22/11/2016
אלבום קלאסי - Armored Saint - March Of The Saint
מאת : יותם Defiler

האמריקאים האלה, כל דבר שהם לוקחים הם חייבים להוסיף לו אקסטרא גבינה, או המון המון שומן רווי. אז אם המטאל בתכלס נולד באנגליה, ואז התפתח להיות מה שכונה פשוט ה"הגל החדש של ההבי מטאל הבריטי" או בקצרה NWOBHM - שלא מרגיש כמו קיצור לכלום אבל עזר לילדים להבדיל בין Iron Maiden ל-Deep Purple אי שם ב-1981, זה נראה שהאמריקאים תמיד ניסו לרדוף אחרי הבריטים בקטע הזה.

לאנגליה היה את Black Sabbath, ואת Deep Purple ואת Led Zepplin, ומאוחר יותר את Judas Priest ואת Motorhead ואת Venom ואת Iron Maiden, זה הרגיש כאילו האמריקאים לא באמת עוקבים אחריהם בכל הקטע של Heavy Metal. כאילו - כן, היו Manowar ו-Quite Riot אבל נו באמת, איפה זה ואיפה פאקין Black Sabbath ו-Iron Maiden?

אז לא, האמריקאים לא הצליחו להשוות לאנגליה בתחום הזה, אבל הם הוציאו פנינה מעולה (לא אחת, הרבה אבל נו בחייאת, אנחנו מדברים רק על אלבום אחד היום) וזה March Of The Saint של Armored Saint ב-1984.

אז בתכלס, הכל פה לפי חוקים שנכתבו כאמור לפני יותר מ-30 שנה, וגם אז היו קצת מיושנים. ב-1984 Metallica, Slayer ו-Overkill כבר בישלו והוציאו אלבומי בכורה שזעזעו את אמות הסיפים של הז'אנר הזה שכבר הרגיש מיושן ורדום דאז, אבל March Of The Saint הוא ביטוי קלאסי למוסיקת מטאל קלאסית.

כן, אז הם האמריקאים מוסיפים הכל אקסטרא גבינה כמו שאמרתי, והאלבום הזה הוא צ'יזי ברמות בהתאמה.
הוא מתחיל עם מה שנשמע כמו פתיח מלודרמטי לסדרת פנטזיה מהסבנטיז. למעשה, אפשר כמעט לשמוע את שערי ממלכתם של חמשת חברי הלהקה נפתחים להם בעוד שחמישה אבירים חמושים מכף רגל ועד ראש רוכבים להם על שבילי מדשאות לעבר קרבות נגד דרקונים או כיבושי ממלכות. כן, עד כדי כך צ'יזי.

אבל הרונקרול עושה את העבודה שלו. לא רק בשיר הקרבות הפותח שנושא את שם האלבום, אלא גם בשני השירים העוקבים.

Can U Deliver (יואו, פעם זה בטח נחשב סלנג) זכה לקליפ חצי פוסט אפוקלפיטי חצי פנטסטי לגמרי, והלהקה פשוט שיחקה על האימאג' של מעילי השריון העשויים עור משומן, מרוצפים מתכות וברזלים, כדי להראות כמו ברברים מימי הביניים, כמו Kiss בתקופה הפוסט-מאופרת שלהם או כל הרכב אנגלי אחר שידע שזה חלק מהדיל.

ההבדל העיקרי בין להקות ה-NWOBHM של אותה תקופה לבין Armored Saint הוא בעיקר ג'ון בוש, זמר הלהקה (לימים גם לקח פיקוד על Anthrax מה שלא בא בטוב להרבה אנשים) והקטע הוא שהוא לא ניסה לירות בפאלצטים גבוהים או התיימר להיות זמר אופרה של Power Metal מוקדם, אלא בעיקר בורך בקול עוצמתי, גם כאשר הוא צורח סטייל Aerosmith וגם כשהוא שר בכל הכוח הצורדני שלו סטייל Accept. למעשה, זה קצת מגוחך לנסות להסביר על העוצמה הווקאלית של ג'ון בוש, שגם אם היום לא נשמע בשיא כוחו, עדיין נותן בראש עם Armored Saint פחות או יותר באותה הקיבולת.

הלהקה הוכיחה שהיא גם יכולה לתת בראש בסטייל האמריקאי הפופולארי ולא ליפול מכל ההרכבים המהירים יותר של אותה התקופה עם השיר שלהם Madhouse שהיה המקום לקהל להשתולל ב-Moshpit פרהיסטורי, לא פחות ממה ש-Overkill או Anthrax עשו באותה התקופה (ולמעשה, Anthrax בחרו את אותה הכותרת לשיר שלהם מאלבומם השני, עוד לפני שבוש הצטרף אליהם, מה שהיה בטח מביך לבוש בדיעבד).

טוב, לא צריך לשבור את הראש, מדובר באלבום הבי מטאל סולידי שלא יחדש לאף אחד שום דבר אם הוא לא הכיר אותו עד היום, ויגרום למי שכן מכיר אותו להגיד "נכון, באמת אלבום מגניב." ואולי לשמוע אותו שוב, להריץ את Seducer עוד פעם או את False Alarm או Stricken By Fate עם הליק המעולה הזה ששואב אותך אליו - אבל בסופו של דבר, גם בשיאה של התקופה האלבום הזה היה קצת מעט מדי ומאוחר מדי עבור הסצינה של עצמו, וחבל.

נכון - אין פה יצירת מופת פורצת גבולות - ולא כל השירים ישארו אתכם לנצח. אין הרבה אנשים שאומרים "וואו Armored Saint הם הלהקה האהובה עלי!" אלא אם הם גדלו עם הלהקה ב-LA. הם לא יהיו WASP והם לא יהיו Dio. הם בקושי יגדלו להיות Blue Oyster Cult שקדמו להם בהרבה ולא היו מעולם כבדים כמוהם. אבל ככה זה - לפעמים עדיף להיות ראשון לשועלים כדי שיכתבו על האלבום שלך 32 שנה אחרי שהוא יצא ויזכרו שגם אם לא הוצאת את יצירת המופת של העשור, עדיין שווה לזכור שהאלבום הזה כנראה היה נכנס לטופ 10 של כל מטאליסט שמכבד את עצמו ב-1984.

מעבר לכך - הוא הדוגמה המוחלטת לאיך Heavy Metal נשמע על טהרתו. בלי שום ניו-וויב של איזשהו מקום, בלי להגדיר בכוח "אולסקול" או "ריבייבל", לפני של כל הת'ראש או הספיד עשו בלאגן בכל המערכת - ולפני שהגלאם דחק את כל ההבי הקלאסי לפינה לא נוחה. זה אלבום שהוא כל כך טהור שלפעמים בזכות העובדה שהוא לא קלאסיקה ענקית כמו British Steel או Number Of The Beast אפשר לחזור אליו ללא גחמות ומבלי ליפול לאף לולאה של שיר שחוק מדי - ולהעריך את האסטטיקה המוסיקלית שמשמשת כמו קפסולת זמן מעולה למה שהיה פעם טהור וכנראה לעולם לא ישוב.