15/11/2019
אלבום קלאסי - W.A.S.P - The Crimson Idol
כתב: יוני אורן

סיפור האהבה שלי עם המטאל התחיל בסביבות גיל 14 עם להקת Iron Maiden. מרגע שהם הצליחו להיכנס לי לתוך המערכות, עברו עליי חודשים ארוכים של חרישת שירי הדיסקוגרפיה שלהם באופן בלעדי. זה היה עוד לפני שהתרגלתי להקשיב לאלבומים שלמים וכך יכולתי למצוא את עצמי יוצר לעצמי רשימות השמעה עם סדר שירים חדש בכל פעם, מבלי לחפש את הקשר ביניהם ומבלי שתהיה משמעות לתקופות (וקולו של Bruce Dickinson עבר תהפוכות עם השנים, שלא לדבר על שירים של סולנים אחרים שקפצו מעת לעת). כשתקופת הגולם שלי בחרישה הזאת נגמרה, חיפשתי את הצורה לגלות מה עוד יש למטאל הזה להציע לי. כששאלתי את האנשים הנכונים לגבי המלצות, מעבר לשמות של להקות גם קיבלתי שמות של אלבומים וההתעקשות להיצמד ל"אבל מה השיר הטוב ביותר שם?" פינתה דרך להקדשת הזמן להערכת אלבומים כיצירה אחת שלמה עם קו מקשר ומשמעות לסדר השירים.

כנראה שהאלבום שהכי לימד אותי להאזין לאלבומים שלמים הוא The Crimson Idol אחרי שראיתי ב-VH1 את הקליפ לשיר The Idol של להקה לא מוכרת בשם W.A.S.P, נדלקתי והחלטתי לנסות להבין מה הקשר בין שם השיר ובין שם האלבום. האזנה לכל האלבום הוכיחה את עצמה כמטלה די פשוטה היות ומדובר על אלבום קונספט ומעין אופרת רוק - סדר השירים הוא גם סדר האירועים וניתן לקרוא את הליריקה ולהאזין לדיקלומים כמו בסיפור שלם. האלבום מספר את סיפורו של ג'ונתן סטיל, בחור צעיר ודחוי שבעקבות נסיבות טראגיות בורח מהבית, מוצא לעצמו גיטרה, מגשים לעצמו משאלת לב להיות כוכב רוק ענק ומגלה שלא ההצלחה הזאת היא מה שרצה יותר מכל. בין הדמויות הצבעוניות, סיפורי הסמים והרוקנרול וההזדהות עם הרגשות והכאב האנושיים, מצאתי את עצמי לא מסוגל להקשיב לשירי האלבום בנפרד כי ההקשר פשוט לא נכון, ממש כמו בקריאת פרק רנדומלי מתוך ספר.

לא רק סדר השירים היה אלמנט יפה בעיניי פה. השימוש במוטיבים מוזיקליים וליריים כדי לבטא רגשות חוזרים היו ביטוי מודרני לרעיון קלאסי וכמו מנטרה שחוזרים עליה שוב ושוב, המוטיבים האלה נעשו מה שהגדיר לי רגעי מפתח באלבום, את הצלילים שמבטאים את האווירה הכוללת שבאלבום ומכיוון שמשם התחיל מסעי עם להקת W.A.S.P, ככה גם נחקקה בי הצורה לכתוב קטעים נוספים שישמעו כמוהם. האלבום הזה הותיר בי חותם כל כך עמוק שאני עוד זוכר את עצמי מתחיל לתכנן איך אני יוצר אלבום קונספט כזה משל עצמי ומשחזר את המופת (דבר שמעולם לא יצא משלבי הרעיון, שלא לדבר על לצאת לפועל). זאת לא הפתעה שמהאלבום הזה בסוף יצאתי סאקר לאלבומי קונספט שמספרים סיפור.

מוזיקלית, בתור אחד שגדל אל תוך עולם המטאל שהכתיבו Iron Maiden הבריטים וההבנה שהם המציאו הרבה מאוד מהמטאל, לקח לי הרבה זמן עד שהשתכנעתי שהחבר'ה מנופחי השיער וחשופי החזה האלה הם לא סתם עוד Hard Rock/Glam Metal של שנות ה-80, אלא ממש להקת Heavy Metal אמריקנית ואחת ממש קלאסית ודי כבדה. כמו ברוב שיריה של להקת W.A.S.P, גם הפעם סולן וגיטריסט הלהקה Blackie Lawless לקח על עצמו את מלאכת הכתיבה וההלחנה של השירים (אם כי יש לציין להגנתו שבהתחלה זה תוכנן לצאת כאלבום סולו שלו) והחותמת שלו, שנושאת את הגיטרות עם הסולואים הטכניים הצוהלים, את המהלכים ההרמונים הפשוטים והצפויים ואת השירה הצווחנית והרעדנית שלו, בולטת בגאווה לאורך כל שירי האלבום (אפילו בבלדה Hold On to My Heart). אמנם זה צפוי שבאלבומה החמישי של להקה הסאונד שלה כבר יתייצב לנקודה ספציפית, אך דבר לא מבטיח שתהיה בעלת סגנון כזה ייחודי וחד פעמי. מאחורי חזות של מבנים פשוטים, הלהקה הזאת מביאה איתה הרבה סאונד אייקוני ומורכבות טכנית הן לנגנים והן לזמרים אם יחפשו לחקות את הסגנון. טרם יצא לי לבלבל את חומרי הלהקה עם חומרי להקה אחרת.

כיאות לאלבום מטאל (וספציפי של להקה כמו W.A.S.P), לא מדובר על יצירה שמתאימה גם לגיל הרך. בין אוסף קללות בוטות, תיאור אירועי מוות, סמים ופשע, כנראה שגם על האלבום הזה היה ל-PMRC מה לומר (ועם זאת, הם אולי היו רואים את המחסור במיניות בתור שיפור מאז Animals (Fuck Like a Beast), עליו הם התלוננו מראש). גם לחובבי המטאל יש עם מה להזדהות כאן כשדמותו של ג'ונתן לא מצליחה להשתלב עם המשפחה ועם החברה הנורמטיבית ומוצאת את עצמה בחברת שוליים. עם זאת, האלבום לקח את הרגשות השליליים האלה צעד אחד קדימה והחליט להציג בפני אותם misfits שנהנים להתבצר בעמדה הזאת את התשובה שוב ושוב:
Is there a love
To shelter me?
Only love.
Love set me free.
התשובה הלא מטאלית הזאת היא דווקא המסר המטאלי ביותר שיכלו למצוא כשאמרו למאזינים להפסיק להיתקע בקונספציות הקשוחות והבדלניות שלהם ובמקום להיאבד כנדרש מ-trve cvlt, למצוא לעצמם פינה טובה עם אנשים אהובים ולהתקיים בה.

השנים עברו והביאו איתן הרבה התעמקות במגוון רחב של יצירות מטאל. מה-Heavy Metal הקלאסי הצלחתי לפרוץ החוצה להרבה סגנונות שונים, כל אחד והאלבומים המוצלחים שבו. מאז שהאלבום The Crimson Idol לימד אותי על הסיפוק שבהאזנה לאלבום נהדר שלם ועל הרווח שבהתעכבות על הפרטים הקטנים שעושים את היצירה, הספקתי לצבור לעצמי כבר כמה אלבומים קלאסיים שאני שמח לשוב ולהאזין להם מתחילתם ועד סופם שוב ושוב מבלי שימאס לי ומבלי שאוכל אחרת. במקומות הראשונים של אותה רשימה יושב לו The Crimson Idol בנחת ומבלי להרגיש מוטרד שמא אלבומים אחרים יצליחו לגרש אותו משם בעתיד הקרוב.