תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Epica
Ontour
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

21/03/2019
הלהקות שהתחפשו – ספיישל פורים במגזין מטאליסט
כתב: צוות מטאליסט
לא רק לילדים מותר.
אם בפורים הקרוב הילדות יכולות להתחפש לנטע ברזילי, לסטט בוי או לקים ג'ונג און, למה שלהקות המטאל האהובות עלינו לא יתחפשו פעם בקריירה ללהקות אחרות?
בספיישל פורים הפעם – להקות המטאל שהוציאו אלבומים לכבודם התחפשו למשהו אחר, בדרך כלל התחפושת יצאה פחות ממרשימה, אבל את זה נשאיר לכם לשפוט:



מתן קידר
Morbid Angel - Illud Divinum Insanus


כשהייתי קטן, אי שם בימים שדינוזאורים התרוצצו על פני כדור הארץ, לפני עידן ה-I-tunes והספוטיפיי, היו סתם תוכנות להורדת מוזיקה, וככה היינו משיגים מוזיקה בלי לשלם עליה. רק מה? מדי פעם היית מוריד אלבום או סרט ובמקום זה מגלה שקיבלת סרט פורנו, בד"כ לא כל כך טוב. ואז הגיעה השמיעה הראשונה שלי לאלבום הזה של מורביד אנג'ל והייתי בטוח שזאת טעות מאותה סוג. עד היום אני לא יודע מה עבר בראש של הלהקה שהיא אחת מאבני היסוד של הדת' מטאל, אבל במקום להיות עוד דת' מטאל אולדסקול בשרני כמו שמורביד אנג'ל תמיד היו, קיבלנו אלבום שהתחפש ל... מה זה? זה אינדסטריאל מטאל? מה זה? לא יודע מה זה! זה כאילו מישהו החליף בין סוכר ומלח. זה כאילו פיקאסו ניסה להיות רמשטיין. מורביד אנג'ל ניסו לעשות משהו אחר, ואני לא יודע באיזה אומץ הם הוציאו לאוויר העולם את האלבום הזה, אבל המשהו האחר הזה פשוט לא עבד להם. למעט 3 שירים חביבים, זה פשוט אלבום מוזר בכל קנה מידה, ואני שמח שאחריו הם במידת מה חזרו לעצמם.


ראובן שליט
Celtic Frost – Cold Lake



מכירים את זה בפורים כשאתם רואים מישהי מחופשת לנסיכה. אתם מצליחים לראות שם אלמנטים של נסיכה, אתם יודעים שהיא כיוונה במראה לנסיכה, אולי היא אפילו עושה מחוות של נסיכה, אבל בסך הכללי, היא דומה לנסיכה רק אם ב"נסיכה" מתכוונים לשורדת פוסט-אפוקליפטית שרצחה נסיכה וגנבה לה את הבגדים.

מה כבר אפשר להוסיף לנאמר בהיסטוריה של המטאל על Cold Lake של Celtic Frost? לפנתרה למשל זוכרים את ימי הגלאם בסלחנות, וזה מהסיבה הפשוטה שהיא התחילה שם ולקחה צעד קדימה לעבר מה שהיא הפכה להיות בהמשך. ל-Celtic Frost הרבה יותר קשה לסלוח כי זהו צעד אחורה באמצע מרוץ יפיפה ומגוון שעשה למטאל נעים במקומות שהוא בכלל לא הכיר בקיומם. Cold Lake הוא תמצית האכזבה. כמו קבוצה אהודה שמפסידה במשחק קריטי לאחר רצף ניצחונות משכנע.


ובכל זאת, כמו שכבר אמרו לא פעם, Cold Lake הוא האלבום הרע ביותר הכי טוב בעולם. כן, לכאורה יש כאן נסיכה, שרוצה להיראות כמו נסיכה ושעושה קולות של נסיכה, אך היא לא נסיכה וזה ברור. מאחורי הסימון כגלאם, יש כאן הפקה הרבה פחות נוצצת, ריפים של האבי מטאל קשוח והקול של Fischer שכסולן רחוק מאוד מלהיות מישהו שאפילו מזכיר סולן גלאם מטאל. למזלנו, בפורים/ אלבום הבא וגם בזה שהגיע שנים לאחר מכן, הרצון להפוך לנסיכה נעלם, ו- Celtic Frost חזרה ללבוש תחפושות ההולמות אותה ואת טבעה האמתי.


איתמר ענברי
Slayer – Diabolus in Musica



"Diabolus in Musica", אלבומה השמיני של Slayer שיצא ב-1998, יכול היה בקלות להתאים גם לרשימה בנוסח "האלבום שלהקת _______ (השלימו את החסר) הייתה מעדיפה לשכוח". לענקית הת'ראש קרה בסוף שנת ה-90 של המאה שעברה מה שקרה ללא מעט להקות חלוצות: להקות שהתוו את הדרך עבור אינספור להקות, אך חשו צורך לעבור "עדכון גרסה". הטריגר לשינוי היה גל ה"נו מטאל", ששטף בזמנו את ארצות הברית, וסחף עמו את הלהקה, שבארסנל שלה היו כבר אז אלבומים קנוניים כמו "Reign In Blood" ו-"South of Heaven".

במבט לאחור, ה"שיט" שספגו חברי הלהקה בזמן אמת מהמבקרים היה מוגזם. מצד שני, אפשר גם להבין על מה יצא הקצף: מדובר ללא ספק באלבום הכי פחות סליירי שיש. טום אראיה, קרי קינג, ג'ף הנמן, ופול בוסטף, לא החליפו את הגרדרובה לחליפות של אדידס וחרוזים בשיער, אבל הריח שהגיע משדה התירס של Korn ושות' חלחל לאולפן: אראיה אימץ שירה קצבית, על גבול הראפ, וקינג והנמן כיוונו את הגיטרות נמוך מהרגיל. השינוי כלל גם מתיחת פנים סגנונית. הלוגו, שעורר אינספור דיונים על החיבה הנסתרת לרייך השלישי, הוחלף בלוגו בעיצוב יווני, וגם עטיפת האלבום לא הזכירה כלל את העטיפות של האלבומים הקודמים: לא עוד עטיפות צבעוניות שתיארו את השאול בצבעים עזים, אלא עטיפה מינימליסטית ומונוכרומטית, שבמרכזה דמות חיוורת, שכמותה אפשר היה למצוא בקליפים של מרילין מנסון.

יוני אורן
Devin Townsend - Ghost



להגיד על אלבום של Devin Townsend שהוא "מתחפש" זאת אמירה קצת בעייתית בהתחשב בכך שהוא מצא את עצמו משוטט לעבר הרבה מאוד סגנונות לאורך הקריירה שלו. על כן, לצורך הכתבה הזאת, הבה נתייחס לקריירה שתחת השם Devin Townsend Project בלבד.

ארבעת האלבומים הראשונים של הלהקה מהווים מעין סאגה ושזורים אחד בשני כאשר הם מנסים לבטא את תהליך השינוי ש-Devin עבר לאורך השנים ועד הלום (של דאז), תוך דגש על גמילה מסמים, התמודדות עם הפרעת אישיות קוטבית ועוד. שלושת האלבומים הראשונים יושבים די בנוחות במשבצת המטאל - Ki בתור אלבום שקט, קודר וכבד (פחות בסאונד מטאלי ובעיקר בהוויה, אך הוא גם מראה לנו איך גראולים וגיטרות נקיות יכולים לבלות יחד), Addicted בתור אלבום קצבי וקליט אבל כבד ו-Deconstruction בתור תוהו-ובוהו סימפוני מטורף. Ghost, האח הקטן של השלושה, מבטא אנטיתזה מוחלטת לאחיו הגדולים. האלבום מורכב בעיקר מקטעי Ambient למדיטציה ושירים שנעים בין אקוסטיים ובין Soft-Rock קליל - סוג של מוזיקה שאפשר להשמיע בכל מקום ולאף אחד זה לא יפריע.

חומרים שקרובים לסגנון הזה קופצים לביקור בכ-4 שירים נוספים על פני 3 האלבומים הבאים כמעין ניסיון להראות שגם האלבום הזה מוטמע בדנ"א של הלהקה, אך טרם זכינו לשיבה מוחלטת לפשטות, לרוגע ולהשלמה המוחלטים ש-Ghost מציע.


אלון מיאסניקוב
Megadeth – Risk



מגהדת' היו הלהקה שלא יכלה לטעות כמעט מההתחלה, יש מי שמערער על אלבום הבכורה, אבל החל מ Peace Sells כל אלבום היה פצצת אטום מטאלית. Rust In Peace העלה את הרף פחות או יותר לכל ז'אנר המטאל – וגם האלבומים המסחריים יותר שאחרי, Countdown ו Youthanasia היו הצלחות מוזיקלית גם לצד הצלחות מסחריות גדולות.

עכשיו דברים התחילו להתחרבש.

Cryptic Writing לא היה אלבום טוב, ו The World Needs A Hero גם לא, אבל Risk היה כנראה הנסיון של מוסטיין להמשיך ולמכור מלא מלא אלבומים, והוא לא ממש ידע איך לעשות את זה. אז הוא הלך קצת על Nine Inch Nails, עשה שירים כפסקול למופעי התאבקות, עשה שירי רוק, ובאופן כללי עשה יותר סוג של אלבום סולו לא ממש מוצלח מאשר אלבום של Megadeth.

זה לא זה, אולי אם להקה אחרת הייתה מוציאה אלבום כזה היינו מקבלים אותו אחרת, אבל אחרי Rust ו Countdown האלבום הזה הוא סוג של מוסטיין בתחפושת של המן הרשע, שפם מטופש והכול.


יבגני טרבנוב
Opeth - Heritage



אפשר לייצר כתבה שלמה מהתחפושות של Opeth. החבורה השוודית הזאת בהנהגת הדיקטטור Mikael Åkerfeldt עברה כברת דרך מתקופת הדת'\דום שלהם. הם נגעו בפרוגרסיב מטאל, רוק, אקוסטיקה, ג'אז ומה לא בעצם. לא כל התחפושות היו טובות, חלקן אפילו די נוראיות אם לומר אם האמת. אבל פורים זה חג שמח, שאני מחבב מאד, ולכן מצאתי לראוי להלל דווקא תחפושת מוצלחת שלהם. לא כולכם הולכים להסכים, אבל לטעמי Heritage היה אלבום מעולה.

הלהקה השכילה לייצר כאן מחווה מושלמת לפרוגרסיב רוק של שנות ה-70. בין אם זה The Devil's Orchard ו-I Feel the Dark שמתכתבות עם הגיטרות וקטעי ה-drone של King Crimson, השיר Slither שהוא מחווה מטורפת ל-Dio ואפילו Face in the Snow ו-Folklore שמביאים לקדמת הבמה מוזיקה שוודית פסיכודלית.

המיקס של מאסטר הפרוגרסיב המודרני, סטיבן וילסון, גם הוא עוזר לאלבום להישמע כמו תוצר שנפלט מאמצע שנות ה-70, עם דגש על סאונד אורגני, חמים ומצוחצח. אז שימו את הדיעות הקדומות בצד, תתנערו מכל מה שהכרתם ותנו שמיעה (בתולית או חוזרת) ל-Heritage. מדובר באחד המסעות המוזיקליים היותר מעניינים ש-Opeth יצאו אליהם. אמנם הם עדיין לא חזרו מהמסע הזה שגרם ללהקה לאבד את הזהות והייחוד שלה - אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת.


יותם Defiler
Darkthrone – Soulside Journey



טוב, אז קצת קשה להתחיל, אבל הנה משחק קטן של הפוך על הפוך. כן, זה נכון ש-Darkthrone היא להקה שאפילו הסצינה הנורבגית לוקחת בערבון מוגבל – לרבות כל מה שיצא בעשור וקצת האחרון שיותר מרגיש כמו הצדעה להבי מטאל ופאנק של פעם. אבל לאורך כל שנות ה-90, Darkthrone היו הלהקה ב-ה' הידיעה שדיברו על בלאק מטאל מחתרתי. אלבומים קלאסיים שלהם עיצבו את הז'אנר ויש שאומרים ש-Transylvanian Hunger הוא אולי האלבום שמגדיר את הבלאק מטאל על מהותו הטהורה יותר טוב מכל אלבום אחר, או לפחות בטופ 5. באותה תקופה, במיוחד ממש בתחילת שנות ה-90, מאבקי הז'אנרים היו גובלים באלימות – כן, גם בתוך המטאל, וכן במיוחד בסצינת הבלאק הנורבגית. Darkthrone לא היו שונים מכך, הרכב שפחות או יותר נשבע על מזבח השחור ועל חורבות הכנסיות השרופות שכל מהותו הוא האופל וטהרת הבלאק מטאל... כמובן חוץ מ-Soulside Journey, אלבום הבכורה שלהם.

לא ברור איזה שד נכנס בחבורה הנורדית שגרם להם לעזוב את הקו המעולה של Death Metal קלאסי ששוחרר באלבום המדהים מ-1991, ולהתחיל לחפור בגרדום הבלאק מטאל לאלבומים שאולי היו מחלוצי הז'אנר אבל היו רחוקים שנות אור מההשתלחות המוסיקלית שעמדה בקנה אחד מה שנוצר באותן השנים בארה"ב, באנגליה ובשבדיה. לא ברור מה היה השינוי הכה דרסטי בין ינואר 91 שבו Soulside Journey ראה אור לבין פברואר 92 שהביא לעולם את השינוי השחור עד כדי אימה של A Blaze in the Northern Sky שהיה בלאק מטאל טהרני ומוחלט. מי שסולד מבלאק מטאל פשוט לא הבין איך התהפכו היוצרות – איך להקה מבטיחה כמו Darkthrone – שנכון, גדלה כתף אל כתף עם Emperor ו-Mayhem – החליטה לנטוש את הכיוון המוסיקלי הפופולארי שלה רק כדי להשתתף בחגיגת הבלאק מטאל הנורבגית שסחפה את הסצינה ההיא, ומעולם לא חזרה לבקר שוב באלבום הבכורה המופתי שהיה כל כך שונה ממה שהם עשו עד אז.

יש אנשים שאומרים שבעצם A Blaze, וכל מה שיצא אחריו, זה התחפושת של Darkthrone, שבמקור הייתה להקת Death Metal נהדרת שהחליטה לרכב על הגל העולה של הבלאק המחתרתי כדי לעשות לעצמה שם ופשוט נסחפה עם התחפושת שלה כמו דודו פארוק או אמיר חצרוני – עד כדי כך שהם שכחו מה הם היו בהתחלה, איפה הבדיחה מתחילה ואיפה הם מסתיימים. אבל יש אנשים שאומרים שזוהי Dakrthrone האמיתית – ולמעשה Soulside Journey הוא יותר רק תחפושת – הוא תחפושת של חברי Entombed שבאו להקליט עם Darkthrone ואיש לא מודה בזה עד היום, שבעצם Darkthrone התחילה כ-Entombed מחופשים – וזה עוד באלבום הבכורה שלהם. כיום הדיון הזה נראה כל כך לא משנה, אנחנו נשארנו עם אלבום Death Metal מופתי אחד, וקריירה של רק מי שממש אוהב את הבלאק מטאל שלו טהור יכול באמת ליהנות ממנה.

יאיר אבלסון
Atrocity / Werk 80s



אטרוסיטי, עד העבודה על האלבום הזה, עשו לרוב דברים פחות ערבים לאוזן לקהל הרחב, המיינסטרימי. בניגוד לקאברים רבים אחרים שלהקות מטאל עשו לשירי פופ מוכרים אטרוסיטי החליטו ללכת על קו אחר - ביצועים דומים יחסית למקור, בלי גראולים, בלי הפיכת השיר ליותר דום מהמקור. אולי נכון יותר לקרוא לאלבום (למעשה, לשני אלבומי הקאברים) פחות ״אלבום קאברים״ ויותר ״אלבום חידושים״ כי זה מה שהם עשו - לקחו שירים מוכרים משנות ה-80 העליזות והפכו אותם לאותו דבר רק בקולות אחרים. באופן מעניין קו החידושים הזה שינה את ההופעות החיות של הלהקה והם מבצעים יותר ויותר את החידושים לאותם שירי מיינסטרים פופולריים בניחוח אטרוסיטי בהופעות שלהם ופחות את השירים המקוריים הכבדים והעגומים שלהם. מה עדיף? לא יודע, אולי בגלל שגדלתי על שירי שנות ה-80 הללו אני אוהב מדי פעם לחזור אליהם, ואם הביצוע (הבאמת לא רע) נוטה טיפה יותר לכיוון שלי, מה טוב.

ירון הורינג
Metallica – St Anger



משימת הפורים הזו שהוטלה עלינו היא משימה בעייתית במיוחד עבורי. קודם כל, כדי למצוא אלבום שהתחפש צריך להכיר את כל אלבומי הלהקה, או לפחות את רובם. ולמרות שאני מכיר לא מעט אלבומים ולהקות, אני מכיר רפרטואר מלא של להקות ספציפיות – כאלה שאני אוהב במיוחד. כל שאר הלהקות הן להקות שאני מכיר אלבום או שניים שלהם וזה בהחלט לא מספיק עבור המשימה הזו. שנית, מה זה אלבום שהתחפש למען השד? אם להקה החליטה להוציא אלבום שונה, סימן שזה מה שהיא בחרה להוציא כי חברי ההרכב החליטו לשנות כיוון או לכתוב אחרת, לרוב זו לא תחפושת אלא שינוי סגנוני.

ואז, אחרי שכבר אמרתי נואש והודעתי לכבוד העורך על פרישתי מהאתגר, פתאום זינק לי St Anger לתודעה. האלבום הזה הגיח לאוויר העולם אחרי תקופה שבה מטאליקה עברה אבולוציה מלהקה מהירה ומכסחת ללהקה כבדה ומלאה נפח, פאתוס ודרמה עם האלבום השחור, עם Load ועם Reload. ואז הגיע לו St Anger בתחילת שנות ה2000 ונראה כמו בחור בן 40 שהחליט שהוא רוצה להתחפש לפאנקיסט. אני לא אומר שמדובר באלבום פאנק, אבל בני הדור שלי בוודאי זוכרים את התחפושת הזו, "הפאנקיסט".

כשאני הייתי ילד (וגם קצת אחרי) לכל מי שלא היה כוח להתחפש ממש אבל בכל זאת רצה לעשות משהו, תחפושת הפאנקיסט הייתה הפתרון. לקחנו כמה בגדים קרועים מחלק אחד של הארון, ז'קט ג'ינס מחלקו השני וקצת ספריי צבע לשיער, והופ – פאנקיסט נולד. אז כזה הוא St Anger, ניסיון של מטאליקה לחזור לעשות משהו מאוד שונה ממהותה באותה התקופה, אבל לעשות את זה בצורה לא אמינה ומחופפת להפליא.

האלבום הוא אלבום מהיר במיוחד, בסיסי מאוד מבחינת הסאונד הכללי, שלא לדבר על סאונד התופים – סאונד שקיבל את השראתו מפחוני חמוצים משומשים. אבל כל הניסיון הזה יצר תוצר מוזר ולא אותנטי, הרבה יותר להקה שהתחפשה מלהקה שחוזרת לשורשיה האמתיים. וכן, אני מכיר את הסיפור מסביב האלבום, את הסרט, המשברים וכל מה שעמד סביב יצירת האלבום הזה. תאמינו לי שלהוציא טקסט ביקורתי כלשהו על מטאליקה עולה לי במאמץ כביר ובשברון לב. עדיין, האלבום הזה הוא תחפושת. ולא סתם תחפושת, תחפושת גרועה במיוחד.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Obsidian Tide - Pillars of Creation

Periphery – Periphery IV: Hail Stan

Slipknot – We Are Not Your Kind

Shredhead - Live Unholy

Protomythos – Heavy Crowns

Desert - Fortune Favors the Brave
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

ראיון:
נותנים את הלב ואת הנשמה האפלה - ראיון עם Christos Antoniou, גיטריסט להקת Septicflesh

כתבה:
המדריך אל התופת – ערכת הפתיחה לבלאקר המתחיל.

סקירת הופעה:
זומבים בבארבי- Shredhead משיקים אלבום במועדון הבארבי

סקירת הופעה:
הקול הנשי שואג - סקירת הופעתה של להקת Arch Enemy בישראל

סקירת הופעה:
על הפרוג ועל הלחות - סקירת פסטיבל Dream Fest ישראל

ראיון:
אובדן השמים - ראיון עם Matthias Sollak, גיטריסט להקת Harakiri For The Sky
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[26/08/2019]
Li'ed & Mental Fracture - פרוג באוזןבר
[22/08] Vampire TLV - episode 5 Ft. Fatum Aeternum
[29/08] היפ הופ אלטרנטיבי בלבונטין 7
[31/08] Walkways Album Release Show
[05/09] Abrahms Family – Original Sound
[12/09] השקת האלבום Under The Sky
[13/09] ZAD - "Followers of tann" Release Show
[13/09] Never Alone - A Metal Reunion
[19/09] Septicflesh בישראל
[23/09] Desert - Album Release Show
[28/09] פסטיכסאח 2019 ירושלים
[10/10] Epica בישראל
[16/10] Scarfest 2019
[31/10] Cradle Of Filth בהאלווין בבארבי
[13/11] Annihilator בישראל
[16/11] Harakiri For The Sky
[26/12] חג האור-פנד-לנד המסורתי
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::