12/04/2020
אלבומי החובה - עשרה אלבומי Death Metal שאין דיבור שלא נתתם להם שמיעה לפני שאתם מוצאים את מותכם
כתב: יותם Defiler

אם הכתבה הזו תעלה בעת הקורונה, מה טוב, יש לכם מה לקרוא ולהנהן ולומר "הא, הנה עוד רשימה שאני מסכים איתה." ועכשיו אחרי שסיימנו עם מאתיים האנשים שמבינים עניין, בואו נדבר קצת על Death Metal. לאלה שממש התחילו לקרוא פה לאחרונה (כן, שניכם!) אנחנו במגזין מטאליסט מדי פעם משחררים סקירות היסטוריות, בעיקר כדי לנער את הארכיון הגדול של מיליוני האלבומים שיצאו בז'אנר המטאל מאז ומתמיד, אבל כעת – בתקופה שמרגישה קצת כמו הגרסה הכי דיאטית לאחרית הימים שאי פעם הובטחה לנו, אלה שנמצאים בחל"ת מצאו זמן לעשות חשבון נפש. לאחר מחשבות רבות אני, עבדכם הנאמן, מגיש לכם רשימה של עשרה אלבומי Death Metal – ואני מנסה להשאר כמה שיותר קרוב לאבות המזון של הז'אנר אבל גם אכלול דברים מעבר לאולדסקול – שאין מצב שאתם מרשים לעצמכם למות לפני ששמעתם את כל אחד מהעשרה האלה.

אני שם פה סייג אחד. אין פה כמעט בכלל Melodic Death Metal, יותר כמו גלישה סגנונית אל תוך להקות שזה ממש לא הקטע שלהן מאשר נציגה בולטת. הסיבה העיקרית היא שכיום, בשנת 2020, קשה לומר שהז'אנר הזה לא הפך להיות משהו שיש בו לפחות עשרה אלבומים שיכולים לייצג את עצמו בכבוד בקלות מבלי להדחק לרשימה הזו. בקצרה – נכון שאין פה את At The Gates או את Dark Tranquility, וזה בגלל שמגיע לחבורה הזו רשימה נפרדת עם כל מה שהז'אנר הנהדר הזה הפך להיות.
אז רק Death Metal, כל הדרך.

בולטים בחסרונם, לפני שתגידו "מה נסגר איתך, איך שמת פה רשימת אלבומים בלי" בוא נחסוך את זה מראש ונרשום את השמות האלה: Obituary, Suffocation, Cannibal Corpse ועוד מיליון להקות שכבודן במקומן מונח. אני כן אומר שאם הרשימה הזו הייתה 15 אלבומים, הייתם פוגשים אותם כאן. אבל היא רק עשרה אלבומים, אז זה מה יש. בואו נזוז.


מקום עשירי: Nile – Black Seeds of Vengeance
שנת הוצאה: 2000

נתחיל מההכי כבד שלנו ונגביר. אולי אחת מהלהקות הצעירות פה, Black Seeds of Vengeance, אלבומה השני המלא של Nile (לא כולל אוספים, דמואים ושות') הוא הפרעה של ה-Death Metal הברוטאלי. Nile האמריקאים תמיד היו חלוצי דרך בהמון תחומים, במיוחד בערבוביה בין מטאל טכני ומורכב עד כדי בלתי אפשרי לנגינה ביחד עם כבדות שלא ברור איך אפשר לתרגם אותה לכתב חרטומים כדי לעכל אותה – אבל לי "הזרעים השחורים של הנקמה" פתחו את הצ'אקרות של ה-Brutal Death Metal כמו שאף אלבום לא פתח לפניהם. שיר הנושא הוא אחד משירי ה-Death Metal האפיים ביותר שנכתבו אי פעם, עם ברידג' סיום מרהיב שגורם אפילו להגדה של פסח להרגיש כאילו היא מצודדת בצד הלא נכון. גילוי נאות – הרבה יותר כיף להנות מ-Nile כשמבינים שכל הטקסטים שלהם הם מאצטלות היסטוריות מלפני 5000 שנה של טקסי דת ממצריים הקדומה או הכרזות מלחמה פרעוניות. זה אולי לא האלבום הכי טוב של Nile – אבל הוא טוב ממש והוא היה הדבר הכי טוב כמעט ב-Death Metal של חלוף המילניום.


מקום תשיעי: Dying Fetus – Destroy The Opposition
שנת הוצאה: 2000

פחות מחודש אחרי ש-Black Seeds of Vengeance יצא, החליטו הכנופיה האמריקאית הזו להוציא את האלבום הפסיכי שלהם גם כן. Dying Fetus היו בשטח כבר כמה זמן, זה לא האלבום הראשון שלהם (בטח אם לא סופרים EP ודמואים), אבל הם הסמל של הפריחה המחודשת של ה-Death Metal בסוף השנה הקריטית הזו, שנת 2000. גם Dying Fetus נופלים לקטגוריה של Brutal Death Metal אבל להבדיל מ-Nile שלהם כוחות כמעט מיסטיים במנגינה ובאווירה, Dying Fetus מביאים שני חלקים אחרים לגמרי למבואות הז'אנר. הם מביאים השפעות של Grindcore שזה כיף אחושילינג כי זה פשוט עושה את כל האלבום הרבה יותר אלים, והם מביאים איתם Groove שלא היה מבייש את Pantera. למעשה, Destroy The Opposition עשה ל-Death Metal די מה ש-Far Beyond Driven עשה למטאל בכלליות. נתן לו זריקת מרץ ובעיטה בטוסיק ואמר לו "תתחיל לעבוד או שאני עובר לז'אנר אחר יא חתיכת עצלן!". עם נגינה כמעט וירטואוזית על כל כלי נגינה, עם תיפוף שאין שני לו ועם הנגיעה הזו בפסגה של הז'אנר, Dying Fetus הפכו את עצמם מסתם עוד להקת Brutal שאוהבת את Suffocation ללהקה שיכלה להכתיב לעולם איך כותבים אלבום מטאל קיצוני ומעולה, על כל התלאות הפוליטיות של חלוף המילניום ועם הארפג'יואים שכמעט והיו אסורים במטאל הקיצוני דאז.


מקום שמיני: Behemoth – Thelema 6
שנת הוצאה: 2000

אנחנו ממשיכים לטפס במעלה הסולם ומגיעים אל האגדה הפולנית Behemoth. אם הייתם אומרים לי בשנת 1999 שאני אדבר על Behemoth כאילו מדובר באיזו להקה צעירה שצריכה להמציא את עצמה מחדש הייתי צוחק לכם בפנים. דאז Behemoth עשו את המעבר מ-Black Metal ל-Death Metal, ולמרות ש-Satanica הכיל עדיין אלמנטים של Black מלודי בפנים – בא Thelema 6 ושבר לי את הפרצוף. לא ברור אם זה היה האתגר של לעצב את גבולות הז'אנר מחדש, אבל נרגל וחבורתו הצליחו עם הרבה מאד כריזמה ומעט מאד דברים חדשים מלבד תפיסה אומנותית לשנות מחדש את כל מה שסקסי בנוגע ל-Death Metal. חודש בלבד אחרי Dying Fetus, חודשיים אחרי Nile, סוף שנת 2000 הפכה להיות התקופה הגורלית בחייו של ה-Death Metal בגל השני והבריא מאד שלו, שרובו מחזיק מעמד יפה עד היום. ל-Behemoth היו ריפים שבעבר בושלו רק בטמפה פלורידה, אבל הם לא התביישו בשורשים האירופאיים שלהם, ב-Black Metal שב-DNA שלהם, ובכוונה להביא את הבשורה המוסיקלית היחודית שלהם לעולם שהלכה ושינתה את פני המטאל כולו.


מקום שביעי: Deicide – Legion
שנת הוצאה: 1992

זו הקלאסיקה הראשונה שאני יכול לגעת בה בכבוד. למרות ש-Deicide היו קצת באיחור אחרי רוב הלהקות האחרות בפלורידה (Death היו כבר עם אלבום רביעי בחוץ ואיזה שמונתאלפים חילופי ליין-אפ, והגל-השני של ה-Death Metal האמריקאי כבר היה בעניינים, עם Cannibal Corpse שהובילו אותו באף) האלבום השני של Deicide היה זה שצבע את הז'אנר כולו בצבעים שלו. עד Deicide בעצם ה-Death Metal היה פשוט האח המכוער של ה-Thrash Metal, שהיה האח המכוער של ה-NWOBHM. זו הייתה משפחה מאד מכוערת אקיצר, אבל Deicide הכניסו סכנה אמיתית פנימה. הם אימצו באהבה את כל מה שאמרו רע על מטאל עד היום, שזה של השטן, שזה מעודד לאלימות, שזה חולני – ושמו את זה בקידמת הבמה. Deicide למעשה טשטשו גם עשר שנים לאחר מכן את הגבול בין Death Metal למה שימים יקראו לו Black Metal, כי כל השירים, ואשכרה כל השירים שלהם – עסקו בשטן, שטניזם ושנאת הנצרות. כש-Legion יצא, הרבה סכרים כבר עמדו שבורים לאחר אלבום הבכורה שלהם, אבל מוסיקלית, זה היה אלבום שלא היה מפחיד כמוהו עד אז, ובתכלס – יש מצב שלא נברא אלבום מפחיד ממנו עד היום.


מקום שישי: Vader – Black To The Blind
שנת הוצאה: 1997

למה דווקא Vader ולמה דווקא BTTB? כי Vader הם קו התפר האמיתי האחרון בין הז'אנרים הקלים יותר שהמטאל נבנה מהם – למטאל הקיצוני. הם הש"ג המושלם לז'אנר, לפחות מאז Arise של Sepultura שעשה עבודה דומה גם כן. Vader על פניו היו אמורים להיות להקת Thrash Metal. הם קמו בתקופה של הת'ראש בשנות ה-80, הם עבדו מאחורי מסך הברזל כמו להקות גרמניות – ולקח זמן עד שהם הדהדו באוזני מאזיני מטאל ברחבי העולם. לא סתם נאמר עליהם שהם ה-Eagles של ה-Death Metal. אבל כשיצא האלבום הראשון שלהם, הכול היה הרבה יותר כבד ממה שהוא היה אמור להיות. Vader המשיכו להשתנות ולהשתדרג ככל שהזמן עבר ועם אלבומם השלישי, Black To The Blind, הם כבר מיקצעו את כל כוחותיהם לכדי יחידה עילית מטאלית שאין שנייה לה. בשנת 1997 צריך לזכור שה-Death Metal כמעט ומת לחלוטין. כל הלהקות הגדולות היו בפרפורי גסיסה, ה-Black Metal החליף אותם – ו-Vader נשארו להיות האחרונים שיטבעו עם הספינה. איכשהו הם הוציאו בתקופה החשוכה הזו את אחד מהאלבומים הכי חריפים בז'אנר, תמהיל בין Death Metal בטעם של פעם עם קצת Thrash וקצת Black למשהו שבגדול נופל תחת הגדרת ה-Death Metal, אבל צריך לשמוע כדי להאמין.


מקום חמישי: Carcass - Necroticism – Descanting the Insalubrious
שנת הוצאה: 1991

כן, אמרתי שיהיו פה כמה חריגות בנוף, ו-Necroticism הוא בהחלט אחת מהן. אולי השילוב הטוב ביותר בין Grindcore אנגלי יחד עם הפסגה המלודית של ה-Death Metal הבריטי ועם קורטוב שוודי בחסות Michael Amott של מה שיהפוך להיות מזוהה עם ז'אנר ה-Melodic Death Metal בהמשך, Carcass הצליחו להוציא באנגליה מה שהאמריקאים רק ניסו להלחים במו ידיהם המפויחות בניו יורק ובטמפה באותה התקופה. Carcass הביאו עם Necroticism התרחקות דרסטית מהסאונד המטונף של Symphonies of Sickness ומה שאולי דאז לא נתפס כל כך אבל כיום בהחלט מרגיש כמו צעדי ענק מעולם ה-Grind המבעבע של סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 בליברפול. אמנם האלבום לא שחרר להיטים מלודיים כמו Heartwork שיצא שנתיים לאחר מכן, אבל הוא בהחלט איגד את כל מה שהיה חולני ב-Carcass תחת מטרייה מוסיקלית חדשה, כזו שאפשר רק להגדיר אותה כ-Death Metal. טיפ'לה גרובי, טיפ'לה מלודי, עם המון כישרון ועם מחשבה על כל הרמוניה וכל ריף גיטרות מנסר. Carcass מבחינתי הגיעו לסוג של פסגה שאפילו עם Heartwork המעולה היה להם קשה להתעלות עליה, הם הביאו לשולחן האנגלי Death Metal שהיה שונה ממה שעשו בארצות הברית, והיה עדיין שנות אור מהבלאגן של Napalm Death או של האלבום הראשון של Paradise Lost. היה משהו בשל ב-Necroticism, משהו שהרגיש מוכן לעולם הגדול כדי לשנות את פני הז'אנר. טוב, אולי חוץ ממחלקת מתן השמות לשירים. זה היה המגרעה הגדולה ביותר של האלבום הזה.


מקום רביעי: Bolt Thrower – Realm Of Chaos
שנת הוצאה: 1989

אולי האלבום הכי מוקדם ברשימה הצנועה שלי, Bolt Thrower מבחינתי שינו את פני המשחק עם Realm of Chaos: Slaves to Darkenss. מבחינתי אין מה לדבר על Death Metal על שלל גווניו אם לא אומרים לפחות פעם אחת Bolt Thrower, אפילו מפטירים רק כדי לצאת ידי חובה. אני כותב את שורות אלה בעת שאני לובש חולצה שלהם – אבל התרומה של Bolt Thrower מקובנטרי שבאנגליה היא לא בגזרת המלתחה. Bolt Thrower עשו שינוי חזק מ-In Battle There Is No Law שיצא שנה לפני כן – ולמרות שאת השינוי הגדול שיהדהד בעולם ה-Death Metal הם יעשו עם War Master מ-1991, דווקא Realm Of Chaos הוא האלבום שאני לוקח איתי לפנתאון הז'אנר, גם בגלל שיש לו את הפורענות של ה-Grindcore הבריטי מצד אחד, אבל לא מעט בגלל שיש לו את מה שעשה את הלהקה הזו אגדית כל כך, ואני לא מדבר רק על הניצנים הבסיסיים – אלא לשד המוסיקה בעצמה. ל-Bolt Thrower יש מספיק מחשבה מלודית אפילו אז ב-1989 ומספיק הבנה בריפים שהם בלי ספק יכלו להיות ה-Deep Purple של ה-Death Metal המוקדם. היתרון והחסרון הגדולים של Bolt Thrower שכמו הז'אנר שהם עזרו לבנות במו ידיהם ברחבי העולם – הם נשמעים אחידים, סיסטמתיים, ושונאי-גיוון מובהקים. להקה ששרה על טנקים ונשמעת כמו טנק דוהר קדימה. גם בלי יצירת המופת World Eater מגיע לאלבום הזה להכנס לפנתיאון – אבל ברגע שהשיר הזה מתחיל להתנגן... All bets are off.


מקום שלישי: Entombed – Left Hand Path
שנת הוצאה: 1990

כבר דנתי השנה מספיק על יצירת המופת השוודית של Entombed, וכמו במקרה של Bolt Thrower אפשר למצוא את הסקירה המלאה שלי על האלבום הנהדר הזה בארכיון שלנו במטאליסט באריכות – אבל אם אני צריך לקצר – אפשר לומר שהאלבום הזה הוא לא רק אחד מעשרת האלבומים ששינו את פני המטאל לנצח נצחים, אלא הוא אלבום יחודי שפרץ דרך והפך את הז'אנר על פיו. אתם צריכים לזכור – כשמדברים על Death Metal, לא משנה באיזו מדינה, בשנת 1990 – זה עדיין ממש בחיתוליו. לבוא עם המצאות וסאונד של טרקטור מהגהנום במקום הגיטרות הכועסות האמריקאיות או הגריסה האיטית הבריטית, ולערבב את הכול עם גרוב שלא היה מבייש את AC/DC ועם חשיבה מלודית שמקומה בהחלט אצל הרכבי ענק כמו Judas Priest או Mercyful Fate – Entombed סללו עם אלבום הבכורה שלהם לא רק את הסיטרא אחרא של המוסיקה – אלא גם האופי האמיתי של ה-Death Metal מעתה ועד עולם. הם יצקו את התבנית, וכל שאר הלהקות הלכו בעקבותיהם, במינון שהם הגישו בספר המתכונים האפל הזה, מי מדייק יותר או פחות זה כבר עניין אחר. שיר הנושא הפותח את האלבום שם הכול על השולחן – כולל סיומת מערערת שלווה עם קלידים שהשאירו לי סיוטים בנעוריי.


מקום שני: Morbid Angel – Altars Of Madness
שנת הוצאה: 1989

בחיי שהתלבטתי עד הרגע האחרון איזה אלבום של Morbid Angel להכניס לרשימה הזו. אני האמת שחובב גדול של Domination למרות כל מגרעותיו, אבל אולי זה כי היה האלבום שאיתו התחלתי את מסע ההיכרות שלי עם המלכים של פלורידה. החלטתי ממש ברגע האחרון ללכת עם AOM ולא עם Blessed Are The Sick פורץ הדרך בדרכו שלו או Covenant האגדי – בעיקר כדי להדגיש איפה Morbid Angel המציאו את עצמם בהתחלה-בהתחלה, ולא איפה הם הוכיחו שהם לעולם לא אותה הלהקה שני אלבומים רצוף, מה שאי אפשר להגיד כמעט על אף להקת Death Metal. לאחר תקופה ניסיונית הצליח ההרכב המתגבש האמריקאי הזה להקליט את האלבום הזה כנגד כל הסיכויים. הוא היה אפל ומרושע יותר מכל מה ששמו על השולחן עד כה בארה"ב. קחו את כל הרשע שהיה ל-Possessed (כי בואו נהיה כנים לרגע קט, Death היו באופן עקבי פחות מרושעים מ-Slayer) וזרקו אותו לפח. שריפת כנסיות ומלאכת שטן? פנו דרך – יש לנו רשע כל כך קדמון היישר מהמטבח האשורי והשומרי שהנצרות לא הייתה בכלל קונספט כאשר שמותיהם של השדים הרשעים שלנו עלו בפעם הראשונה על שפת בני האדם באשר הם. וכמו הרשע החולני והקדמון הזה, Morbid Angel הביאו ב-Altars Of Madness את השינוי הדרסטי שישנה את פני המטאל לתמיד. הדיסוננסים הצורמניים, הלחנים המטורללים הללו, המהירות הבלתי נסלחת – עזבו רגע את ש-Deicide ישברו את השיא של המהירות הזו תוך פחות משנה, עזבו רגע שיהיו דברים שיגרמו ל-Morbid Angel להשמע חלביים כמו Metallica בהמשך – התעוזה של Altars Of Madness להביא משהו משלהם אל השולחן שהולך כנגד כל מה שאבות המזון של המטאל לימדו אותנו עד כה, רק על זה מגיע להם כפיים. נוסיף לכך שיש פה להיטים שעיצבו את הז'אנר כמו Immortal Rites או Chapel of Ghouls, שירים כמו Lord Of All Fevers & Plague אולי לא נכנס לפנתאון הז'אנר – אבל הוא מציג בצורה הטובה ביותר למה Morbid Angel מדברים על דברים כל כך יותר עתיקים מהשטן כדי לרדת לשורש הרשע האנושי ולהבין מה גורם לו לתקתק.


מקום ראשון: Death - Symbolic
שנת הוצאה 1995

להכניס את Symbolic זה קצת לרמות, בגלל שהוא כל כך מלודי ושונה מכל מה ש-Death עשו עד אותה תקופה שהוא כמעט שייך לז'אנר אחר. Symbolic הוא הפסגה, השיא של ז'אנר המטאל באשר הוא בהרבה צורות, אבל בעיקר בגלל המסע שעומד מאחוריו מבחינה אומנותית. כנגד כל הסיכויים Chuck Schuldiner החזיר את הלהקה שהמציאה את ה-Death Metal לחיים (לאחר שראה ש-Kiss, הלהקה האהובה עליו, חזרה לחיים כן) ולאחר שלקח אותה לכל כך הרבה כיוונים שונים ומשונים ומעולים בלי ספק, שעד צאת האלבום הזה היו בלאו הכי שיאו של הז'אנר – Symbolic ממשיך להדהד עד היום כי הוא הלך נגד כל מה שהיה מקובל ב-Death Metal. אין פה רשע, אין פה ניסיון להישמע חולני או מפלצתי יותר ממה שגבולות הגזרה הביאו עד כה. זה כן אלבום כבד – בלי ספק, אבל להוציא את הגראולים של Chuck זה כמעט אלבום Thrash Metal, סאונד דק הרבה יותר מרוב הז'אנר, צרחות יחסית גבוהות, ומלודיה שמקומה אצל הרכבי ענק כמו Iron Maiden ו-Savatage, לא בדיוק עם שאר אחיו לז'אנר. אבל גם אם נבטל רגע את כל המוסיקה המדהימה שעשתה את Symbolic לא רק לפורץ דרך אלא לגמרא של סוגת ה-Melodic Death Metal וה-Technical Death Metal גם יחד שמפה כל דבר יימדד בהשוואה אליו – עד אותה השנה לא יצא אלבום כה כנה, כה חשוף וכה אמיתי בז'אנר. אלבום שעיקריו תכניו הוא החשש מחלוף הזמן, מאובדן התמימות, מהארכאיות והפחד שאנחנו נפסיק להיות רלוונטים וכל מה שנותר לנו זה להתבונן בערגה על מה שעשינו. גם בתוך עולם שלם של Death Metal, שמביא לשולחן בעיקר טקסטים על מפלצות, זומבים, שדים, השטן באופן כללי, או רשע קדמוני ונוראי שקשה לתת לו שמות – דווקא אלבום שהוא ההפך מרשע, אלא כמעט סוג מסוים של טוב טהור המוחה על כל הרשע הזה ומסרב לרדת במורד ההיסטוריה כעוד נדבך במירוץ המטורף להיות יותר כבד – דווקא הוא מצליח בדרכו שלו לפלס את המקום שלו בפסגה, בשקט ובפיוט.


לפלייליסט המלא בספוטיפיי