תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Dusturbed
Disturbed
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

28/10/2019
בגרון ניחר – לזכותו של המטאל הקיצוני

כתב: יוני אורן

כולנו מכירים את הסיטואציה הזאת שבה אנשים סביבנו שומעים שאנחנו אוהבים מטאל, מתחלחלים מעט ואחרי כמה חילופי מילים מגיעים למשפט האלמותי: "הבעיה שלי עם מטאל היא שזה צעקות". בכל פעם השיחות האלה חוזרות על עצמן וכשיש לי סבלנות, אני לוקח את הזמן להיות הדמות החינוכית ושגריר נאמן למטאל כדי להסביר, כמילותיו של ג'ק ספארו מ"שודדי הקאריביים", שהבעיה היא לא הבעיה. הבעיה היא התפיסה שלהם של הבעיה.

הנטרול הראשוני הוא בהסברה שמה שהם מתארים לעצמם שהוא המטאל - פנים צבועות, שטניזם, מיזנתרופיה, ניטים ענקיים, דם, עוד אלמנטים של Black Metal וכאמור, צעקות בלתי מובנות - אלה דברים שצמחו מתוך ה-Extreme Metal, אוסף מצומצם של תת-סוגות שכשמו כן הוא - קיצוני. האם אנו שופטים באותה מידה את טיב הנצרות על פי הצלבנים? האם כל מאמין של ישוע ימצא את עצמו משוטט בעולם, תר אחר הגביע הקדוש ומפיץ את בשורת הנצרות בכוח החרב בשם הוד קדושתו האפיפיור? סביר להניח שרוב העולם הנוצרי לא קם בשלב מסוים ופועל כך, למרות שהיה שמח למלא כל פינה באהבה למושיע ולגואל של דתו. אם נביט בהרבה מאוד תת-סוגות של המטאל - Power Metal, Funk Metal, Progressive Metal, Folk Metal, Rap Metal, Classical Heavy Metal ועוד - האלמנטים הללו ברוב המקרים לא קיימים שם באותה אינטנסיביות עד כדי להקות שלא משתמשות בהם בכלל. כשאשמיע לאותם אנשים להקות כמו Diablo Swing Orchestra, Rush או Within Temptation, הם יביעו תמיהה לאמירה שמדובר בלהקות מטאל.

כל זה טוב ויפה כדי להבהיר שלא כל המטאל מתנגן עם צורות השירה המחוספסות הללו, אבל זה מציף שאלה חדשה ומציקה לא פחות: "אבל האם אתם נהנים מהצעקות כשהן שם?". אני מתאר לעצמי שלרוב חובבי השירה הכסחנית לא תהיה תשובה שתניח את דעתם של השואלים אבל במקרה שלי התשובה מתחלקת לכמה חלקים:

החלק הראשון הוא סוגיית האמנות. כן, כלל המעבר טוען שאם מטאל זאת מוזיקה ומוזיקה זאת אמנות, המטאל הוא אמנות ומי שיוצרים אותו נחשבים אמנים. חובבי האמנות שבקהל יטענו שבהרבה מאוד מקרים היופי גלום בתוך הכיעור ולהפך. האם היינו נהנים מפרקים של "מראה שחורה" אם הם לא היו מעלים למסך את האנושיות האנוכית והיצרית שלנו? האם אפשר לומר על "הצעקה" של אדוורד מונק שהיא יצירה אסתטית ומרגיעה שמבטאת רגע שליו? להזכירכם, תפקיד חייו (תרתי משמע) של השחקן הית' לדג'ר היה בגילום דמותו של חולה-נפש סאדיסט ומפחיד, ועם זאת רובנו הצלחנו להנות מתוצר המשחק המשובח. מכוער אבל משובח. המטאל לא יוצא דופן כאן ואף יותר - נראה שמאז קיומו הוא דווקא מאלה שהעצימו את החוויה עד כדי שבלא מעט מקרים בטלוויזיה, בקולנוע ובספרות, דמויות שוליים אנושיות יהיו גם מטאליסטיות (או שלפחות המטאל יציץ מהפסקול).

בהיבט האמנות, כדי שיצירה תהיה אמינה ואנושית, היינו מצפים מהאמנים להאמין ביצירתם ובמסר שהם מנסים להעביר. באותו אופן בו היינו שמים לב לחוסר האמינות של שחקנים כועסים במחזה שמנסים שלא לשבור את התפאורה כשהם בועטים בעדינות בשולחן או שהיינו דורשים מדמות בסרט ששברה את רגלה שתעוות פניה ושתצעק מלוא ריאותיה מכאב, היינו מצפים מזמר ששר עבורנו לכעוס שיר של כעס ולזעוק שיר של כאב. אם עכשיו רצתם להשיג את האוטובוס האחרון ופיספסתם אותו, אתם עשויים לסנן איזו קללה מכוערת, לרצות לשבור משהו או לצעוק איזה "שיט" אלים וצורמני. אם כתבתם שיר על פיספוס אוטובוס ולא הגעתם לאקטים האלה, לא חייתם את הסיטואציה, הקהל שלכם לא ירגיש אותה ולא יאמין לכם. אם הזמרים הטובים ששרים לנו עכשיו חיים את התחושות שלהם על מלחמות, על אובדן, על זעם, על אימה ועל עוד שלל רגעים אנושיים שכאלה, אנחנו נספוג קצת כיעור יפייפה או שנרגיש שמשהו לא אמיתי פה כשהכיעור מתעכב מלבוא. כמו ששיר על אהבה נשמע אוהב, יסתדר לנו מצוין ששירה על חיה תישמע חייתית.




לקומיקאי כריס רוק יש קטע על ראפ שבו הוא אומר שהוא מאוד אוהב ראפ אבל שקשה לו להגן על ראפ. באותו אופן, אני מאוד מאמין בטיעון האמנותי כל עוד הוא מחזיק. הבעיה שהוא לא תמיד מחזיק משתי סיבות עיקריות: הראשונה שישנן להקות שנקודת המוצא שלהן היא השירה הקשוחה שהם חיבבו בלהקות הראשונות שביצעו את שיריהן ככה, מבלי שינסו להתאים את ההבעה לשיר. גם אם היה ברשותם שיר על פריחת היקינטון, הוא יבוצע על ידם בצעקה למרות שאין לכך בהכרח בסיס רגשי תואם. הסיבה השנייה היא שלוקח לא מעט זמן של האזנה לצורות השירה הללו לפני שמצליחים להבין את המילים בכדי לדעת את המקור להבעה האלימה ועל כן, ממש כמו עם כל דבר שהוא טעם נרכש, אם צריך לצרוך את זה הרבה לפני שאפשר באמת להנות מזה, לא חבל על הזמן ועל המאמץ? עם זאת, חובבי הבירה שבקהל עשויים לומר לכם שבשתיית בירה טובה יש עבורם סיפוק שלא קיים בתה צמחים או בקולה. ברגע שהתרגלנו לצרוך צעקנות, גם שיר שלבסוף הצלחנו להבין שמדבר על פריחת היקינטון יכול להכיל עבורנו הרבה אמירה של כעס או דיכאון ויתחבר לנו להבעה הקשוחה. בסופו של דבר, אנחנו מוצאים בשירים את מה שהיינו רוצים למצוא בהם.

זה זמן טוב לדבר על הנושא הבא - טכניקה. זה לא חדש לנו שמטאל נוטה להיות טכני. בין הגיטרות של Yngwie Malmsteen, Jeff Loomis או John Petrucci ובין התופים של Gene Hoglan, Joey Jordison או Dirk Verbeuren, אם אנחנו מחפשים מוזיקאים ששולטים בצורה בלתי נתפסת בכלים שנפוצים ב-90% מהמוזיקה בעולם, מומלץ לעשות בדיקה בלהקות המטאל. מובן שלא כל המטאל טכני ומהיר (למשל Doom Metal נוטה להיות איטי) ושלא כל מה שמהיר וטכני הוא מטאל (שמעתי נגני גיטרה ספרדית שהפילו לי את הלסת), אבל המטאל בכלליותו נוטה להיות בית חם למי שמחפשים לבדוק גבולות ולדחוק ביכולות. בין הנגנים השונים, אל לנו לשכוח את אלו שמנגנים בכלי מסובך משל עצמו - הגוף האנושי, וגם את הכלי הזה צריך להתאים לווליום של שאר הכלים ולתחכום השימוש בו. דחיקת הגבולות שבשירה לא נעשתה רק בטווח שבין התו הגבוה ביותר והתו הנמוך ביותר שאפשר לשיר, אם כי גם בין קולות עבים ודקים, בין סגנונות שירה קלאסיים-אופראיים וסגנונות מודרניים ולבסוף גם בצלילים, רעשים ואפקטים שאפשר לעשות עם הקול כדי לגרום לו להיות שונה, מעניין והבעתי, ממש כמו כשניסו לשים דיסטורשנים על גיטרות. בדיוק כמו שמאזינים יכולים להתרשם מהטכניות של סולו קלידים מהיר, של מעבר תופים מפלצתי או של קליעה לצליל הגבוה ב-Painkiller, אפשר להתרשם מהיכולת הטכנית של הפקת הצלילים הטבעיים האלה באופן המדויק והבריא שמאפשר להם לשיר ככה הופעה אחר הופעה במשך שנים ומבלי שיש שמץ של מושג איך כל זה עובד. הטכניקה המרהיבה בפני עצמה יכולה להיות מספקת.




אם כל הסיבות הללו עוד לא מניחות את הדעת אך אתם עדיין לא מרגישים שנדחקתם לפינה שתגרום לכם לומר ש"ככה זה" ושאתם פשוט מתחברים לזה כמו שחובבי קלאסי נהנים מתזמורת סימפונית, אפשר להסב את תשומת לבם של השואלים לשירים מסוימים שאינם במטאל שגם השתמשו בצורות השירה הללו. אם נתחיל משירי רוק כמו Helter Skelter או Sgt. Peppers Lonely Hearts Club Band של הביטלס, Piece of My Heart של Janis Joplin או Boris the Spider של The Who (שהכיל דוגמה מוקדמת מאוד של מעין גראולינג), נראה שלא רק המטאל אשם. אם נלך עוד יותר רחוק, גם בשירים שחלק מהקונצנזוס קיימים אלמנטים שכאלה (אפילו שבמינונים נמוכים הרבה יותר). הבה נזכור את קול האריה שכל כך אפיין את שירתו של Louis Armstrong - הרחק הרחק מהשירה המלודית הטיפוסית. הבה ניזכר בצעקה המפורסמת של Björk מהשיר It's Oh So Quiet שמפתיעה כל אדם שמאזין לשיר בפעם הראשונה ועשויה להזכיר לנו קצת מבית היוצר של Cradle of Filth. שירתם של זמרי R&B גדולים כמו James Brown או Jennifer Holliday רוויה אפקטים קוליים שכאלה מקצה לקצה. אנא מכם, בקשו מהאנשים שסביבכם לנסות לחקות להיטים של Christina Aguilera או של Beyoncé מבלי להגביר ווליום ומבלי להוסיף איזה ARRRG פה ושם. בריבוי הזדמנויות השתמש מלך הפופ Michael Jackson בטכניקות שירה מדהימות שהעפילו על יכולות זמרי מטאל מסוימים מאותה התקופה (כשהפזמון של Bad בעל פוטנציאל מטאלי מטורף). לבסוף, הקהל הישראלי אולי כבר הספיק לשכוח את המסור החשמלי הקולי שהפעילה מאיה בוסקילה בשיר "לילה סתווי" ושהיווה את הבסיס לחיקוי המשעשע של עלמה זק בארץ נהדרת.

אנחנו, המטאליסטים, כבר התרגלנו לעובדה שהמרחק שלנו מהמיינסטרים הוא סטטוס קוו, שזה מקובל לצפות בבחירות האמנותיות שלנו בבוז ציני ושאותן דעות ובדיחות מאוסות ימשיכו לחזור על עצמן שוב ושוב. לפחות כשמדובר בתופעה כל כך רחבה כמו צורת שירה נפוצה במטאל, שהסביבה תדע שלא מדובר רק בגימיק תמוה, בהתעקשות מיותרת או בתעודת עניות. לא כל סגנון מוזיקלי מעיז להיות אמיתי מספיק עם האמנות ומושקע מספיק בטכניקה כדי להיכנס עד עומק צוואר לעולם היכולות הקוליות הזה - עולם שהמטאל מוכיח כל הזמן כמה שהוא אינסופי. חבריי, בצעקות שלנו עלינו להתגאות!

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Judas Priest – Invincible Shield

Bruce Dickinson – The Mandrake Project

Vespertine - Desolate Soil

Sinnery – Below The Summit

Winterhorde - Neptunian

Oceans On Orion – Start From Nothing
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
להקות של אלבום אחד

כתבה:
עשרה אלבומי מטאל שאולי פספסתם

כתבה:
מטאל מזרח תיכון – על הרכבי המטאל של המזרח התיכון

כתבה:
2023 במטאל – סיכום שנה ישראלי של מגזין מטאליסט

כתבה:
2023 במטאל – סיכום בין לאומי של מגזין מטאליסט

ראיון:
הקוסמונאוטית של המטאל - ראיון עם אנה וולצ'וק, בעלי מועדון הגאגרין
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[30/03/2024]
Eternal Struggle Hafia hardoce fe(a)st
[14/03] Structural - "Decrowned" release show
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::