תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Epica
Graspop
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

04/07/2019
אלבום קלאסי - Fear Factory – Demanefacture
כתב: יותם 'Defiler' אבני


קשה לדמיין איך איש לא חשב על כך לפני כן – אבל היופי של Demanefacture – אלבום המופת של Fear Factory – מוכיח לכולם איך רוחה של תקופה נבעלת כל כולה בסאונד שבזמנו היה לא פחות ממהפכני ובשינויים מתודיים של סגנון המוסיקה שהתפרץ לחזית עולם הרוקנרול אי שם בתחילת שנות ה-90.

אני חושב שאין להקה שמייצג את קו המעבר בעיני בין המטאל הקיצוני שפרח בכוורות התעשייה של שכונות המצוקה באנגליה או פלורידה (וקצת בפרברים הכיפיים של גותנברג) והפך להיות ה-Death Metal של אז, ואיך הז'אנר המטונף הזה שכל זעקתו הוא מחאה של אלימות טהורה בצורה מוסיקלית הופך להיות הדבר הבא שקל למכור לכל ילד וילד.

נכון שקל לחשוב ש-Demanefacture הוא ההתחלה המכונן של Fear Factory – אבל צריך לזכור ש- Soul Of A New Machine היה סוג של נקודת ההתחלה. נכון שהוא כבר אימץ אלמנטים של Industrial Metal כבר אז, אבל זה היה רק ב-1995, עם בואו של Demanefacture שבעצם הגדיר מחדש את חוקי הז'אנר.

הקטע היה לנצל שלושה סגנונות שונים, אולי אפילו ארבעה למרחיקי לכת – וליצור איזו סימביוזיה קיברנטית של מטאל שהוא גם נותן בראש ברוח התקופה כמישהו שיכול לעמוד כתף אל כתף עם Machine Head ו-Pantera, גם נשען הרבה יותר על Death Metal ואפילו קצת Grindcore מההרכבים האלה ואפשר לקלוט שם לא מעט השפעות של Napalm Death ו-Repulsion, במיוחד בקטעי השירה, גם מערבב מוסיקת אינדסטריאל כאילו אין מחר, מה שגורם להרכבים כמו Killing Joke או Godflesh להראות כאילו הם רק חיממו מנועים לפני הדבר האמיתי – וגם דוחף ככה בשביל הכיף איזה אווירת אייטיז כזו במיוחד בקטעי ווקאלז מתחלפים.

בעוד ש-SOANM היה התחלה מוצלחת, היה באלבום הבכורה של מפעל הפחדים משהו מעט בוסרי. רק עם ההרכבה של הפרויקט הזה, תחת שרביט ההפקה של קולין ריצ'ארדסון מלך העולם שכבר סידר הרבה להקות Groove ו-Death Metal באותה התקופה והעניק להם סאונד פריך ומרהיב לשמיעה. האמת היא שריצ'ארדסון הוא כמעט איזה שליש מסך החומרים שהפכו את האלבום הזה ליצירת מופת בלתי נשכחת. בלי האצבע שלו על הדופק למה עובד ומה לא, מה צריך שכבה נוספת ומה צריך משטח קלידים אווירתי במקביל – נדמה שהוא היה שותף להפקה לא פחות משאר חברי Fear Factory בבניית החזון הזה.

כבר מתחילת האלבום, עם שיר הנושא, אנחנו מדלגים מעל הקטעים האלקטרונים שמבטיחים שאולי יהיה פה משהו שיבשר רעות אבל לפני שאנחנו מספיקים לעכל את העניין, מתחבטים עדיין בשאלה אם קנינו את האלבום הנכון ומה עושים מכאן אם מישהו התבלבל וצרב דיסק אינדסטריאל בפס היצור במפעל במקום אלבום של להקת מטאל נושכת – אנחנו מקבלים את ההתסערות של הגיטרות והתופים קדימה. Dino Cazares – האיש כל מהוויו זה לנגן על האקורד הבודד הזה כל חייו אבל עם כוח של טי-רקס שואג, מסתער קדימה עם עבודת גיטרה לא פחות משטנית, בונה לעצמו את חומת הגיטרות המהפנטת שהפכה להיות הסאונד המזוהה כל כך עם Fear Factory עוד מההתחלה. אליו מצטרף Raymond Herrera שמוכיח שלא צריך שום דבר במערכת תופים מלבד סנייר, קראשים, היי-נט והמון-המון-המון דאבל-בס. כל מעבר שמתופף אחר היה עושה על הטאמים, הררה עושה רק עם הרגליים – ובכך מייצב את הסגנון הקצבי והמונוטוני בקטע הכי טוב של המילה לכבוד האלבום.

אל הזוג הזה חובר Burton C. Bell שמשלב בין נהמות דת' מטאל גרוניות לבין שירה נוטפת פאתוס שבמוסיקת הפופ כבר נזהרו איזה 5-6 שנים לא להעלותה באוב. לברטון לא אכפת, הוא הולך לדפוק פה פזמונים שלא נשמעו מאז Tears For Fears כולל הכפלות וניפוח של ריוורב שיגרום לו להשמע כאילו הוא שואג לנו משאול תחתיות אבל שר לנו ממרומי מגדל השן שלו.

האלבום פוצח בשני אגרופים אלימים שהפכו לשניים משירי הלהקה הטובים ביותר, גם כיום 25 שנה לאחר שיצאו – שיר הנושא והשיר העוקב שקיבל ביקור ב-MTV ומפגן כוח הולם עבורו – Self Bias Resistor. הדינמיקה של השלושה האלה (באלבום בשלב זה Cazares גם השלים את תפקידי הבס) מוכיחה לא רק שיש מקום לנסיינות וחידושים בשמיים ההולכים ומתמלאים בלהקות מטאל שמתות להמציא את עצמן ערב סוף ימי הגראנג', לרבות אלה שרוצות להמציא את עצמן מחדש כי הן נגעו בפסגה בסוף האייטיז ויסורי הגמילה שלהן קשים מנשוא.

אנחנו מקבלים יצירות יותר אווירתיות כמו Zero Signal שמדלג בין המנון אייטיז קיצ'י לבין מהמורות מטאליות קדחתניות. אנחנו מקבלים את Replica ואת New Breed שלבדם הצליחו לברוא חלק ניכר ממה שהפך להיות מזוהה עם ז'אנר ה-Nu Metal מבלי באמת לאבד מאומה ממה שהופך את השירים האלה לאדירים גם הרבה אחרי שהז'אנר הזה יצא לכולם מכל החורים. שירים כמו Body Hammer עם הגרוב שנשמע כמו השיר עצמו – כמהמורות פטישים על השכל, או Pisschrist המלא תעוב – מביאים את האלבום הזה לשיאים של כוח וכיף לצד התמהיל הזה שבאמת אי אפשר שלא להנות ממנו באופן אובייקטיבי כל עוד יש בכם נפש רוקנרולית וחיבה קטנה למטאל.

בדיעבד, השלמות המיושרת של ההפקה של ריצ'ארדסון, לצד מריבות אגו שפיצלחו את הלהקה לאיזה חצי עשור וההשענות האובססיבית על הסאונד התעשייתי, כולל ריפים שדופקים בשכל אבל נמנעים כל עוד נפשם בם ממלודיה לצד פזמונים מלודים שגורמים ללהקות פופ-פאנק להזיע בלי שום סינתזה בריאה בין השניים אלא מעברים חדים מאד – יצאו בדיעבד את הדיכוטומיה שהביאה לאובדן הרוח של Fear Factory. אולי זה עניין של רוח התקופה, אבל תוך 4-5 שנים הם כבר הלכו לראות בשדות הכי זרים בז'אנר, לצד ראפרים וטראנסים. זה העונש על להיות ניסיוני מצד שני, אתה מנסה ומנסה עד שיוצא לך משהו שמישהו לא אוהב. בהופעות חיות בארטון נתקע במקום שהוא לא יכון לסחוב את הפזמונים האלה בלי לזייף את הנשמה, ובכך שהוא התעקש להשקיע כל כולו בלנסות לקלוע לתווים בלי הצלחה (הרבה לפני שהיה מוניטור אין-איר ובלי הרבה הזדמנויות לתקן את המעוות) עד כדי כך שהוא חירבש חלק מהקטעים שבאו לו יותר בקלות – השאגות הגרוניות של המטאל הנותן בראש. לימים זה מה שיזכר בעיקר מהעבודה של בארטון, כמה קל היה להבחין שבאולפן – כשמנפחים אותך מכל הכיוונים עם אפקטים ומיישרים אותך בתחילת הדרך של האמצעים ליישור זמרים בחזרה לתוים שלהם – אז הוא נשמע מדהים. ברגע שזה עולה על הבמה, גם בהופעה המצולמת של MTV, נדמה שהמלך טיפ'לה עירום.

כך או כך – הדברים האלה לא גורעים במאומה מהאלבום הזה שיזכר לדורות בתור הדבר הראשון שקירב בין האייטיז למטאל בצורה כזו מובהקת, אחד מאלבומי המפתח של המטאל המשובח בגל החדש שלו באמריקה לצד Pantera, Machine Head ו-Sepultura. האלבום הזה היה גם הראשון לשלב בין השירה המלודית לשירה הגרונית – תכסיס שבערך 80% מז'אנר המטאלקור חב לו את חייב, בין אם המקור היה יותר טוב או לא. יש גם קאבר ל-Head Of David שאף אחד לא מכיר, אז גם זה משהו – ושיר סוגר שהוא אולי טיפ'לה ארוך מדי ועם יותר מדי אמביינט בקצה שלו לקראת סוף האלבום – אבל מלבד זאת – Demanefacture הוא יצירה שתחילתה וסופה על חודו של תו אחד של Cazeras – התו היחיד שתצטרכו לשמוע כל החיים שלכם.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Allegaeon – Apoptosis

Grand Magus – Wolf God

Sacred Reich – Awakening

Obsidian Tide - Pillars of Creation

Periphery – Periphery IV: Hail Stan

Slipknot – We Are Not Your Kind
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

סקירת הופעה:
כשהתן מקלל - סקירת הופעת ההשקה של להקת Zad

ראיון:
חוגגים עשור - ראיון עם סימון סימונס, סולנית להקת Epica

סקירת הופעה:
שנת הסבל - סקירת הופעתן של Orpheus Blade / Clapsodra

ראיון:
נותנים את הלב ואת הנשמה האפלה - ראיון עם Christos Antoniou, גיטריסט להקת Septicflesh

כתבה:
המדריך אל התופת – ערכת הפתיחה לבלאקר המתחיל.

סקירת הופעה:
זומבים בבארבי- Shredhead משיקים אלבום במועדון הבארבי
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[11/12/2019]
Amorphis Live In Israel
[19/09] Septicflesh בישראל
[23/09] Desert - Album Release Show
[26/09] Heavy Shit! In Levontin
[28/09] פסטיכסאח 2019 ירושלים
[10/10] Epica בישראל
[16/10] Scarfest 2019
[31/10] Cradle Of Filth בהאלווין בבארבי
[13/11] Annihilator בישראל
[16/11] Harakiri For The Sky
[16/11] Shokran בישראל
[16/11] AREWEDEAD - EP Release Show w\ Shredhead\ 03
[26/12] חג האור-פנד-לנד המסורתי
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::