08/03/2019
Nightfall – Athenian Echoes
כתב: ישי שוורץ

אני רוצה לקחת אתכם לטיול בזמן ל 1995, השנה שתיזכר כאחת הגרועות למטאל בעולם, השנה בה איירון מיידן הצהירו במגזין Metal Hammer שהם Heavy Rock Band, השנה בה מטאליקה הסתפרו, Anthrax נהיו גראנג`, Megadeth כבר ניגנו רוק, ספולטורה נשמעו כמו בני שבט אינדיאני ופחות כלהקת מטאל, Death התפרקו, ואני יכול להמשיך ולהמשיך..

כמו בכל שרשרת חיים כשהשכבה העליונה נרקבת והעור מתקלף, צומחת מתחתיה שכבה חדשה וצעירה ובמקרה הזה: חתרנית ופורצת גבולות לא פחות אם כי זוכה עקב מצבו העגום של המטאל נכון לאותה שנה – להד תקשורתי מצומצם הרבה יותר.

הזרעים החלו לבקוע כבר ב 1993 וצמחו והפכו לגידולי פרא בשנתיים/שלוש שלאחר מכן, בחממה הזו של חתרנות יצירתית שלא מסתייעת ב MTV או בחברות תקליטים ענקיות גדלו Emperor, Satyricon, Dissection, Dark Tranquillity, At The Gates ועוד לא מעט להקות שמתחו את גבולות המטאל המוכרים דאז ויצרו שיח מוזיקלי יצירתי ומעניין, בעיקר חדש.

ביוון גדלו תחת החממה הזו Rotting Christ ו Septic Flesh, גם Necromantria ו Nightfall, ש Athenian Echoes היה אלבומה הרביעי.

אני זוכר את מעגל החברים שהקיף אותי בשנים ההם מצטמצם בשני שליש איך שהמטאל המיינסטרימי ירד מגדולתו, השני שליש האלו הפסיקו להבין אותי, הפסיקו להתעניין במה שמעניין אותי, לא הבינו למה אני חופר כדי למצוא עוד איזה הרכב מחתרת מנורבגיה ובגדול התנשאו על מה שהם עצמם היו עד ממש לא מזמן, השליש שנשאר איתי נכנס איתי יחד לטריפ מוזיקלי וטיול אומנותי שמכה ומראה את תוצאותיו עד היום במטאל העולמי ובגזרת ההופעות בארץ.

ל Nightfall היה אלבום בכורה בשם Parade Into Centuries שיצא ב 1992 וכבר הקנה להם כבוד באנדרגראונד האירופאי עקב הסאונד הייחודי וה Death/Doom הראשוני שניגנו בו, האלבום השני מ 1993 Macabre Sunset היה שבירה ימינה לכיוון מלחמתי ועצבני יותר אבל עדיין מאד אטמוספרי, קראו לזה אז Epic War Metal הרבה לפני ש Amon Amarth למדו לשתות בלי מוצץ בפה.

השלישי Eons Aura היה למעשה אי. פי עם 4 קטעים מצויינים (1994) ו Nightfall יחד עם אחיותיהן מיוון הובילה סצנה מאד אקטיבית של עשרות להקות שהחלו לנבוט ולשחרר חומרים ביוון, 4 להקות גדולות שעשו באז באירופה וגגרו אחריהן הרכבים חדשים כמו Deviser, Nergal, Varathron, On Thorns I Lay, Exhumation ועוד, הסצנה היוונית היתה הדיבור החם הבא אחרי הנורבגית והשוודית, הסאונד הייחודי שיצא משם לרוב הלהקות יצר המון עניין.

כשיצא Athenian Echoes לאוויר העולם Nightfall כבר היו מיני סטארס במטאל האירופאי והסולן Efthimis Karadimas ניסה להיות פיטר סטיל של בנות המין היפה כשהוא מצטלם בחולצות רשת, משחק על מיניות ומשחרר הצהרות וחולצות עם הסלוגן Celebrate Your Beauty כשעל החולצה שתי בחורות בעלות לוק גותי מתנשקות בלהט, זה עבר להם בקטן, Nightfall היו לרגע הדבר המבטיח באירופה ועל הרגע הזה אני רוצה להרחיב.

Athenian Echoes הוא לא אלבום סטנדרטי, הוא האלבום הכי מקורי ומעניין של הלהקה ואחד מאלבומי המטאל הכי יפים שיצאו בשנות התשעים, אם היתה לו דחיפה חזקה של חברת תקליטים דומיננטית יותר הוא היה יכול לעמוד כיום במעמד קאלט כמו נניח הראשונים של Amorphis, בעיני הוא לא נופל מהם ובטח הרבה יותר מעניין.

הקטע הראשון Aye Azure מטעה כי הוא כבד ומהיר הרבה יותר מרוב שירי האלבום, כמו ממשיך את הקו המיליטנטי של Macabre Sunset עם הריפים המלחמתיים ואווירת סוף העולם, הקטע הבא Armada יצא דאז כסינגל והוא הקליט והקומוניקטיבי משירי האלבום, מחשבה שאיפיינה דאז את רוב הלייבלים של המטאל היתה לשחרר את השיר הקליט ביותר החוצה בתור סינגל, Armada הוא אחלה שיר וכזה שהביא ל Nightfall קהל "רגיל" אבל מבחינתי הוא פחות מעניין משאר שירי האלבום, מהרגע שהוא נגמר ומתחיל הסאז של Ishtar האלבום מתחיל להיות מעניין, ממגנט וסופר מקורי.

רגע, סאז? קלידים ערביים? סימפולים? עוד? עד עכשיו היה לנו Epic War Metal כמו שקראתם לזה, מה קורה כאן?
אז הנה נכנס הריף של Ishtar ישר אחרי הפתיח האוריינטלי וכבר מהריף שומעים שהאלבום מעלה הילוך ו"נכנס לעניינים", שיר שמתחיל בקטעים ערביים עם כלי נגינה לא סטנדרטים, בתים במקצב שקצת מזכיר אולד סקול דת` מטאל ופזמון אורקסטרה מפוצץ קלידים, השיר מציג כבר רמה אחרת של יצירתיות, וזה מביא אותי לנקודה הבאה: Athenian Echoes בנוי הפוך מרוב האלבומים.

ברוב האלבומים ההתחלה פיצוצית, ההמשך סביר עד טוב ובאיזשהוא שלב מרגישים תחושת מיצוי, Athenian Echoes הופך מעניין וטוב יותר משיר לשיר, בדיוק ההפך, כאילו בכוונה.
באמצע Ishtar נפסקת האווירה המטאלית ונכנס סימפול ג`אנגל טריבלי, קלידים וכל מיני כלי נגינה עממיים כשברקע צעקות שבטיות, זה נמשך דקה ואז במכה נוחתים על הראש אותם ריפים מלחמתיים והשיר נוסק לשמיים, כמה יצירתיות ומחשבה יש כאן, כל כך ייחודי לעומת מה ששמענו במטאל באותן שנים.

הקטע הרביעי The Vineyard ממשיך עם האוריינטליות, השירה של Efthimis הופכת ליותר גותית ופחות גראול כבד, זה כבר יותר Doom אבל שונה מאד ממה שמוכר לנו מהרכבים אחרים, ב I'M A Daemond היצירתיות מתחדדת עוד יותר, אין לי מושג איך להגדיר את זה, אוונגרד? טריפ הופ מהגיהינום? מטאל מלחמתי של יוונים ששתו המון יין אדום ושמעו המון מוזיקה אחרת מהמקובל? איך משלבים את הקטעים הכי ברוטליים ששמעתי מהלהקה יחד עם כל האוונגרד הזה בשיר אחד? וזה מלא בלאסט ביטס שלא תטעו לרגע, והנה: אפשר.

אני רוצה לדבר על שלושת הקטעים שמסיימים את האלבום כעל מקשה אחת, הראשון Iris השני My Red Red Moon והמסיים Monuments Of Its Own Magnificence.

מבחינתי אלו 20 דקות של קתרזיס מוזיקלי טהור, כאן האלבום כבר עף לשמיים, מה זה לשמיים, לחלל, מבחינתי זה שיר אחד ארוך שבמקרה מחולק ל 3 חלקים, Iris היה צריך להיות בעיני הסינגל במקום Armada, זה שיר רומנטי, טראגי ועצוב כמו שעושים בז`אנר אבל במקום לבוא מעמדת הגבר הנורבגי הפגוע שמדבר על סוף החיים שלו או הגבר השבדי הפגוע שמחפש ישועה ביערות (ראה את הכתיבה של Katatonia באלבום הראשון נניח) כאן הגבר הוא יווני והוא עם גאווה מזרח תיכונית והפגיעה מובילה אותו להיות עדיין עם ראש מורם ולב מדמם, בוכה בלי דמעות, זו כתיבה שמזכירה את "סהרה" של אורפנד לנד בצורת הרגש שלה, My Red Red Moon מתחיל כשיר Goth Metal קליט והופך תוך שתי דקות למשהו שמאתגר את האוזן וקשה לשחרר ממנו, Monuments Of Its Own Magnificence מסיים את האלבום הזה כמו שראוי לסיים אלבום כזה: בפאר, בשבע וחצי דקות של יצירה שמכילה את כל האלמנטים של Nightfall, האוריינטליות, הגותיות, הכבדות, הנסיוניות, הכל כאן.

קשה לתאר אלבום כזה בביקורת, גם אם שמעתי אותו מאות פעמים, קשה להשיג אותו כיום, סביר שלא תמצאו אותו בספוטיפיי אבל מסתובבים עדיין עותקים באיביי, יש ביוטיוב את כל האלבום להאזנה ושמועות מדברות על הוצאה מחודשת השנה, שימו עין על האוצר הזה.