תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
IronMaiden
IronMaiden
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

12/09/2019
אלבום קלאסי - Entombed – Left Hand Path

כתב: יותם Defiler

עוד לפני שאנשים בכלל קלטו שיש הבדל בין Death ל-Black Metal, עוד לפני שהעולם השחיר תחת הנס של Metallica באלבום השחור, עוד לפני שלהקות הגראנג' מסיאטל הפכו לשם דבר בפי כל – התכנסו להם ארבעה חברים שוודים בגותנברג והלחימו (כן, עם מלחמים ולהביורים) את Left Hand Path – אלבום ה"דת' השבדי" הראשון בעולם.

חברי Entombed לא היו זרים למטאל, גם לא ל-Death Metal. רובם ניגנו ביחד בלהקת ה-Death Metal המוקדמת יותר, Nihilist, שם המציא גיטריסט ההרכב הארכאי הזה, בחור בשם Leif 'Leffe' Cuzner גישה מעניינת לסאונד גיטרות. במקום להשמע חד וחותך כמו שלהקות Death Metal ו-Grindcore נשמעו עד עכשיו, הוא החליט לייסד סאונד גיטרות מקולל פי שישים. החבורה כיוונה את הגיטרות נמוך, הביא פדאלים רקובים של DS-1 Distortion או פדאבל ה-Heavy Metal של Boss, דברים שתמיד נתפסו בקצה התפיסה בתור מה שמנסה לחקות את סאונד המטאל ללא הצלחה כי הוא היה בשרני ופרוע מדי – ובכך יצר Leffe את סאונד הגיטרות שנשמע כמו מסור חשמלי שמפרק פלדה בהילוך איטי, שמגזינים בכל העולם פשוט כינו "סאונד של מסור חשמלי."

כאשר אני נחשפתי לראשונה לזעקה הפותחת את שיר הנושא ולסאונד הכבד עד כדי דם מהאוזניים של ההרכב, חשבתי שזו בדיחה. שהנה, עוד רגע האפקט הביזארי על הגיטרות יחלוף והשיר האמיתי יתחיל. וזה פשוט לא הגיע – האלבום כולו נוגן בסאונד הרועש והקודח הזה של גיטרות שנשמעות כאילו הן דורסות מישהו תחת גלגלי מסור מסתובבים. אולי מכיוון שהגעתי מאוחר לכל הז'אנר, אולי בגלל שלקח זמן עד שמישהו אמר לי לשבת כמו ילד גדול ולהתמודד עם הסאונד הכבד של האלבום, אבל לא חזרתי ל-Left Hand Path מהתיכון עד לסוף הצבא, קצת יותר מעשור לאחר שהוא יצא.

הסאונד הזה, ביחד עם מלודיית הקלידים שפורצת בחציו השני של שיר הנושא, הפכו עם הזמן לבסיס והתשתית של ז'אנר הדת' השבדי. מצד אחד גיטרות של מפלצת פלדה ענקית וחלודה, ומצד שני בחירות מלודיות שלא היו מביישות את Iron Maiden אם היו מופשטות מאותו סאונד מגורגר ועמוס. נכון ש-Entombed לא הייתה להקת הדגל של החלק השני של העסקה, זה היה תמיד יותר נחלתם של At The Gates ו-Dark Tranquility ולימים כמובן גם In Flames, אבל בלי ליצוק את הברזל המותך המוסיקלי הזה לתוך התבנית המתבקשת, כל הלהקות האלה היו צריכות להלחם כדי לעשות את דריסת הרגל שלהם בעולם שבו Left Hand Path לא יצא.

למי שלא יודע, Left Hand Path – או הסיטרא אחרא אם נדלג רגע לארמית – זה דרך השטן, ההפוכה למוסר היהודו-נוצרי והוצעה לעולם, בערך אם אני מקצץ בנטיעות פה לרגע, על ידי אנטון לה-וי. אני שוחט פה כמה וכמה פרות טמאות וקדושות יחד כי הייחוס המקורי הוא יותר בנוגע למאגיה שחורה מול מאגיה לבנה, מדלג על נקודות ציון קריטיות כמו מאדאם בלאטאבסקי, אליסטר קרולי וכו' – אבל זה כי אין לי מושג במיסטיקה ואני גם קצת מתייחס אליה בזלזול מלכתחילה אז אני לא האיש להתייחס אל הנושא. אבל אין ספק שזה היה תשתית נפלאה לייסד את הדרך והרעיון סביב אלבום הבכורה, פלוס מינוס, של הסאונד השבדי ב-Death Metal.

מוסיקלית – האלבום מציג Death Metal שנשמע כמו מטוס ממריא ועם טקסטים חולניים של ריקבון, רצח, אלמוות, מאגיה אפלה ואלימות – והכל מובע עם קריצת עין שהייתה כמעט וחסרה בתקופה הזו בסצינת ה-Death Metal האמריקאית. אף אחד לא מתייחס ברצינות לשיר המופת Supposed to Rot על כך שסבתא ממשיכה לחיות כזומבי לאחר שהנכד רצח אותה – או אל Drowned המפחיד או Abnormally Deceased המצמרר. לא, האמת היא שהסיבה העיקרית להתייחס לאלבום הזה ברצינות הוא היופי בו ריפים של רוקנרול טהור נצבעים בצבעים של שחור רקוב וכחול של חבלות כאשר הם מוגשים על מצע של Death Metal. גם בשיר הנושא, אחרי שכל האטרף של הריפים והתיפוף ממריאים וחוזרים, השיר מבצע נחיתה אל תוך ריף גרובי דורסני ומקבע את השיר בתור אחד משירי ה-Death Metal הטובים בעולם עד היום הזה. הסיומת אשר לקוחה מתוך פס הקול של סרט האימה הקלאסי והמגוחך Phantasm. אבל לאורך כל האלבום ישנם ריפים כאלה, שקורצו מהשפעות של Deep Purple ו-Kiss במקביל למלחמת החורמה של בלאסטים ואנטונליות חורנית. אם זה ה-C-part הקודח של But Life Goes On או הגרוב הבועט והמצוין של Morbid Devourment שחבל ששוכחים ממנו כי הוא אחד מהדברים הכי טובים שיצאו מהאלבום הזה, ל-Left Hand Path יש תרומה לא פחות חשובה לרוקנרול העולמי בכלל כמו שיש לו לעולם ה-Death Metal בפרט.

הוא בקרוב חוגג 30 שנה, זה מספיק זמן לאלבום בשביל לתת לו כבוד של מלך, או לפחות אבא של שבת, שעדיין לא נתנו לו במגזין הזה.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Gygax – High Fantasy

Steel Panther - Heavy Metal Rules

I’, The Mask – In Flames

Nocturnus A.D. – Paradox

Blut aus Nord – Hallucinogen

Mayhem - Daemon
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
זוכרים את מיכאל

סקירת הופעה:
רם שטיין בהופעה - סקירת הופעת להקת 'רם2' במועדון הבסקולה

סקירת הופעה:
אוכל הישבנים בישראל - סקירת הופעתה של Annihilator בישראל

כתבה:
בגרון ניחר – לזכותו של המטאל הקיצוני

סקירת הופעה:
Damage Premiere - הופעת הבכורה של להקת DPS

סקירת הופעה:
פעם שלישית אפיגלידה - סקירת הופעת להקת Epica
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[29/02/2020]
Jinjer Live in Israel
[30/11] Last minute metal clash
[30/11] En Olam release show - Haifa
[07/12] Metal For Michael
[11/12] Amorphis Live In Israel
[12/12] מחזירים את המטאל לראשון
[14/12] En Olam release show - Jerusalem
[18/12] Winter FolkFest
[26/12] חג האור-פנד-לנד המסורתי
[08/01] Mayhem בישראל
[09/01] Total Metal Keoss
[23/01] Walkways x Shredhead
[05/02] Wolves in the throne room בישראל
[14/02] Leprous Live in Israel
[18/03] Sonata Arctica בישראל
[30/05] Iron Maiden בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::