכמות הבחורות העירומות שצצו להן על כתפיים אקראיות בקהל, אני חושב שלא ראיתי כ"כ הרבה עירום במצטבר בכל חיי, זה היה פשוט פסיכי.
SP צוחקים על הקהל, על עצמם ועל כל מי שמעז לקחת את מה שהם עושים ברצינות, זו פשוט חוויה שאסור לפספס, באמת. אבל אני מניח שפעם אחת תספיק בהחלט, כי אחרי ההופעה נכנסתי ליוטיוב לראות הופעות אחרות שלהם, הבדיחות קבועות, המשפטים כמעט ולא משתנים והכל צמוד לתסריט קבוע וברור.
לסיכום:
אם אתם אוהבים מטאל, אתם פשוט חייבים לעצמכם את הדבר הזה, שימו כסף בצד בכל חודש, קנו כרטיס ופשוט סעו לשם. אם יש לכם יותר כסף, שימו לב - אפשר לקנות כרטיסים גם למגורים טובים יותר בסוג של מלון בשטח הפסטיבל ולמיטב הבנתי ניתן לרכוש גם כרטיסי VIP שיאפשרו לכם שטח קמפינג מרווח יותר ועם תנאים מעט טובים יותר מבחינת שירותים ומקלחות. (במתחם ה VIP ישנים באוהלים כמו בקמפינג הרגיל)
אבל איך שלא יהיה, לא משנה באיזה סוג של וואקן תבחרו, שתו לכם איזה ליטר או שניים של בירה, צאו אל השביל ופשוט תצעקו "ווווווואקןןןןןןןןןןןןןן" על העוברים והשבוע, זו צעקה עם סגולת מרפא של ממש.
|
