תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Desert
Scorpions
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

31/12/2014
סיכום שנת 2014 במטאליסט - חלק ג' - אלבומי המטאל וסיכום השנה של צוות מטאליסט
כתב : צוות מטאליסט

אלון מיאסניקוב – דבר העורך:

2014 הגיעה לסיומה, גם 12 שנה למגזין המטאל הוותיק ביותר וגם שנה מלאה באקשן מבחינת סצנת המטאל הישראלית. מהצד הטוב – לא מעט הופעות, גם ישי שוורץ וגם פרוגסטייג' ממשיכים להוביל בגאון את שוק ההופעות עם מבחר להקות חו"ל מצוינות, וגם לא מעט להקות ישראליות פורצות לחו"ל ואחרות מצליחות לקבוע מיקום איתן בסצנת המטאל הישראלית. מהצד הרע – כמובן שסגירתה הקרובה של חנות המטאל הוא סמן בעייתי, או עוד נדבך במסלול למותו של הדיסק והמעבר של בני הדור הצעיר לתפיסה שמוזיקה היא חינם, או שפשוט סימן שהרגלי הרכישה שלנו עברו לאינטרנט וקיומה של חנות פיזית בתחום הוא בעייתי.

2014 עמדה בסימן המלחמה בעזה, אם בעקבות מותו של גיא בוילנד, מטאליסט ונגן מוכר בסצנה בקרבות שם, ואם בעקבות השיתוק הכמעט כולל שאליו נכנסה המדינה בתקופה הזו, שיתוק שכנראה גם לו יש חלק בסגירתה של חנות המטאל. למרות זאת, בין הלהקות היחידות שלא ביטלו הופעתן נמנות להקות מטאל – Biohazard ו Behemoth ששתיהן הגיעו באומץ ועשו הופעות אדירות לקהל שלא פחד להגיע. לעומת זאת – Megadeth. ועדיף שלא להכביר במילים.

אצלנו במטאליסט המשכנו לסקר, לכתוב, לראיין, לצלם, לברך ולקלס את סצנות המטאל בחו"ל ובארץ, כשכתבי האתר או נהנים מהופעות אדירות ואלבומים מעולים או שוכבים על הגדר (או נמחצים מולה) מול כמה מפיסות המטאל הנוראיות שידעה האנושות.

אז הנה, ללא תוספות מיותרות: כתבי אתר מטאליסט על אלבומי המטאל הבין לאומיים שעשו להם את 2014:




אלון מיאסניקוב

Judas Priest – Redeemer Of Souls

לקח להם הרבה זמן להוציא אלבום – ללהקה, שיש כאלו שיטענו אחרת אבל לדעתי האישית היא החשובה ביותר בתולדות ז'אנר ההבי מטאל לצידה של Black Sabbath.

אבל אחרי השנים שעברו, אחרי עזיבתו של הגיטריסט האגדי – וככל הנראה הטוב יותר מבין שני נגניה – KK Downing והחלפתו בילדון חביב אחר, אלבום חדש של הלהקה הזו חייב להכנס לכל סיכום שנה, מוצלח או לא מוצלח ככל שיהיה.

נכון, עולמות חלפו מאז The Painkiller, הסאונד לא ממש הטוב ביותר שראתה הלהקה, העטיפה מדהימה אבל הקול של Halford הוא חצי ממה שהיה, אבל מה ש Judas שכחו רוב להקות המטאל הצעירות עדיין לא למדו. אז בזכות הריפים, הלידים, הצרחות הנדירות אך לא חסרות לגמרי – ושירים כמו March Of The Damned, מדובר באלבום שחייב לשכון לבטחה ברשימת אלבומי המטאל של 2014.

האזינו ל March Of The Damned


סיכום שנה – בחירה אישית

Unisonic – Light Of Dawn

אני אקצר ואומר שברגע ש Michael Kiske פותח את הפה זה כמו טיפות של מטאל מותך מהשמיים. הקול הנצחי של Helloween איכשהוא הצליח לעשות מה שכמעט אף זמר בגילו לא הצליח ושמר על קול צלול וחד להפליא, שלא נופל ממה שהוא עשה באלבומי מופת כמו Keeper Of The Seven Keys הראשון והשני. אז אחרי שהוא התאחד עם Kai Hansen ללהקת מטאל כמו שצריך – האלבום השני המלא של הלהקה גם פותח מצערת ולוקח את ההרכב חזרה כמעט לגמרי לימי Helloween, פאוור מטאל מהיר, מלודי, גובל במושלם.

בלוטות הנוסטלגיה שלי עובדות פה אובר-טיים אבל גם העובדה שזה פשוט אלבום מטאל בן זונה מקנות לו מקום ברשימת האלבומים הנבחרים.

האזינו ל Exeptional של Unisonic


Prong – Ruining Lives

Prong עשו סוג של קאמבק כבר לפני כמה שנים, אבל נראה שהם מצאו את המקום הנכון לעבוד בו בשני האלבומים האחרונים של הלהקה. להקת ה Industrial Thrash הטובה בעולם עשתה כמה אלבומי מופת בתחילת שנות התשעים ואמצען, וגם כאן באלבום החדש הם מוכיחים ש Tommy Victor הוא אחד מאמני הריף הגדולים ביותר בעולם המטאל. הנגינה שלו חדה, תוקפנית, מדוייקת, והוא כותב ריפים שהרבה להקות Thrash שכחו איך לכתוב מזמן.

יש גם מוזיקה ואלמנטים מלודים שאין בלהקות Thrash סטנדרטיות, איפה שהוא על הגבול בין מטאל אלטרנטיבי – אבל זה פשוט עובד כי הוא גאון, אין לי דרך אחרת לתאר את זה.

האזינו ל Turnover של Prong


אלבומי שנה נוספים

Primal Fear – Delivering
The Black
Iron Savior – Rise of The Hero
Exodus – Blood In, Blood Out
Prong – Ruining Lives
Falconer – Black Moon Rising
Entombed A.D – Back To The Front
Accept – Blind Rage


סיכום אישי:

פייר, קצת התבעסתי. התבעסתי לראות כמות קטנה של קהל בחלק מההופעות, היו פה כמה להקות אדירות שהגיע להן יותר מ 200 או 300 אנשים בקהל. יש מצב שאני יכול להיות זקן נרגן ולא מבין למה הדור הצעיר בחלקו מעדיף יו טיוב על דיסק ומשחק מחשב על הופעה, אבל לקראת גיל 40 כנראה שעדיף שאבלה בקרבת אנשים כמוני, עם לבן בזקן, השכמות ילדים קטנים בבוקר ושיחות על כמה נפלא היה בורשה לפני שמלחמת העולם פרצה. בגדול עוד שנה חביבה, יצא לי לשמוע קצת מטאל, לטרטר את הצוות הנהדר פה במטאליסט שפעם בחודש אני נזכר שאני לא מפרגן לו מספיק ואז שוכח לומר להם את זה, במיוחד את הווב מסטר שלנו דני שמחזיק בבית כדורי הרגעה כדי להתמודד איתי על בסיס יום יומי. אבל אני פה, המגזין פה, והכי חשוב – יש עליות ויש מורדות, אבל המטאל נשאר.





דני אחירון


Morbus Chron - Sweven

משנה לשנה אני שומע יותר ויותר מוזיקה לקראת הסיכומי שנה, מוצא דברים יותר ופחות טובים אבל למרות הכל מבחינתי אלבום השנה נקבע עוד בחודש פברואר ולמרות ששמעתי עוד המון אלבומים אדירים האלבום הזה היה ונשאר האלבום הכי טוב לשנת 2014. מה יש פה למעשה? הרי חיפוש קצר על השם של הלהקה יגלה לכם שמדובר בלהקה שצצה בגל הפופולרי של תחיית הרטרו דת' מטאל שקראת בשנת 2011 ובמבט ראשון ושמיעה ראשונה ניתן לחשוב שמדובר בעוד חקייני Darkthrone שבאו להעתיק ולזכות בשבחים של משהו שעשו 20 שנה לפניהם. ההפך הוא הנכון. החבורה השבדית הזאת יצרו באלבום הזה משהו חדש, תמהיל של ישן וחדש, אגרסיביות ורכות ובעיקר מסע מוזיקלי שנכנס לי לראש ומספיקה לי שמיעה אחת של תו ממנו בשביל להתרגש ממנו מחדש כמו ילד. בשביל להסביר את זה הכי טוב אסכם בציטוט מסיכום שנה אחר: "Morbus Cheron הם בגדול פרוגרסיב דת' מטאל, אבל לא תמצאו אף להקת פרוגרסיב דת' מטאל שנשמעת כמוהם."

האזינו: Morbus Chron – The Perennial Link


סיכום השנה – בחירה אישית

Take Over and Destroy - Vacant Face

את TOAD גיליתי ממש בסוף השנה שעברה מסיכום השנה של Vince מ Metalsucks ומהר מאוד ה EP שלהם הפך לאחד האלבומים האהובים עלי לשנת 2013 וגרם לי להתחרט למה לעזאזל לא הכנסתי אותו לסיכום השנה שלי. השנה יצא להם אלבום מלא ראשון והוא לא מאכזב ומייצג נאמנה את החזון של הלהקה: בלאק מטאל, אופל, רוק אנד רול ואוירה גותית מחשמלת. אם כל הדברים הללו לא נראים לכם קשורים אתם פשוט תהיו חייבים ללכת ל Bandcamp שלהם ולשמוע על מה אני מדבר. אחת הלהקות היותר מעניינות ומבטיחות שאני מכיר כיום מקווה שיותר אנשים יכירו אותם עד להוצאה הבאה שלהם כי יותר ממגיע להם.

האזינו Take Over and Destroy – Split Screen


Tombs - Savages Gold

אם Black Metal היה מסעדת חומוס הדבר האחרון שהייתם רואים בכניסה למסעדה של Tombs זה "מלך החומוס" או "המקורי". הם לא מחפשים להתחרות ואין להם שום דבר להוכיח. אם אתם מתעקשים להבין מה מנגנים להכניס את Tombs תחת משבצת ה Post-Black שמאיימת קצת על חלק מהמטאליסטים היא טעות. באלבום השלישי שלהם אומנם יש השפעות מרובות אבל בגדול זה Black Metal אמריקאי, אבל לא כזה שמחפש לגנוב מנורבגיה, אלא כזה שמרכז בתוכו את כל ההשפעות שמסביב לכדי יצירת מפלצת אחת. המוטיב המרכזי פה הוא הכוחניות של הסגנון ומסביב לה יש עוד דברים רבים שחלקם קרובים יותר לז'אנר וחלקם פחות. בשורה התחתונה האלבום השלישי שלהם הוא מאסטרפיס ומהאלבומים הללו שבשמיעה הראשונה קשה שלא להתאהב בהם. בלאגן מאורגן היטב ויפהפה מתחילתו ועד סופו.

האזינו: Tombs – Edge of Darkness


אלבומי שנה נוספים

Indian - From All Purity
Woods of Desolation - As The Stars
Temple of Void - Of Terror and The Supernatural
Thantifaxath - Sacred White Noise
Mare Cognitum-Phobos Monolith
Lazer/Wulf - The Beast of Left and Right
Thaw-Earth Ground


סיכום אישי

שנת 2014 הייתה שנה עמוסה למטאל. ז'אנרים שאהבתי שנים קודמות כמו הדת' והת'ראש זכו השנה לקצת פחות הוצאות כשהבלאק מטאל/הסלאדג' והדום פרחו להם בשלל הוצאות מטורפות. ככל שעובר הזמן אני מוצא את עצמי פוזל יותר ויותר למקומות הפחות שגרתיים ויותר מוזרים ומקוריים במטאל, וזה התבטא בנבירה שלי בלייבלים שבשנים הקודמות לא הכרתי וצלילה מתמדת אל מקומות מוזיקלים חדשי.ם המטאל הישראלי זכה גם הוא לעדנה מחודשת כשיצאו לא מעט אלבומים חדשים, להקות חדשות צצו והפריחו את השממה המטאלית וזכינו ללא מעט הופעות מקומיות ולא מקומיות שראויות לציון. בתחום הפסטיבלים המקומיים אציין לטובה את הפסטישרץ השישי, פסטיבל Summer Storm בצפון, פסטיכסאח הירושלמי וה Groove Fest שהיה לא מכבר בראשל"צ וכמובן אסור לשכוח את ה Deathfest של ויסרה טרייל שגם השנה הביא לפה כמה הרכבים מאוד מוצלחים מחו"ל ומהארץ. בתחום הופעות החו"ל וההפקות Progstage ממשיכים ומבססים את עצמם כחברת ההפקות הכי פעילה בסצנה כשהם עושים לא מעט מאמצים להרים פה אירועים לא פשוטים לקהל לא פשוט בשלל ז'אנרים. בזירה הבינלאומית היו שינוים רבים כש Roadrunner הולכים ונעלמים להם, Nuclear Blast מנכסים לעצמם פחות או יותר את כל ההרכבים הגדולים ובאופן כללי תעשיית המוזיקה כולה זורמת למקומות חדשים ולא כולם מצליחים להסתגל. בנימה אישית זכיתי במסגרת המגזין להיות חלק מהרבה דברים חיוביים בראשם ה Metal Battle שחזר השנה ולא מעט הופעות חו"ל. אצלנו במגזין זכינו בשני כתבים חדשים ומצוינים שהצטרפו אלינו, לצד בן אסטרכן הותיק שתרם לא מעט למגזין והמשיך לו הלאה לחו"ל. 2015 כמעט כאן והיא נראת מבטיחה ביותר, מאחל לי ולכם שנמשיך להתחרש בהנאה יחדיו בעוד שנים של מטאל נוראי!





יבגני טרבנוב


Slipknot - .5: The Gray Chapter

שש שנים היא תקופה ארוכה לחכות לאלבום אולפן של להקה שאתה אוהב. מעריצי Slipknot לפחות לא צריכים לדאוג לגבי איכות האלבום, כי Slipknot תמיד היו עקביים בכל הקשור לאיכות אלבומי האולפן לאורך הקריירה הלא מאד פורה שלהם. הרבה דברים עברו על הלהקה בשנים האחרונות: המוות של הבאסיסט פול גריי והפיטורים של המתופף ג'ואי ג'ורדיסון, שניים ממייסדי הלהקה שכתבו לא מעט מהשירים בעבר. אבל The Gray Chapter הוא אלבום מעולה ומייצג את כל מה שאלבום של Slipknot צריך להיות: כבד, מהיר, ברוטאלי ומלא אדרנלין. אולי אין באלבום הזה שום הפתעות מוזיקליות, אבל הוא עדיין אלבום מטאל מעולה והמוצר הכי הדוק ושלם שהלהקה הקליטה עד היום. אם אתם עדיין שייכים למחנה של האנשים שחושבים ש-Slipknot הם גימיק- חבל. אתם מפספסים את אחד האלבומים הכי מגניבים שיצאו השנה.

האזינו: Slipknot – Custer


Scott Walker + Sunn O))) – Soused

גם Sunn O))) היו במצב של דוממות כמעט מוחלטת בחמש השנים האחרונות, עד שהשנה התעוררו משנתם כמו היצור המפלצתי והנורא שהם. 2014 היתה השנה הכי פורה בכל הנוגע להקלטת מוזיקה חדשה של הצמד: אלבום משותף עם Ulver ואפילו אלבום אולפן חדש ומעולה. אבל אפילו שתי ההוצאות המרשימות האלה לא משתוות לאלבום ש-Sunn O))) הקליטו עם סקוט ווקר. Soused הוא אחד האלבומים האלה שלא ברור איך לא חשבו עליהם קודם. סקוט ווקר מאז ומתמיד היה חיה כה משונה והעובדה שהוא מתאים לסגנון של Sunn O))) כמו כפפה לא מפתיעה. המוזיקה של או'מאלי ואנדרסון אפילה וזדונית מתמיד והשירה של ווקר דרמטית ומאיימת. ביחד הם יצרו את האלבום הכי אפל ומצמרר של השנה.

האזינו: Scott Walker & Sunn O))) - Brando


Anathema – Distant Satellites

Anathema הפתיעו את כולם ב-2010 עם אלבומם We're Here Because We're Here כשזנחו את המלנכוליה והדיכאון לטובת שירים אופטימיים וכמעט ניו-אייג'ים. משם הלהקה רק המשיכה את הקו הזה ו-Distant Satellites שיצא השנה לא היה שונה בהרבה. הלהקה ממשיכה להוכיח עם האלבום הזה את העובדה שהכיוון החדש עושה לה רק טוב. Distant Satellites הוא אלבום פרוגרסיבי ואווירתי שמוצא את האיזון המושלם בין קלילות לכובד. תוסיפו לזה את העובדה ש-Anathema תמיד היו להקה מצוינת שיודעת להפיק לקחים מהעבר ותקבלו בקלות את אחד מאלבומי השנה. שני השירים הסוגרים של האלבום מוצלחים במיוחד ויפתיעו כל מעריץ שלהם.

האזינו: Anathema – Take Shelter


אלבומי שנה נוספים

Swans - To Be Kind
Anaal Nathrakh - Desideratum
Opeth - Pale Communion
Bloodbath - Grand Morbid Funeral
Alcest - Shelter
Mastodon - Once More 'Round the Sun
Wovenwar – Wovenwar


סיכום אישי

2014 היתה שנה מצוינת מבחינתי. לא ראיתי הרבה הופעות, אבל אלה שכן נכחתי בהן היו מצוינות: גם ל-Alcest וליוסי סאסי מגיעים שבחים על מופעים מוצלחים שתמכו בשני דיסקים נהדרים שיצאו גם הם השנה. בגזרת האלבומים קיבלתי פינוק אמיתי עם Desideratum של Anaal Nathrakh ו-Grand Morbid Funeral של Bloodbath. שני אלה התבררו כהוצאות הטובות ביותר של השנה בז'אנר המטאל הקיצוני והם לא יוצאים לי מהמערכת ומהאוזניות. Pale Communion של Opeth כנראה ימשיך לפצל את האהדה של המעריצים ללהקה, אבל אני נהנתי מכל רגע באלבום הזה. גם Swans הפתיעו עם אלבומם החדש To Be Kind שהמשיך את הכיוון שהחלו לחקור עם אלבומם הקודם The Seer והגיעו לכמה מקומות מעניינים מאד בתהליך. מבחינת הוצאות מיוחדות סוף-סוף זכיתי להניח יד על Last Fair Day Gone Night, הוצאת ה-DVD החדשה של Katatonia לה המעריצים חיכו כמה שנים טובות. כמובן שאי אפשר לעבור את השנה בלי להתאכזב כמה פעמים. את תואר אלבומי המטאל הגרועים של השנה קוטפים בלי מאמץ האלבומים של Machine Head (שהוכיחו אחת ולתמיד שהם לא יכולים לעשות יותר משלושה אלבומים טובים ברצף) ו-Devilment (אם חשבתם שדני פילת' שקע בבוץ כבר ב-Cradle of Filth, עוד לא שמעתם כלום). את הציפיות שלי מ-2015 אפשר לסכם באלבום הסולו החדש של סטיבן וילסון שצפוי לצאת בסוף פברואר. אני באמת לא צריך יותר מזה.





עדי כהן


Opeth – Pale Communion

בתחילת דרכי במטאל חיפשתי את "כל מה שכבד", אך ככל שאני מתבגרת אני מוצאת את עצמי מתחברת יותר ויותר למלודיה. אני עדיין רוצה כאסח ודיסטורשן, אבל העיקר שתהיה שם איזו מלודיה חזקה שתוביל את כל העסק. עושה רושם שאני לא לבד, משום שזה בדיוק מה שקורה ללהקות בז'אנר ו- Opeth היא דוגמה מצויינת. זה בלט ב- Watershed ובמיוחד ב- Heritage, שהיה הרבה יותר אקספירמנטלי יחסית לשוונג שהם היו בו קודם, וב- Pale Communion עושה רושם שהם עזבו את מגרש המשחקים המוכר שלהם שהוכתב על ידי אלבומי מופת כגון Blackwater Park ו- Ghost Reveries והלכו לצוד להם מלודיות בשדה הג'אם הגדול של המלנכוליה. וככה גם נשמע האלבום – כאילו הוא לא היה מתוכנן עד הסוף, יש בו הרבה זרימה והתפתחויות לכיוונים לא צפויים, הרבה חופש יצירתי, ממש על גבול האלתור, וללא גראולים בכלל – רק מלודיות על גבי מלודיות. וזה מקסים, וזה גורם לך ללכת לאיבוד בתוך הצלילים ולגלות דברים חדשים בכל שמיעה, וזה מראה גם על בגרות וצמיחה אישית של הלהקה. מספיק להקשיב ל- "Elysian Woes", שצובט את הנפש ברכות, ולהבין הכל. זה כאב שמעורבב בעונג, והתוצאה היא אלבום מסקרן שעדיין לא הבנתי את כל הרבדים שבו.

האזינו: Opeth – Elysian Woes


סיכום שנה – בחירה אישית

Anubis Gate – Horizons

אלבום שנשאר איתי עוד הרבה לאחר תאריך ההוצאה שלו הוא כנראה אס מנצח. גם כשלא חזרתי לשמוע את כולו, עדיין השירים שבו התנגנו לי בראש לא מעט וכנראה משום שהוא מתאים לכל סיטואציה. Anubis Gate, להקה שכמעט ולא התייחסתי אליה בהתחלה, גדלו והתפתחו ומאלבום לאלבום מרגישים את הבגרות והנגישות של המוזיקה שהם עושים. רמת הדיוק והסאונד הנכון שהם מגיעים אליו מפליאים (ועל כך יעידו קטעי וידאו שבהם הם מנגנים בלייב). זה אלבום שייתן לך אנרגיה, גם אם לא בבוסט מתפרץ ומפואר, ויעטוף אותך בחמימות שלו גם אם היא לעיתים צורבת. הניגודים האלה, זה מה שעושה לי טוב ולכן האלבום נמצא בטופ שלי ל-2014.

האזינו: Anubis Gate – Never Like This


Stormy Atmosphere – Pent Letters

זו אחת הפעמים הבודדות שיוצא לי לכתוב על להקה ישראלית בסיכומי שנה, ולו כי הפעם אני מרגישה ש- Stormy Atmosphere עושים הכל נכון ועדיין לא מקבלים את ההכרה שמגיעה להם. מדובר באחד האלבומים המרשימים ביותר ששמעתי מכאן (ובכלל), ולא רק בזכות הפקה ועשייה מדוייקת, אלא גם בגלל המון רבדים רמזים ו"סודות" שהוחבאו גם במילים וגם במוזיקה. אי אפשר שלא להתרשם מכמות העבודה שהושקעה באלבום, ובאופן כללי – מלהקה ישראלית שמצליחה לעבור את כל הקשיים בדרך ולהוציא אלבום שני, לא פחות, ועל כן מגיע להם הזרקור הזה. גם ההופעות שלהם מתוכננות לפרטי פרטים, כולל תפאורה ומשחק שמכניסים אותך לאווירה (מה שאי אפשר לומר על 99% מהלהקות). האלבום עשיר, מורכב, מלא, ובעצם הסנונית הראשונה מתוך מבול של אלבומים ישראליים מוצלחים שינחתו עלינו בשנה הבאה. אחרי שנים של יובש בז'אנרים המלודיים, יש כאן התעוררות מקומית מדהימה ששווה להכיר ולתמוך בה – ומלוא הפרגון ללהקות האלה, שמצליחות לעשות את זה כנגד כל הסיכויים.

האזינו: Stormy Atmosphere – Historical Adventure


סיכום אישי

למען האמת, לא ממש הייתי פה השנה. בכל מה שקשור למוזיקה, חייתי באיזה עולם מקביל (או יותר נכון – באולפן) ודאגתי לקדם את ה"בפנים" ככה שבקושי שמתי לב מה קורה "בחוץ". אבל זו היתה השנה הכי משמעותית עבורי מכיוון שזו השנה שבה הסתיימה עבודת פרך של שבע שנים קשות והאלבום שלי, תחת שם הפרוייקט Orpheus Blade, סוף סוף הסתיים. אפשר לומר שלמדתי המון שיעורים חשובים. גיליתי על בשרי שהקלטות זה דבר מאוד אמוציונאלי והתפלאתי איך זה שאף אחד לא הכין אותי לזה. התייעצתי וקיבלתי טיפים מחברים ולהקות ובעצם ראיתי שכולם עוברים את אותם דברים. עברתי כמה חוויות מעניינות (לתקן הגייה של זמר גרמני דרך הפייסבוק ולהדריך אותו בצ'אט בזמן ההקלטות זה עסק משעשע ביותר) וגם חוויות נעימות פחות – כמו לחפש לייבלים ולראות בעצמי עד כמה התעשייה במצב גרוע ועד כמה העבודה הקשה בעצם לא הסתיימה אלא רק התחילה.

הלוואי שיכלתי להגיד שכן, הכל היה שווה את זה, למרות שזה השאיר אותי מרוקנת נפשית ובעיקר מרוששת – אבל האמת היא שברגע שקיבלתי את התוצר הגמור למייל שלי, אחרי שהגשמתי את כל החלומות המוזיקליים שלי בעצם – התחושה היתה בעיקר עייפות עצומה. היתה איזו דמעה או שתיים, ואני שלמה במאתיים אחוז עם התוצר שמבחינתי לא היה יכול להיות טוב יותר, אבל אין איזו אופוריה עילאית שנוחתת עליך. ואז הבנתי: זה לא שהכל נהיה ורוד פתאום, וזה לא נהיה יותר קל – להפך, אבל הסיפוק מגיע לא בבום אלא ברגעים קטנים של נחת. בהודעה שמישהו מהצד השני של העולם כותב לי שהוא שמע את הסינגל ושזה עשה לו משהו. בלייבל אחד ששלח לי חוזה, נגד כל הסיכויים. בכמה לייקים חדשים שנוספו לעמוד, בכתבה מפרגנת על הארטוורק. ב-2015, כשהאלבום ייצא סוף סוף החוצה, אני מקווה לאסוף מספיק רגעים כאלה כדי שאוכל להגיד "כן, זה היה שווה את זה" אבל לכל מי שעוד לא התחיל ולכל מי שכבר באמצע התהליך חשוב לי להגיד שזו חוויה שאתה צומח ממנה, לא רק כמוזיקאי - בעיקר כאדם, וזה מה שמשנה בסופו של יום.

מה שכן יצא לי לראות כשהצצתי מחוץ לקונכיה: יש כאן המון אמנים נהדרים, מפרגנים, ומוכשרים מאוד, גם הם עוברים בדיוק את אותו דבר, גם הם מתמודדים עם תעשיית מוזיקה לא מתפקדת ולא מתגמלת. וגם המצב בחו"ל לא שונה במיוחד. האמנים האלה לא רוצים למכור מאות עותקים, למרות שהשקיעו סכומי עתק – הם רק רוצים הכרה. בצל סגירת חנות המטאלשופ ושקיעת הפורמט הפיזי, עושה רושם שהכל הולך להשתנות כאן. מוזיקה צריכה להיות משהו חברתי, משהו אישי. משהו שמגיע היישר מהאמן אל הקהל, ולא צריך לייבלים מפלצתיים שכבר עבר זמנם בתווך. מוזיקה צריכה להיות משהו ששווה לכל נפש, אבל שגם יש שכר בצידו – גם רגשי אך גם חומרי, על מנת שנוכל להמשיך ולהוציא תוצרים איכותיים. תנו להם את התמיכה שלכם, גם אם זה בקניה של אלבום של אמן לא מוכר שאהבתם (שעולה רק 10 דולר בפורמט דיגיטלי), וגם אם זה בשליחת הודעה מפרגנת. אנחנו עומדים בפתח עידן מוזיקלי חדש, אבל הוא יכול להתקיים רק אם כולנו נירתם למשימה – אמנים וקהל, בלי עוד גורמים מיותרים בין שניהם.





חיים וינטראוב


Sanctuary – The Year The Sun Died

מדובר באלבום האולפן הראשון ש-SANCTUARY הקליטו מאז 1989. רוב ההרכב המקורי נשאר, כולל הזמר Warrel Dane והבאסיסט Jim Sheppard, שב-1992 את הלהקה והקימו במקומה את (NEVERMOR. היות ועברו לא מעט שנים מאז האלבום הקודם של SANCTUARY, גם הנגינה וגם הזמר נשמעים שונה למי שהכיר את הלהקה לפני שני עשורים. יש פחות פאלצט (לשמחתי, היות זה נשמע מאולץ ואפילו מעט מגוחך לאזניי) והסגנון כבד יותר (תודות לסגנונות המטאל החדשים שנולדו בזמן הזה, כמו גם לאיכויות ההפקה שהשתפרו בעידן הדיגיטלי ההיי-טקי העכשווי).

האלבום מתחיל בכוח רב, במהירות ובקצב שאינו זר ל SANCTUARY-. עם זאת כבר בשיר השני Let the Serpent Follow Me הוא עובר לטון פחות "מתלהם" וטיפה יותר "רגוע" (אבל עדיין כבד). ההמשך, Exitium מרגיש כבר קצת כמו משהו שבין Black Metal ל-Power Metal (השיר האהוב עליי באלבום שאני לא ממש "מת" עליו), וכן הלאה קפיצות בין שירים שמאתגרים את האוזן עד כאב לכאלו שמעט יותר מעסים אותה ברכות, כמו ה"בלדה המטאלית מאד" הנהדרת I am Low שמזכירה לי את השירים השקטים יותר של TESTAMENT. הדילוג הזה בין מטאל בועט וקיצוני למדיי לבין שירים שנוחים יותר לאוזן שלי ממשיכה לאורך כל האלבום.

לדעתי יש תחושה מסויימת של בגרות באלבום, רצון לפשפש במעמקי הנשמה המטאלית ולא רק לייצר מוסיקה שבועטת במעיים, למרות שאני חייב להודות ש- SANCTUARY אף לא הייתה כוס התה שלי. הבגרות הזו באה לידי ביטוי בשירה בשלה יותר של Dane, בגיוון מוסיקאלי רב יותר מאשר בעבר, ואפילו בהומאז' למקורות הרוק שנעשה פה עם הכיסוי הסביר (ולא יותר) ל-Waiting For the Sun של The Doors. למרות שהמבקרים מהללים, אני נשאר בעמדת מיעוט של "שמענו כבר יותר טוב", גם מ- SANCTUARY וגם מבתה החורגת NEVERMORE.

להאזנה ל SANCTUARY - Frozen



Insomnium – Shadows of the Dying Sun

אלבום שגם עבור מי שאינו פריק של Death metal כמוני עושה נעים באזניים ובבטן. אווירה מיסטית מלנכולית חמה כמו שעווה נוטפת על העור שעושה טוב גם למטאל הכבד וגם למלודיות. שירה מצוינת שלעתים נשמעת רכה ומלטפת ולעתים זועקת צרודה כמו מי שקרביו מבוקעים בהתאבדות יפנית טקסית. שירים כמו While we sleep ו- Lose to night הם יצירות מופת מלנכוליות בעיניי, מעין תפילות אישיות מוסיקליות של מי שאינטרוספקציה היא לחם חוקו. תוקפנות שמופנית פנימה יחד עם עצבות תהומית שאני לא מזהה בה אופטימיות – מה שמהפנט לפסימיסט מושבע כמוני. אין שיר שבו ההגיג המוסיקלי חסר התקווה אך התר אחרי ישועה מיסטית כמעט בא לידי ביטוי מאשר כמו ב- The river שאורכו לא פוגם אלא רק מוסיף לתוגה הקיומית כמעט, אבל שרוצה למרות שאינה מאמינה בכך – בסוף טוב יותר. בעיניי כמעט אלבום דתי עם מוסיקה מצויינת, כתובה היטב ומבוצעת באופן שמפעים אותי. לא אלבום להאזנה סתמית ברכב בנסיעה לחוג. אלבום להתעמק בו ולהתרכז בו בכל מאה האחוזים שיש לנו

להאזנה ל While we sleep


Skull Fist – Chasing the Dream

אחד מאלבומי ה- Heavy Metal שהכי אהבתי השנה. אלבום קצר כפי שאלבומי Heavy צריכים להיות (פחות מ-40 דקות), עם שירה מלודית וכמעט אופראית אבל עם טוויסט של הילד ההיפראקטיבי בכיתה "הטיפולית". משהו שיכל היה בקלות להיות Helloween של שנות ה-80' של המאה הקודמת. מקצבי גיטרות מהירים ומנסרים עם סולואים שניתן לדמיין בהם משמיעה בלבד את האצבעות רצות על המיתרים בטירוף טוטאלי. שירים כמו Bad for god ו-Chasing the dream מחזירים אותי לימים בהם עוד היה לי שיער שהתיימר להיות ארוך, וסט ג'ינס דהוי עם טלאים של להקות רוק כבד, ואטיטיוד של מתבגר עצבני שכל העולם לא מבין אותו. אני עדיין עומד בבית בתחתונים ועושה הדבאנגינג עצבני עםSign of the warrior , ללא התלתלים שנכנסים לעיניים אבל בהתענגות על התיפוף המהיר והרעש הדי מאסיבי וחסר הגראולים כנצר לעידן שבו הגראולים נשמעו רק במסדרונות קופת חולים ולא במוסיקה (פרט לניצנים שלהם ב-Thrash וה-Death המוקדם של Slayer או Sepultura של אותן שנים). נהנה מהקטע האינסטרומנטלי Shred's not dead שפעם היה כמעט חובה בכל אלבום ושמבוצע פה בכיף גדול שניבט מכל תו ומכל צליל. בקיצור, אלבום נפלא שמנגן מטאל כמו שמטאל היה לפני שלושה עשורים באופן עדכני וממלא את הלב והביצים.

להאזנה ל Hour to Live


סיכום אישי

הדבר העיקרי שלא נאמר עדיין למיטב ידיעתי בהתייחס לשנת 2014 במטאל (ואף יותר ממנה בלבד) הוא שמצערת אותי מאד הדיכוטומיה שאני מוצא בין מספר אלבומי ה-Heavy metal שיוצאים, לבין היעדר ההתייחסות הרצינית אליהם בתקשורת המטאל. בשנת 2014, ואפילו קצת לפניה, התפרסמו לא מעט אלבומים מצויינים של להקות Heavy metal. ביניהן Battle Beast, Edguy, Skull Fist, ואפילו ישראליות כמו Switchblade ואחרות. ולמרות זאת במצעדי סוף השנה למיניהם אין התייחסות לאלבומים הללו כלל, כאילו ומעולם לא היו, או שחלילה אינם ראויים" או שאינם ממש "מטאל". כואב לי שסגנון ה-Heavy metal שהוא אחד מאבות הז'אנר המטאלי ועדיין בועט ומסב עונג רב למיליוני חובבי רוק כבד בעולם זוכה להתייחסות כזו מצד ה"אליטה" המטאליסטית בישראל, כלומר מצד התקשורת שמסקרת ומיידעת את הציבור על מה שקורה בעולם המטאל פה בארץ. עם כל הכבוד והאהדה שלי למטאל החדיש והכבד או הקיצוני יותר, יש מקום (של כבוד) גם למטאל הבסיסי הרוקיסטי שבעולם מעריכים ונותנים לו כבוד רב גם בפסטיבלים וגם בתקשורת הז'אנר. יש יותר בעולם המטאל מאשר Death, Gore ו-כל מיני Core למיניהם. העולם לא שייך רק לגראולים כמו שהוא לא שייך רק לצעירים. אני מקווה.




המשך אלבומי השנה של כתבי מטאליסט – מחר!


לא מסכימים? תוהים איפה מאשין הד החדש? רוצים שדני יבחר באלבום אחר?

[ פרסם תגובה / קרא תגובות (5) ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Dir En Grey – The Insulated World

Slash featuring Myles Kennedy and The Conspirators – Living the Dream

Beyond The Black – Heart of the Hurricane

Anaal Nathrakh – A New Kind of Horror

Behemoth – I Loved You at Your Darkest

Deicide - Overtures of Blasphemy
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

סקירת הופעה:
עושים שמח בהוואנה - סקירת הופעתה של להקת Amaranthe בתל-אביב

כתבה:
הוואקן הראשון שלי

ראיון:
האיש בשחור - ראיון עם Sakis Tolis סולן להקת Rotting Christ

סקירת הופעה:
הרעידו את הסכך: סקירת הופעת The Three Tremors בישראל

סקירת הופעה:
הקיץ של אוזי - סקירת הופעתן של Salvation, Ozzy Zoltak וFatum Aeternum בגגרין

כתבה:
הגיע זמן לכפרות, כפרות. – על האלבומים שמצדיקים בקשת סליחה
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[20/02/2019]
Behemoth בישראל
[08/11] Prog Invasion 2
[10/11] Progagarin
[15/11] Subterranean Masquerade, Tomorrows Rain & Desert
[18/11] Ne Obliviscaris בישראל
[29/11] פסטישרץ 10
[29/11] השקט שאחרי הSandstorm
[03/12] Bruce Dickinson במופע ספוקן וורד
[06/12] חג האור פנד לנד חוגג עשור
[13/12] Unleash The Pain בהופעת השקה
[20/12] Paradise Lost בישראל
[09/01] Arcturus בישראל
[25/02] Manowar בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::