01/01/2017
סוגרים את 2016- סקירת אלבומי השנה חלק א'
כתב : צוות מטאליסט

אלון מיאסניקוב – עורך ראשי:

עוד שנת מטאל באה לסיומה. וממשיכים לשנה הבאה.

אם השנה נפתחה במותו של ג'ימי ביין, הבסיסט האגדי של Rainbow ואלבומי הסולו המוקדמים של Dio, והמשיכה במותו של הגיטריסט של הרכב הפרוג הפולני הנחשב Riverside, הרי שזה היה מותו של ניק מנזה, מתופף Megadeth באלבומיה הגדולים ביותר – ש "שם אותנו על המפה" לצד האובדן של כמה מאומני הרוק והפופ הגדולים האחרים של השנה.

במקביל גם כמה להקות סיימו פעילות, ביניהן Agalloch, מלהקות המטאל היותר אהובות בישראל, וגם Bolt Thrower המיתולוגית.

קשה לשים אצבע על ז'אנר אחד שצמח וגדל השנה, כמו שז'אנר הקור עשה בשנים קודמות, אבל כנראה שנראה את ה Djent מתחזק והולך, החל מאלבומים של להקות כמו Meshuggah ו Animals As Leaders ועד עשרות הרכים קטנים ופחות מוכרים שהוציאו אלבומים בז'אנר השנה.

בישראל זכינו למספר שיא של הופעות בז'אנר, חלקן שהגיעו לכאן לאחר מספר הופעות עבר – כמו סבטון שכרגיל עשו סולד-אאוט, וחלקן בפעם הראשונה -כמו גיטריסט העל זאק ווילד או הרכב הפרוג-מטאל הבריטי Haken. ב 2017 צפויות לנו חזרות של אגדות מטאל כמו Paradise Lost לצד הגעה של להקות וותיקות ואהובות כמו Lacuna Coil שמגיעות לישראל לראשונה לאחר 20 שנות פעילות.

פה במטאליסט?

המשכנו לסקר בהתמדה ובנחישות את סצנת המטאל הישראלית, תוך מספר שיא של סיקורי הופעות וצילומים של הופעות מקומיות, הבאנו את גדולי הסיפורים של השנה, ביניהן האיחוד ההיסטורי של גאנז אנד רוזס והצטרפותו של אקסל רוז ל AC/DC, וגם: כתבנו על כמה מאלבומי המטאל הגדולים שיצאו ב 2016.

מה הם היו? למה חלקם טובים מאחרים? הנה זה: הסיכום של מטאליסט לשנת 2016:



אלון מיאסניקוב

אלבום השנה: Metallica – Hardwired…To Self Destruct

האלבום שהחזיר את ה Metal ל Metallica.

מאז האלבום השחור הלהקה לא הנפיקה אלבום הדוק כל כך, מטאלי כל כך ומופק כל כך טוב, שהצליח – למרות מספר קטן של קטעים מיותרים, להביא את האלבום שהלהקה הענקית הזו הייתה אמורה להביא כבר 20 שנה.

אם מיידן, מגהדת' וענקים אחרים הצליחו בקושי לגרד את הרצפה של האלבומים הקלאסים שלהם, באו מטאליקה והראו לכולם שלמרות שהם זקנים, עשירים ושבעים – הם עדיין יודעים מה המעריצים שלהם רוצים לשמוע, והצליחו להביא את זה באלבום לא מושלם – אבל עדיין עולה בהרבה על 99% מכל שאר חומרי המטאל שיצאו ב 2016.

החל משיר הנושא הפותח ודרך הריפים המגוונים והכבדים של שירים כמו Atlas, Rise ו ManUNkind, האלבום הזה חזר לתת ריפים, שירה מלודית ובעיקר – שירים טובים, משהו שלצערי רוב להקות המטאל העכשוויות פשוט לא יודעות איך לעשות.


The Vision Bleak – The Unknown

אני עוקב אחר להקת הדום/גות' הגרמנית הזו מאז אלבומה השני שיצא ב 2005, ועוד לא התאכזבתי משום דבר שהוציאו עד היום. כולל האלבום החדש והמשובח הזה שיצא השנה. מהמוח הקודר של Schwadorf, היוצר של הרכב הפולק-דום הוותיק Empyrium – מגיעה מוזיקה קודרת ואיכותית, שנשמעת כמו סרט אימה מטאלי. משירים איטיים ודומים דרך מקצבי גות' מהירים יותר – האלבום הזה כמעט ולא מכיל רגע חלש.


Metal Church – XI

הידיעה שהסולן מייק האו חזר למטאל צרץ' היא אחד הדברים הכי משמחים שיצא לי לקרוא עליהם פחות או יותר ב 20 השנה האחרונות. 3 אלבומים של הלהקה הזו איתו (ליתר דיוק 2 מהם) הם מהדברים הכי טובים שיצאו מבחינתי הז'אנר הזה, וההעלמות שלו מעולם המטאל בשנות התשעים הייתה מבחינתי טרגדיה.

אז נכון, לאלבום יש כמה חולשות, כמו סאונד לא מדהים, וכמה שירים קצת פחות מוצלחים, אבל עדיין – החיבור של הקול של האו, שכמעט ולא השתנה מאז שנות התשעים, עם הריפים והאיכות של הגיטריסט קורט ונדרהוף – הצליחה להביא אלבום מעולה בז'אנר שעולה בקלות על הרבה אלבומים של להקות צעירות ועכשוויות יותר.

בואו נקווה שההצלחה היחסית של האלבום, שמכר לא רע, וגם הביא אותם לסיבוב הופעות ארוך עם Megadeth, יעזור להם להביא אלבום אפילו יותר מושקע ואיכותי בהמשך.

אלבומי שנה נוספים:

Suicidal Tendencies - World Gone Mad
Megadeth - Dystopia
Testament - Brotherhood of the Snake
Pretty Maids - Kingmaker
Tigers of Pan Tang - Tigers Of Pan Tang
Grim Ripper - Walking in The Shadows
Allegaeon "Proponent for Sentience
Hansen & Friends - XXX - Three Decades In Metal
Vicious Rumors = Chasing The Priest



אלעד מיאסניקוב

שנת 2016, תיזכר כשנה ארורה. הרבה חבר'ה טובים עזבו את העולם מוקדם מדי ולפעמים בדרך פחות סימפטית (מחלות, התאבדויות וכד'). מלבד שורה של שחקנים ואומנים שלא מז'אנר המטאל, בשנה זו נפרדנו מ Nick Menza מתופף Megadeth לשעבר, Jimmy bain הבסיסט של Rainbow ו Dio לשעבר ועוד רבים ופחות מוכרים.

באותה נשימה, 2016 גם תיזכר כשנה משמעותית במטאל – עם הודעות חשובות כמו האיחודים של להקות כמו Nitro, Evildead, Pestilence ו Helloween עם סולנה האגדי Michael kiske, או להקות שהפכו את מקלות התופים לצ'ופ-סטיקס כמו Bolt thrower ו Twisted sister.

שנת 2016 טומנת בחובה אין ספור הוצאות מעניינות וחשובות. כמובן, המפלצת ששמה Metallica הוציאה אלבום חדש, שהניב אין ספור חפירות פייסבוק של מעריצים מאושרים על החזרת עטרה ליושנה או ממורמרים על מר גורלה של Metallica (אני באופן אישי דווקא חי בשלום וצוואר תפוס עם האלבום הזה), Megadeth, Testament, Anthrax גם הפגיזו עם חומרים חדשים, אגרסיביים ומלודיים יחד עם עוד עשרות אלבומים של הרכבים קיימים או חדשים.


אלבום השנה: Abbath – S/T

עבורי אלבום השנה הוא אלבום הסולו של Abbath סולן להקת Immortal שעזב את הלהקה בשנה שעברה. האלבום שנושא גם את שם ההרכב שזה גם כינויו של הסולן (Olve Eikemo) יצא בתחילת 2016 וכבר אז סומן כמשהו שונה וטוב - פשוטו כמשמעו.

מדובר באלבום בלאק מטאל בלי פומפוזיות, זמרות ואורקסטרות אבל עדיין מודרני, עם סאונד אימתני, ליריקה לוחמנית המלווה בריפים ייחודיים לסגנון הנגינה של Abbath. האלבום מכיל בסך הכל 8 שירים (ישנה הוצאה מיוחדת עם קאבר ל Riding on the wind של Judas priest ו Nebular Ravens Winter של Immortal).

בכניסה להאזנה לאלבום כבר בשיר הראשון, מהשם שלו, אני מבין למה נכנסתי: To war! המתאר זוועת מלחמה של רוע תהומי נגד אויב לא ידוע. השיר נפתח בקטע קצרצר של צעידה (נשמע כמו מעצד של הצבא נאצי) כאשר לאורכו של כל האינטרו אפקטים שונים ולא כ"כ ברורים. השיר מתפתח והמקצב עולה מבית לבית עד להגעת הסולו כדקה לפני סיום השיר. סיום הסולו מסמן עליית מדרגה והעלאת קצב השיר לבליץ שמסיים את השיר.

השיר השני Winter's bane - כבר בהאזנה הראשונה סימנתי את השיר הזה בתור הקטע המרכזי באלבום. קשה לי לסמן ולהגדיר את הקטע כמיצג של הז'אנר בגלל השימוש בשירה גבולית בין קלין לגראול ושימוש בריפים מלאים יותר הקטע נע על הגבול הדק בין דת' לבלאק.

העובדה שמדובר באלבום עם ריבוי ריפים, שימוש נרחב בסימפולים ברגע מעצימה עוד יותר את ההתרשמות ממנו. הליריקה פשוט מפלצתית מבחנת העושר שלה וכמובן מבחינת מה שמתארת. אין ספק ש ל Abbath יכולת כתיבה מבריקה עם ידע נרחב לא רק בשפה האנגלית אבל גם במיסטיקה, היסטוריה ומיתולוגיה.

הקטע שחותם את האלבום Eternal הוא כבר קטע בלאק מטאל פר אקסלנס מבחינת התיפוף, הריפים והשירה, אבל רק עד אמצע הקטע שם התיפוף לוקח לכיוון ת'ראשי יותר על כיוון הפאנק (המתופף האירי Kevin foley או בכינויו Creature מגיע גם מהתחום הזה). אך במהרה הדופק עולה חזרה והטמפו עולה למקסימום שוב.

אז מה יש לנו כאן?

- ליריקה שנראה כי נכתבה ע"י רוצח סדרתי מבריק
- ריפים מורכבים וסולואים יחודיים במורכבותם
- שירה מפלצתית כיאה ללהקת בלאק עם נגיעות של מלודיה מסוימת
- סאונד חד, הדוק שעדיין יש בו משהו מחוספס

לסיכום זה אלבום לא סטנדרטי, עשוי היטב משלב הכתיבה ועד ההפקה עצמה. כבר בשמיעה הראשונה יכולתי לסמן מספר שירים שכבר נכרתו לי בתודעה, בשמיעה השנייה כבר המשכתי ישר לשמיעה השלישית – כי יש הרבה זמן להעביר בנסיעה מרמת החייל לבת ים בשעות העומס אחר הצהריים.


Spiritual beggars - Sunrise to Sundown

תשמעו, זו אחת הלהקות המפתיעות עבורי. קודם כל בגלל מי שמשתתף: Michael Amott (אני חייב להציג אותו ולציין איפה עוד הוא מנגן?) המתופף Ludwig Witt ((Grand Magus, Shining, Firebird, הקלידן Per Wiberg שניגן בין השאר עם Opeth ו Candlemass ו Grand Magus. Sharlee D'Angelo אחד הבסיסטים הכי עסוקים בעשורים האחרונים (Arch enemy, Mercyful fate ועוד) והסולן Apollo Papathanasio (Firewind, Evil Masquerade, Time Requiem). בקיצור טונות של ניסיון ושל כישרון. ההרכב קיים 1992 וברזומה כבר 8 אלבומים ואין ספור הוצאות נוספות. אבל איכשהו ההרכב אבד ונעלם בין כמות הלהקות היותר מוכרות שיצאה משוודיה. הסגנון הוא משהו בין סטונר, לסלדג' לדום עם נגיעות רוק קלאסי של שנות ה 70 (ניכרים המון השפעות של Deep purple עם Rainbow ו Black Sabbath.

עכשיו כשיש לנו ערימה של חבר'ה כשרוניים שעושים משהו שהם לא היו מעזים לעשות עם חברי ההרכב המקורי ובעצם נותנים לעצמם להשתחרר מכבלי להקות האם ולפנות ולהתנסות בסגנונות חדשים- רק טוב יכול לצאת מזה. והעובדה היא הדיסק שנמצא מולי כרגע ונשמע במערכת. ריפים מלאים, סולואים מלודיים, גרוב מעורבב עם רוק עם המון אווירה.


Flotsam and Jetsam - Flotsam and Jetsam

למיטב ידיעתי מדובר באחת הלהקות הכי פחות מוערכות ומוכרות כמו שצריכה וראויה להיות. ההרכב קיים מ 1981 ומוציא באופן עקבי כמעט פעם בשנתיים אלבום – סך של כ 13 אלבומי ועדיין איכשהו לא זכה להכרה שהוא ראוי לה ולמקום בפנתיאון הת'ראש. לא יודע אם זה יחסי ציבור גרועים, ניהול קלוקל או מוסיקה שהיא קצת פחות נגישה מבחינת המורכבות וחוסר ההתפשרות שלה אבל זה המצב. האלבום הזה יצא לפני כחצי שנה ב AFM ולמעשה ממשיך את המסורת המוזיקלית של הלהקה. קולו של הסולן לא השתנה כלל לאורך השנים אלה רק השתבח, השילוב של הסאונד המודרני רק עושה טוב ללהקה שמפליאה בנגינתה – ריפים ת'ראשיים חורשים, סולואים מלודיים וקולו הניחר והצווחני של הסולן פשוט הופכים שעה של האזנה לשיעור – כך עושים ת'ראש בלתי מתפשר, ללא תכתיבים, ללא מחזור כאשר כל שיר משאיר את המאזין ממוקד ומהופנט. אין רגע משעמם או תחושה של השיר הזה נשמע כמו הקודם – ההפך לחלוטין.

אז תעשו צדק עם ההרכב – תקנו את האלבום האחרון וזה שלפניו ואת זה שלפניו ואת זה שאני יכול להמשיך הלאה עם זה וזה כבר לא יצחיק.


ראובן שליט

אלבום השנה: Ihsahn- Arktis

בודד בצמרת הרשימה אלבום השנה שלי הוא Meta של Thy Catafalque (את הסקירה שלו תמצאו בארכיון סקירות האלבומים באתר), אבל עם כל הכבוד לעילוי ההונגרי שהפיל על אוזנינו את היצירה המדהימה הזו, ישנם עוד גאונים לדבר עליהם כש-2016 רבת האירועים וההתרחשויות מגיעה לקיצה.

השנה החולפת תיזכר אצל לא מעט כשנה קשה, ובמיוחד בתחום המוזיקה עם ירידתם אל הקבר של אייקוני תרבות רבים וחשובים כלאונרד כהן, דיוויד בואי, פרינס, ג'ורג' מייקל וכו' וכו'. מצד שני, כמטאליסטים המוות הוא לא הנושא האחרון אצלנו ונראה שביקוריו התכופים של המלאך השחור על הפלנטה הקטנה והכחולה שלנו אולי לקחו מאיתנו רבים וטובים, אך הביאו בנוסף לפרץ יצירתיות נפלא - לפחות בז'אנר המורבידי שלנו.

אחת ההוצאות היצירתיות הללו הוא Arktis - אלבומו המלא השישי במספר של עוד גאון מוזיקלי לא קטן, הלא הוא Ihsahn הנורבגי.

אם יש משהו ש- Ihsahn ממש אוהב לעשות זה להתבלט. עוד בשנות ה-90 העליזות Ihsahn ו-Emperor שלו בלטו בז'אנר כמו איש דאע"ש במצעד הגאווה, ועל אף השינוי המוזיקלי והפרסונלי שהוא עבר מאז, Ihsahn ממשיך לזרוק עלינו הפתעות יוצאות דופן – נעימות ומטרידות כאחת.
האלמנט המאפיין ביותר את Arktis הוא הגיוון הכמעט בלתי אפשרי המאכלס אותו – חמוש במספר אורחים איכותיים כמו הסולנים של Trivium ו-Leprous (חלק מחברי Leprous מתגברים אותו בלייב), ואפילו בסופר הנורבגי Hans Herbjornsrud, מצליח Ihsahn לאלף למטרתו סגנונות שונים ומשונים. רציתם פרוג-מטאל?! הרצועה הראשונה Disassembled תספק את הסחורה. גלאם/הארד-רוק?! תעבירו ל-Until I Too Dissolve. מוזיקה אלקטרונית?! יש לכם את South Winds. בלדת ג'אז-רוק?! תמצאו אותה ב-Crooked Red Line. חפצתם במשהו קצת יותר כבד?! Pressure כשמו כן הוא. אין לכם זמן ואתם רוצים לטעום דוגמית שמשקפת את כל היצירה?! הסינגל Mass Darkness הוא בדיוק מה שאתם צריכים. ומעל כל הגיוון הזה מרחפת הגישה השחורה של Ihsahn שנטועה עמוק בבלאק-מטאל ממנו הוא הגיע.

יש שגידו ש-Arktis מעט פחות אפל מהוצאות קודמות, אך זה לא מוריד אפילו לא במעט מהאווירה המושכת והמנוכרת בו זמנית ש- Ihsahnמתמחה בה. הצינה הארקטית תקפיא לכם את עור התוף וכמו טרף מהופנט כל מה שיישאר לכם לעשות זה לבקש עוד.


Skuggsja: A Piece for Mind & Mirror- Skuggsja

2016 הייתה שנה נפלאה למטאל, אך לא לפולק-מטאל. האמת הכואבת היא שככל שהשנים עוברות ואנחנו מתרחקים מהמפץ הגדול של הפולק בתחילת ואמצע העשור הקודם, הז'אנר הנפלא הזה הולך ודועך. אולי זה טבעי שלאחר הלידה והפריצה העניינים יירגעו, וכחובב פולק אני מאוד מקווה שמדובר רק בזה, אך השנה היו מעט מאוד הוצאות בתחום שהצליחו לרגש את הפגאני שבי. Moonsorrow הוציאו עוד יצירת מופת כדרכם, Kawir חזרו עם פולק יווני ברברי מצוין ביותר ואנדי מרשל הסקוטי פינק עם עוד יצירת פולק אטמוספרית תחת הפרויקט Saor, אבל חוץ מאלו ולמעט כמה הוצאות סבירות, ההוצאה היחידה ששווה להתעכב עליה כאן הוא אלבום הבכורה של הצמד Skuggsja (אינר סלוויק איש הרכב הנאו-פולק Wardruna ומתופף Gorgoroth לשעבר, ואיבר ביורנסון מ-Enslaved). בניגוד לרוב הפולק-מטאל הבנוי ממטאל עם השפעות פולקיות, הצמד הנורבגי הזה הפך את היוצרות וברא פולק נורדי עם השפעות מטאליות – מה שהשאיר אותנו עם אלבום מושלם לחורף ולעונה הרביעית של ה"ויקינגים" המשודרת כעת.


Oceans Of Slumber-Winter

פרוגרסיב-דום או מה שזה לא יהיה ש- Oceans Of Slumber עושים הוא לא בדיוק ז'אנר הנוחות שלי, אבל ארור אהיה אם אתעלם מיופי גם אם הוא לא מונח על המדף באריזה האהובה עלי. וללא צל של ספק, יש כאן יופי אמתי.

על חלק גדול מהיופי הזה הן חיצונית ובמיוחד ווקאלית אחראית הסולנית Cammie Gilbert. הייתם חושבים שסולנית שחורה במטאל זה לא יותר מגימיק, אבל גם אם זה כך, הגימיק הזה עובד מצוין. Winter הוא אלבום מאוד אמריקאי מבחינת הפקה והגשה, אך אם לא תתנו לזה להרתיע אתכם אתם תגלו יצירה מיוחדת ברמה הכי גבוהה שאפשר, עם לחנים פשוט מהפנטים וווקאלס נפלאים.

והנה בונוס קטן לחובבי הז'אנר - שנת 2016 לקחה מאיתנו גם יוצרים פחות מוכרים כמו הזמרת הדרום אפריקאית Aleah Liane Stanbridge - הסולנית ההרכב הדום המלנכולי Trees of Eternity, הרכב שכלל גם את בן זוגה וגיטריסט Swallow the Sun – ג'והה ראיביו, מתופף Wintersun – קאי האנטו ועוד... מספר חודשים לאחר ש- Aleah נפטרה כתוצאה ממחלת הסרטן יצא אלבום הבכורה של ההרכב - Hour of the Nightingale בו היא עוד הספיקה להשתתף. מדובר ביצירה יפיפייה ומלנכולית אליה יתחברו הן חובבי דום עם קולות נשיים והן חובבי רוק/מטאל מלנכולי בסגנון Katatonia. יהי זכרה של Aleah ברוך!


Blood Incantation-Starspawn

לטעמי אלבום הדת' מטאל הכי טוב שיצא השנה. החבורה מקולורדו השכילה לייצר דת' שהוא בו זמנית גם ברוטאלי, גם טכני, גם אולד-סקול ובנוסף לכל מתהדר גם באווירת מד"ב זדונית ואפלה במיוחד הלקוחה ממחוזות הבלאק, וכל זה באלבום בכורה שקדמו לו רק כמה דמואים ואי פי בודד. הייתי ממליץ לכם להמשיך לעקוב אחרי מה שהחבר'ה האלה יעשו בהמשך, אך אני בטוח שזה יהיה מיותר – אם הם לא יתפרקו או שיקרה משהו דרמטי, קלישאתי ומצער אחר, Blood Incantation יהפכו לאחד השמות הגדולים במטאל הקיצוני בשנים הקרובות.


Convulsing – Errata

לא יודע מי זה הבחור האוסטרלי העונה לשם Brendan Sloan העומד מאחורי הפרויקט הזה, ומהיכן הוא הביא את האיכויות הללו, אבל הוא בהחלט ייצר את אחד האלבומים האפלים ביותר שיצאו השנה. תקראו לזה דת' מטאל, בלאק מטאל, בלאקנד דת' או פסקול מושלם לטקס זימון שדים שאתם מתכננים לערוך במרתף של המתנ"ס השכונתי, לעזאזל, תקראו לזה איך שבא לכם כל עוד תתנו שמיעה ליצירה האולטרה-כבדה והאפלה הזו.

אלבומי שנה נוספים:

Thy Catafalque - Meta
Vektor - Terminal Redux
Moonsorrow - Jumalten Aika
Inter Arma - Paradise Gallows
Katatonia - The Fall of Hearts
Oceans of Slumber - Winter
Anciients - Voice of the Void
Eight Bells - Landless
Deströyer 666 - Wildfire
Witchery - In His Infernal Majesty's Service
Kawir - Father Sun Mother Moon
Black Crown Initiate - Selves We Cannot Forgive
Zhrine - Unortheta
Skuggsjá - A Piece for Mind & Mirror
Rotting Christ - Rituals
Noctem - Haeresis
Convulsing - Errata
Saor - Guardians


Honorable Mention:

Ustalost - The Spoor of Vipers
Barishi - Blood from the Lion's Mouth
Cobalt - Slow Forever
Myrkgrav - Takk og farvel; tida er blitt ei annen
Inquisition - Bloodshed Across the Empyrean Altar Beyond the Celestial Zenith
Gojira - Magma
Mare Cognitum - Luminiferous Aether
Ultar - Kadath
Alcest - Kodama
Anaal Nathrakh - The Whole of the Law



דני ארם

לא היה קל לבחור משהו השנה. לא עפתי מהכסא בגלל מה ששמעתי, ומאלו שכן העיפו אותי, אולצתי בצו בית משפט להעביר את הכתיבה עליו לסיכום הישראלי לשנה. והשני לא מספיק מטאל בעיני בשביל לכלול פה.

אז נשארתי עם האלבומים שמאוד נהנתי מהם, וכאלה דווקא היו לא מעט.

אלבום השנה: Fates Warning - Theories of Flight

בהתחשב בעובדה שלא מעט מהתותחים הכבדים של הפרוג מטאל הוציאו השנה אלבומים מעולים, זה הישג מרשים ללהקה הוותיקה הזאת. אז למה הוא?

אתחיל בזה שהוא כתוב נהדר. שירים מעולים שמתפתחים יפה. מאוד מלודי מצד אחד אבל גם הרבה חלקים של מטאל קיצבי וחזק. הנגינה נהדרת וחדה. ריפים מעולים ותיפוף פנטסטי מקושרים בבס מעולה מצד אחד, שירה נהדרת וסולואים שמשרתים את השירים מצד שני.

כל זה מגובה בסאונד מעולה שנשמע מאוד אנלוגי יחסית לסאונד הפופולרי היום שהוא מאוד מעובד. זה מזריק לא מעט אנרגיה של מטאל קלאסי, גיטרות תופים, במוזיקה. יש משהו בהפקות הגרנדיוזיות של להקות אחרות בתחום (כמו פריפרי, האקן ואפילו דרים) שקצת מוציאות את נשמת הרוקנרול מהמטאל שלהם, ול Fates Warning יש את זה.

זה אלבום שעושה לי חשק לנגן מטאל. ואת זה אני אומר על כל אחד מהכלים שמופיעים באלבום, כולם מעולים.

יש בו כל מה שאני אוהב, שירים שמוכוונים מלודיה ומספרים סיפור. ריפים בס ותיפוף מפלצתיים, סולואים שפוגעים בול וזמר עם קול מעולה. וכדאי להפוך את זה לתענוג ממש, החלק הפרוגרסיבי משולב ככה שהוא לא אונס את השירים במורכבות פלצנית מיותרת, אלא משרת את המוזיקה ומוסיף מימד של תחכום שמאוד כיף לשמוע.

אין שירים חלשים באלבום, אבל אם אתם מחפשים נקודות פתיחה חזקות לכו על The Light and Shade of Things כנקודת פתיחה מאוד ייצוגים לאלבום. שיר של עשר דקות שמייצג נהדר את האלבום כולו.

או שתתחילו ב White Flag שב 5 דקות שלו יסכם מהר כמה טובה הלהקה הזאת.


ועכשיו לבחירות של מלכת החן, חביבת הקהל והכוסית של השכבה.

Dark Tranquillity - Atoma

זה בהחלט אחד החזקים של השנה שלי. ו DT מחזירים הרבה כבוד ועניין ל Melodic Death שסבל מכמה שנים קשות וחסרי יצירתיות. האלבום Atoma שואב השראה מהרבה מקומות מחוץ ומתוך המטאל ומביא יצירה מאוד מעניינת ומגוונת ששואבת את המאזין למסע. דת' אגרסיבי וקיצבי מצד אחד, המון מלודיה ואווירה מצד שני, הביאו ליצירה באמת מרשימה ומרתקת.


Devin Townsend - Transcendence

הגאון המטורף הזה החליט לעשות את מה שהכי קשה לו, לשחרר שליטה ( לפחות חלקית). ובזה דוין יצר את אחד האלבומים הכי טובים שלו, בטח בשנים האחרונות.

יש לאלבום ווייב יותר רציני מהרבה מהפרויקטים שלו, שבדרך כלל יכללו איזו קריצה צינית חריפה אם לא השתטות מוחלטת. אבל עדיין בולטים חתימת הסאונד של דוין, שתמיד גדולה מהחיים, השירה ונגינה המטורפות שלו ושל ההרכב כולו, ושירים שנתפסים אליהם משמיעה ראשונה. אבל הפעם יש באלבום איזשהו איזון ובגרות שהופכים אותו לבאמת טוב מאוד.


Tesseract - Polaris

יש לי טקס קבוע עם אלבום חדש של החבורה האנגלית הזאת. בהתחלה אני מתבאס שהוא לא כמו הקודם. אחר כך הוא זורם לי סבבה, ובסוף אני נהיה מכור.

אז לעומת Altered State, פולאריס הרבה יותר רך ופחות פרוגרסיבי. ממש קליט. בנוסף, כמיטב המסורת של הלהקה, שוב שינוי בעמדת הסולן כשדן טומפקינס חוזר לעמדת הסולן במקום אש אוהיירה. הפעם דן שר הרבה מאוד נקי ומעט מאוד צרחות. בעוד היה לי קצת קשה להתנתק מהשירה המלאכית והמלודיות ההורסות של אש, דניאל עושה עבודה נהדרת. שאר ההרכב, הוא עדיין דוגמא על אנושית לאיך דוחפים מלודיות נהדרות עם גרוב אדיר והרבה תחכום מוזיקלי.


יותם Defiler

אלבום השנה: Vektor - Treminal Redux

מבחינתי צריך לתת בינתיים ל-Vektor את אלבום העשור. רגע לפני סיומה של 2016 התקבלה הידיעה שייתכן שהלהקה נכנסת לקיפאון בלתי פתיר כאשר כל חברי ההרכב מלבד David DiSanto, גיטריסט וסולן הלהקה, עזבו את ההרכב. אז אם זוהי שירת הברבור של Vektor, מי ייתן שהיא תזכר לנצח נצחים בתור אחד מהאלבומים הטובים ביותר בז'אנר ה-Thrash Metal, ובינתיים האלבום הכי טוב בעשור הנוכחי. קשה למסגר את Vektor בתור להקת Thrash Metal בלבד, כי הם נושקים לכל כך הרבה סגנונות, מ-Black Metal והמון Progressive עם השפעות ברורות של Death ו-Voivod, לצד אמירה מוסיקלית ייחודית ומרהיבה, האפוס הבין-גלקטי של Vektor אשר נקרא Terminal Redux מקדש את אלבומם כתף אל כתף אל מפלצות הז'אנר של סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 כמו Rust In Peace ו-Extreme Aggression.

נכון, השירים פה ארוכים באורך הגלות, ומלבד כמה יחידי סגולה צריך להתרגל לאורך ממוצע של 7 וחצי דקות לפחות - אבל המסע הזה משתלם. כאשר נכנסים לעובי הקורה של Terminal Redux ומקלפים את היצירה השאפתנית והמטורללת הזו של DiSanto וחבריו, מגלים שאולי מוסיקלית הוא האלבום הכי פחות אינטנסיבי של Vektor (למרות ששוב, Black Future היה אגרסיבי אחושילינג ו-Outer Isolation מופרע עוד יותר) הוא עדיין פורס בפנינו מערך שלם של מטאל מהיר כמו סופה קוסמית, שורף כמו סופרנובה ומפחיד כמו הריק שבין הכוכבים. המגפה הטכנולוגית של Vektor תדביק גם את הסרבן שבמאזינים, רק אם יבוא, יטה אוזן ויקשיב למאסטרפיס הזו.

למי שלא קטף את Terminal Redux כאשר היתה לו את ההזדמנות, אתם כנראה מחמיצים את הדבר הכי קרוב ליצירת מופת בז'אנר שחשבנו שאין מה לחדש בו - והכל מנקודת המבט מהצד השני של היקום. הערה חשובה - לקרוא את הטקסטים ולא רק לשמוע את המוסיקה, זהו אלבום קונספט וכל בליעה חלקית שלו תעשה לו עוול. עכשיו רוצו לשמוע את זה, פרחחי חלל שכמותכם!


Cult Of Luna & Julie Christmas - Mariner

יחסית לאלבום שנמצא כל כך רחוק מהנישה שלי, Cult Of Luna לקחו אותי איתם לטיול סביב הפלנטה המימית שלנו, כאשר הם נותנים לזמרת האינדי Julie Christmas להיות הנהגת על עמדת המיקרופון. השילוב בין Sludge ו-Post Metal מינימליסטי אשר שם דגש חריף על אווירה ביחד עם הטעם המתקתק של שירתה של Christmas לא הפתיע אותי כמו שחשבתי שאמצא את עצמי, אבל המוסיקה הייתה עדיין מוחצת, ומבעד לשירים ארוכים כמו הפלגה אין סופית הצלחתי לקלוט את האווירה, להכנס למודה ולהיסחף עם הצלילים המצוינים של שיתוף הפעולה יוצא הדופן הזה. לא אלבום לכל אחד, אבל אני ממש לא קהל היעד שלהם, ועדיין נהניתי.


Dark Tranquility - Atoma

אולי לא האלבום החזק ביותר מהידיים השבדיות של Dark Tranquility, אבל בלי ספק יצירה חזקה ומעודדת אחרי שני אלבומים שלא הצליחו לקלוע לטעם של המאזינים הותיקים יותר. מאז Damage Done ב-2002 נדמה שהלהקה מצאה לעצמה נישה והיא ממאנת לזוז ממנה, לעתים היא מערבת קצת יצירות מלודיות יותר או קיצוניות יותר, אבל תמיד באותו הקו המנחה שהתקבע לו שם בסוף שנות ה-90. Atoma הוא האלבום הכי עדין מאז Haven ומשלב בחן את השירה הנקייה של Mikael Stanne אשר כמעט ונעלמה בעשורים האחרונים מהיצירות של הלהקה (אולי כי הם הרגישו שיותר מדי אנשים הולכים בדרכם עד שקולם היחודי נדם לו) אבל עכשיו הם חוזרים ובכל הכוח. אין חדש תחת השמש השחורה של Dark Tranquility, ואולי זה אחד החסרונות הבודדים שלו, אבל מי שמחפש Melodic Death Metal אוטנטי, משובח וקודר כמו היום הסגריר ביותר שאפשר לדמיין בגות'נברג, לא צריך לחפש יותר מדי כדי להבין שמדובר בריליס חזק ומשובח.


יבגני טרבנוב

אלבום השנה: Katatonia - The Fall of Hearts

לכל להקה יש את הרגע הנדיר בו היא מוציאה אלבום כל כך טוב שלחזור אחורה בקטלוג שלהם מתחילה להיות חוויית שמיעה כמעט לא אפשרית. ל-Katatonia השוודית זה קרה עם אלבומם העשירי במספר (לא פחות ולא יותר!) – The Fall of Hearts. האלבום החדש מחזיר את הלהקה לימי השירים הארוכים יותר, אבל כמובן שלא בסגנון הדום איתו הלהקה התחילה. The Fall of Hearts הוא אסופה עמוסה במלנכוליות, פרוגרסיב רוק, מטאל, בלדות דכאוניות ותחושה חורפית במיוחד. יש באלבום הזה משהו מאד בסיסי שנשען על שיתוף הפעולה של Jonas Renkse ו-Andres Nystrom – הלב והמוח מאחורי Katatonia, בהתאמה. לאחר כל שינויי הליין אפ והזעזועים של השנים האחרונות אין עוד טעם להעמיד פנים שיש כאן להקה מאוחדת: מדובר בפרויקט שמונע בידי התשוקה של שני מוזיקאים מחוננים ומוכשרים שהגיעו לרמת ליטוש כמעט מושלמת הפעם. כל השאר רק תפאורה אבל לפחות היא מרהיבה וממלאת יפה את העמדות עליהם הצמד המוזיקלי שמוביל את האלבום לא יכול לחלוש. The Fall of Heartsמלא בנגינה שנעה בין תחכום לפשטות טהורה, טקסטים אבסטרקטיים שמצליחים לתפוס את הלב דווקא בזכות האמורפיות שלהם וסאונד נהדר שמשלים את החבילה. שימו לב לשיר הסוגר "Passer" שנע בין אגרסיביות וריפים בועטים למלנכוליה איטית יותר ומלודיות יפהפיות. אלה Katatonia בשיאם.

2016 היתה גם שנה מצוינת לחובבי הרעש. אלה שבשבילם דת' ובלאק מטאל לא מספחק כבדים. ומי יתנו מענה אם לא הצמד הבריטי Anaal Nathrakh שמביאים את האפוקליפסה כאורחת לאלבומם החדש The Whole of the Law שממשיך בקו האופייני של פיוז'ן בין בלאק מטאל, גריינדקור ואינדסטריאל.

באופן מפתיע, The Whole of the Law שווק באופן שקרי למדי כאלבום הכי כבד של הלהקה ואני מצאתי אותו דווקא כאלבום היותר מלודי והמגוון של הקריירה שלהם. זה לא בהכרח דבר רע. אבל אם אתם מחפשים קקופוניה מוחלטת בהחלט כדאי לנסות ולהאזין לאלבום החדש של Gnaw Their Tongues שנושא את השם Hymns for the Broken, Swollen and Silent. אין מה להיכנס לניתוחים או הגדרות כאן. מספיקה הידיעה שהאלבום הזה הוא ההקלטה של זעקות המעונים בגיהנום. מאד אווירתי, מאד מרושע ולא לבעלי לב חלש.

אלבומי שנה נוספים:

Deftones – Gore
Haken – Affinity
Rob Zombie - The Electric Warlock Acid Witch Satanic Orgy Celebration Dispenser
Sinsaenum – Echoes of the Tortured
Wovenwar – Honor is Dead