20/06/2019
אלבום קלאסי - Yngwie Malmsteen - The Seventh Sign
כתב: יוני אורן

הבה נפתח את הכתבה הזאת באתגר קטן - מי יצליחו למצוא ליד הבית גיטריסטי מטאל אמיתיים, guitar heros אימתניים ואמני shredding מפחידים אשר לא מכירים את Yngwie Malmsteen? זה אתגר לא פשוט שכן הגיטריסט השוודי הנודע הוא אחד מאשפי הגיטרה הבלתי מעורערים מזה הרבה מאוד שנים במטאל ויושב על כס המלכות של שליט ה-Neo-Classical Metal בגאון. יש שיטענו שהיכרות עם פועלו היא תנאי מקדים לתואר "גיטריסט מטאל".

האמת? יש לי הרבה בעיה עם תת-הסוגה של ה-Neo-Classical Metal. המטאל צמח מהרוק הכבד, שבתורו צמח עם הרבה השפעות מהמוזיקה הקלאסית. אם נבדוק שירים של Deep Purple משנות ה-70 (או כל דבר שעשה הגיטריסט Ritchie Blackmore), כנראה שנמצא איזה סולו גיטרה או סולו קלידים שהיה גורם לבאך לתבוע את הלהקה על הפרת זכויות יוצרים. בשנת 1968 להקת The Moody Blues הוציאה את Days of Future Passed שחיפש לשלב בין הרוק המתקדם לבין המוזיקה הקלאסית. שמעתם פעם את ELP עושים את הגירסה שלהם ל"מפצח האגוזים" של Tchaikovsky או ל"תמונות בתערוכה" של Mussorgsky? זה נהדר. אם המוזיקה הקלאסית נכנסה לתוך המטאל עוד לפני שהמטאל היה מטאל, למה לעזאזל לטרוח להדגיש שסוג מסוים הוא יותר קלאסי מקלאסי? בואו נדבר על חלקים בשיר שיותר קלאסיים במקום לדבר על תת-סוגה שלמה.

עוד מהאלבום הראשון Rising Force שיצא ב-1984 קיבלנו הצהרת כוונות מ-Malmsteen - הוא האזין להרבה מאוד מהמוזיקה של באך, תפס גיטרה ואמר שגם הוא רוצה כזה אבל יותר מהיר. זה אלבום שמראה על יכולת טכנית מאוד גבוהה, על שליטה מוחלטת בכלי, על היכרות מעמיקה עם מוזיקת בארוק וקלישאותיה ועל הנחישות שלו להדהים ולהרשים. זה גם אלבום מאוד משעמם בעיני עד רמה שבה התקשיתי לסיים האזנה רצופה לו, זאת למרות שהוא נחשב לאחד המוצלחים שלו. אחרי כמה שירים זה כבר לא מטאל, לא רוק, לא בלוז ואפילו בקושי קלאסי. אלה רק ניסורי גיטרה חסרי אמירה (וסביר להניח שלרוב מאולתרים ללא יכולת לשיחזור). מי שחולמים להיות גיטריסטים טכניים יוכלו להעביר שעות עם האלבום הזה. השאר לא יצליחו להישאר מרוכזים לכל אורכו.

כבר מהאלבום הבא Marching Out התחיל ליפול קצת האסימון שאולי אפשר יותר. בניגוד לאלבום הראשון שכלל רוב של רצועות אינסטרומנטליות, כאן כבר היה טיפה יותר מקום לשירה ולרעיונות ברורים שמתקבלים מיצירתו. ככל שקיבלתי תמונה ברורה יותר, קיבלתי גם יותר הבנה שזה מתקשה לדבוק במטאל ושמה שקסם ל-Malmsteen זאת מוזיקה שנעה בין Hard Rock לבין Glam Rock כשלפעמים הוא מתעטש לכיוון המטאל. רק מאלבומו החמישי Eclipse הנימה החלה להתחזק לכיוון המטאל באופן ברור יותר ועדיין משהו לא ישב שם לחלוטין. למרות ששירים מסוימים ישבו מוזיקלית במטאל, שירת ה-Glam/Hard Rock עדיין הייתה עוגן שמנע את האיחוד.

ואז הגיע The Seventh Sign בשנת 1994 והכוכבים הסתדרו. כבר בשיר הראשון Never Die אנחנו יכולים לשמוע את ניסורי הגיטרה הקלאסיים שמלווים בריף Heavy Metal קלאסי ובשירתו הצלולה והמטאלית של Michael Vescera ומשם זה דוהר קדימה. זה כבר לא Neo-Classical Metal כמו באלבום הבכורה. זה Heavy Metal המלווה בהרבה נימה של Neo-Classic. טכניקת הגיטרה נעשתה אמצעי ולא מטרה. אפילו הקטעים הרגועים יותר, הבלוזיים יותר או הגלאמיים יותר קיבלו מעליהם מעטפת של מטאל. קטע כמו Forever One שבאלבומים הקודמים היה מסתכם בתור בלדת רוק ברוח התקופה, בעזרת שירתו של Vescera וההפקה החדה של הכלים כבר הפך לבלדת מטאל אינטנסיבית. שירים אחרים כדוגמת Pyramid of Cheops העמיקו בתוך המטאל עד לגבולות של כמעט Thrash Metal (יש שיגידו אף עד כדי גניבה מ-Metallica. מצד שני אפשר באותה מידה לטעון ש-Dream Theater גנבו מהשיר הזה).

שיא האלבום הוא בשיר Seventh Sign - שיר שעבורי מבטא את כוכב הצפון של ה-Neo-Classical Metal אליו כולם צריכים לשאת עיניים. השיר מביא איתו את הטוב מכל העולמות כשהמקצב המהיר, הריף, תפקיד ואופן השירה, המילים הגורליות וההפקה שזועקים Heavy Metal מתחברים לגיטרה המפורסמת של Malmsteen שדוהרת דרך מוזיקת הבארוק המוכרת. התוצאה היא יצירה אפית של כ-6 דקות וחצי שתספק הן חובבי Heavy Metal והן חובבי מוזיקה קלאסית. עם שיר כזה, אין לי ברירה אלא לתלות על הוו את דעותיי לגבי Neo-Classical Metal ולבקש יפה סליחה מ-Symphony X, מ-At Vance ומשאר חבריהם לתת-הסוגה על שפיקפקתי. כאן כבר אין לי יכולת לטעון שכל שילוב של מוזיקה קלאסית יכול פשוט להתמזג אל תוך ה-Heavy Metal.

מערכת היחסים Malmsteen/Vescera החזיקה מעמד רק לאלבום אחד נוסף ולמרות ששמו Magnum Opus, הוא לא היה משהו. מאז Malmsteen הספיק להיכנס עוד יותר לעומקו של המטאל, בין היתר בשיתופי פעולה עם Tim "Ripper" Owens (Judas Priest, Iced Earth) ועם Mats Levén (Therion, At Vance). למרות שבשלב מסוים די איבדתי עניין בפועלו, האלבום The Seventh Sign ממחיש לי ש-Malmsteen הוא לא רק מלך ה-Neo-Classical Metal - הוא גם המגן שלו והקלף המנצח בכל הנוגע לו.