תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
SymphonyX
IronMaiden
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

16/04/2020
10 אלבומי Progressive Metal שחייבים לשמוע לפני שמתפגרים
כתב: יוני אורן

את תת-סוגת ה-Progressive Metal יש הרבה חובבי מטאל שלא מצליחים להבין. קשה להאשים אותם כשמדובר על אחד הצדדים היותר מתחכמים, מתמטיים וחנוניים במטאל. כדי לנסות ולהקל על הבנתו, עבדכם הנאמן עשה את הנדרש למצוא לכם רשימת אלבומים - לאו דווקא הקלאסיים, לאו דווקא אלה בעלי המשמעות ההיסטורית העמוקה ביותר, לאו דווקא הראשוניים והמשפיעים. הרי לכם רשימה של עשרת האלבומים שמייצגים באופן הראוי ביותר את מהות ה-Progressive Metal:






Haken - Aquarius (2010)

באלבום השני של הלהקה הבריטית הנודעת חובבת אלבומי הקונספט, אנחנו מקבלים את סיפורה של תינוקת המתגלה להיות מעוותת בדמותה של בת ים, שהוריה המבועתים זורקים אל תוך המים ואשר מוצאת את דרכה לקרקס עד אשר מתגלה כי דמה הוא הדבר היחיד שיכול להציל את האנושות מהשיטפון הקטלני. מהדקות הראשונות של האלבום אנחנו נחשפים לחלק נכבד הקסם שלו - הרמוניה ג'אזית סוחפת ומלודיה יפייפיה. ככל שהאלבום מתקדם אנחנו נחשפים לטכניות הנגנים שבו, לקולו הצלול והדק של Ross Jennings שברגע קל יכול לעבור לגראולינג אפל, לעבודת קלידים מענגת באופן יוצא דופן ולשילוב סגנוני מוזיקלי שנע בטווח שבין Doom Metal ובין מוזיקת קרקס. ניכר החינוך המוזיקלי שקיים אצל כותב האלבום העיקרי, קלידן וגיטריסט הלהקה Richard Henshall, אשר מצליח בחן רב להחזיק חזק במושכות הטכניות בכדי להשאיר את הרגש נוכח.


Dream Theater - Metropolis Pt. II: Scenes from a Memory (1999)

אם הצלחתם להגיע עד הלום מבלי לשמוע לפחות פעם אחת על קיום האלבום הזה, אני באמת לא מאמין שיש משהו שתוכלו לומר לי שישכנע אותי שלא חייתם מתחת לאיזה סלע. אחרי אלבום מוצלח כמו Images and Words, לא העליתי בדעתי ש-Dream Theater האמריקנית תוכל לכבוש כזאת פסגה גבוהה. האלבום, שמספר על ניקולס שנמצא בטיפולים פסיכולוגיים ומתנסה בהיפנוזה כי הוא משוכנע שהוא גלגול נשמות של ויקטוריה ושמשהו מאוד טראגי קרה לה, מגיע לרמות חדשות של מוזיקליות ושל מקוריות. הלהקה, שמתמיד הייתה אוסף של מוזיקאים מוכשרים ומלומדים מאוד ו-James Labrie, יצרה סיפור מרתק שעושה את Labrie קצת יותר נסבל (או לפחות פחות מפריע) כשהכל מלווה בלחנים לא טריוויאליים, בסולואים מגניבים, בטכניקה מרשימה ובגיוון סגנוני מספק שנע בקצוותיו בין Pearl Jam הפרסיים ובין שלמה גרוניך. כשכל השירים המפותלים מתחברים זה לזה בקלילות ואנחנו מוצאים את עצמנו נסחפים לתוך הסיפור, נבהלים מקריאות הבהלה או נחרדים מצעקות החרדה, מובן שמדובר ביצירת מופת של Progressive Metal.


Mastodon - Crack the Skye (2009)

עוד לפני שיצא לי לגלות את Mastodon האמריקנים, יצא לי לשמוע את האלבום הזה מתנגן ברקע באירוע לפני אי אלו שנים ואני חייב להגיד שבזמנו פשוט לא הבנתי את הרעש סביבו. כמה שנים מאוחר יותר מצאתי את עצמי מול העטיפה של האלבום הזה ואמרתי לעצמי שהפעם אני חייב לתת לו ניסיון אמיתי. זה אז שמשהו בהחלט הקליק ושהתחלתי להבין מה מוצאים ב-Mastodon. אמנם עברו שנים מאז ודווקא Emperor of Sand מצא את מקומו בתור האלבום האהוב עליי שלהם, אבל התחושה היא שאחרי שה-Sludge המכסח שלהם נרגע, הלהקה החלה להתקדם לכיוון יותר שקול כשהשיא ב-Crack the Skye. באלבום קונספט שנוגע לרוחניות, לאחותו של המתופף Bran Dailor ולרספוטין, הלהקה החלה להפנים שכוח העל שלה טמון במלודיות יפייפיות, בשלושה זמרים בעלי אופי שירה שונה לחלוטין, בעבודות קלידים עדינות שמוסיפות הרבה נפח ובסולואי גיטרות מפוצצי feel. בשמיעה מרוכזת אנחנו נשאבים לתוך המסע המרחף של הדמות הראשית וביחד עם אובדן מגבלות הזמן והחלל, גם מגבלות הקונבנציות של המוזיקה נעלמות מבלי שיהיה לנו אכפת. אנחנו יכולים להניח לעצמנו לעוף בין הצלילים השמיימיים.


Subterranean Masquerade - Vagabond (2017)

בין כל השמות הגדולים האלה לא יכולתי להתאפק מלציין נציגות ישראלית ראויה מאין כמוה. את האלבום הזה הספקתי לטחון מכל כיוון כהכנה להופעה שלהם והדבר הבא שקרה הוא מעגל איבה אינסופי במהלכו שיריהם שנתקעו לי בראש הציפו בי חשק להאזין לאלבום הזה פעם נוספת, מהלך הידוע בתופעת לוואי של תקיעת שירים בראש. כל הסיפור הזה לא מקרי בכלל. האלבום הזה פשוט עד כדי כך טוב. זה אלבום שלקח השפעות אתניות ממקורות שונים, לקח כלים לא צפויים למטאל, לקח חוויות פרטיות המוכרות לציבור, לקח ריחות וצבעים של מקומות רחוקים ואת כל אלה הכניס לתוך משהו שנתפלא כשנקלוט שהוא מטאל. כשנכנסים הקלידים הפרוגיים ביחד עם הגיטרה המציירת והגראולים הנבחניים, לא מבינים איך הצלחנו בכלל לפספס שזה מטאל. הסאונד העשיר והמורכבות המוזיקלית שניצבים בחזית היצירה כאן מבהירים לנו שמדובר על אחד מאלבומי ה-Progressive Metal הייחודיים ביותר שנתן לנו העשור האחרון.


Devin Townsend - Ziltoid the Omniscient (2007)

מתוך כל הדיסקוגרפיה המפוארת של הגאון הקנדי הזה, נראה שאחד היותר ראויים להיות ברשימה הזאת הוא האלבום ההזוי הזה. מדובר באופרת רוק המספרת את סיפורו של זילטויד, חייזר שהגיע לכדור הארץ בדרישה לקבל את כוס הקפה האולטימטיבית ומשלא קיבל אחת, מחליט להשמיד את הכוכב כשהניצולים היחידים הם משלחת בני אדם בהובלתו של קפטן ספקטקולר. משם זה הולך ונעשה מוזר. האלבום הזה לא רק היסטורי עבורי בתור מה שגרם לי להבין את הגאונות של הבחור ופתח את הדלת למערכת היחסים היציבה שלנו, הוא גם האלבום שסימל את ההתחלה החדשה עבורו כשרצה להוכיח לעצמו שמי שכותב את שיריו זה הוא ולא הסמים. משם הדרך נסללה עבורו אל עבר שינוי כולל באורח חייו. האלבום הזה, שנכתב והוקלט בידי Devin לבדו (כשהתופים מתנגנים מהפלאגין Drumkit from Hell, וחבל שכך), לא רק מראה יצירתיות בסיפורת, השפעות קלאסיות ממוזיקה תכניתית וממחזות זמר ולחנים וסאונד עשירים, הוא גם מביא איתו מתחת להומור שטותי ולמטאל כבד הרבה מאוד רגש, משקל ואנושיות שכולנו יכולים להזדהות איתם. יצירות כמו Solar Winds או Color Your World צריך ללמד בבתי ספר ל-Progressive Metal.


Opeth - Blackwater Park (2001)

סימן טוב ליצירה מוצלחת הוא כשהמאזינים לה מתמלאים בהשראה מסיבה זו או אחרת. אני זוכר יותר מפעם אחת בה הקשבתי לאלבום הזה של הענקית השוודית ואמרתי לעצמי ש-Progressive Death Metal זאת, hands down, המוזיקה הכי מגניבה בעולם. אם לרגע נשכח של-Mikael Åkerfeldt יש את אחד הגראולים עם הסאונד שאני הכי אוהב, לא חסרים רגעים נקיים ונוגים באלבום הזה אשר לא מאפשרים לו פשוט לשבת ב-Death Metal כהגדרתו. רק מהסתכלות על אורכי השירים יש שיחטפו חלחלה - השיר הקצר ביותר (שאיננו קטע מעבר אינסטרומנטלי) הוא באורך 6 דקות וישנם שלושה שירים שעוברים את ה-10 דקות. למרות זאת, אין תחושה שהשירים נמתחים מעבר לנדרש. במקום זאת, אנחנו זוכים לשירים הבנויים מאוסף קטעים וריפים מגוונים הנעים ממטאל מכסח ועד למוזיקה אקוסטית שרמזה על בואו של האלבום הנהדר Damnation. השירות הנקיות והצלולות של Steven Wilson ושל Mikael על רקע המהלכים הג'אזיים הקלאסיים מכניסות הרבה קלילות שמאזנת את תחושת הרדיפה שבקטעים העמוסים רוויי הדיסטורשן. שירים כמו Bleak או כמו The Drapery Falls לעד יכללו בהיכל אגדות ה-Progressive.


Ayreon - The Human Equation (2004)

הפרויקט של Arjen Lucasson, מוזיקאי ה-Progressive ההולנדי, כבר מתחילתו היה פרויקט די שאפתני - אוסף של אופרות רוק חייזריות המחוברות אחת לשנייה תחת אותו יקום ובכל אחת מהן מתארחים אוסף של זמרים מוכרים מלהקות מוכרות. בין כל האלבומים העתידניים האלה צמח לו אלבום אחד שעוסק באדם שמוצא את עצמו בתרדמת במשך עשרים ימים ובעזרת שיח עם הרגשות של עצמו (כשכל רגש קיבל זמר או זמרת משל עצמו) הוא מנסה להבין מה הוביל אותו לכאן. רק כדי להמחיש את גודל ההשקעה, זמרים משלוש להקות שצויינו כאן למעלה תרמו מקולם לאלבום הזה, אשר לקח את ה-Progressive Metal לכיוון Folk עם עבודת קלידים שלא הייתה מביישת את ELP. הדינמיקה והניגודים שבין הקטעים הנוגים, הקטעים הריקודיים וקטעי השירה הנקייה העדינים לבין הדיסטורשן המנסר והשירה המטאלית הקשוחה בונים את העניין שבאלבום, שמצטבר עד ה"קתרזיס" שבסופו. מדובר באלבום קליל ונגיש מאוד, אבל גם באחד בעל כל כך הרבה זיקה וכבוד ל-Progressive הישן ובאחד שעושה איתו הרבה מאוד צדק.


Dan Swanö - Moontower (1998)

ישנה להקה אחת שהייתי שמח לשים ברשימה הזאת אבל עם כל הרצון הטוב, היא פשוט לא מתאימה לכאן. הלהקה היא Rush ולמרות שהיא עשתה ממש יופי של Progressive Rock וממש יופי של Heavy Metal, היא בעיקר מה שהשפיע על הרצון לחבר ביניהם אך בעצמה לא הוציאה אלבומים שלמים שאני יכול בנוחות לקרוא להם Progressive Metal מופתי. למזלי, הגיע מולטי-אינסטרומנטליסט ומפיק שוודי אגדי אחד שידו בכל, אשר החליט לקחת את מה ש-Rush עשו ולהוסיף לזה Death Metal. הדבר ניכר בעיקר בכך שמתחת לגראולינג הכבדים והמוכרים שלו, אנחנו זוכים בעבודת קלידים מתבלטת הניצבת בחזית, בסולואי גיטרה עדינים ובמקצבים איטיים של תופים. כל הטכניות של ה-Death Metal מפנה את מקומה ל-Progressive Metal חמים וגרובי. הדבר היחיד שיכול היה לעשות את האלבום הזה יותר אייקוני היה אם Neil Peart ז"ל בעצמו היה תורם קצת מהוירטואוזיות שלו לעבודת התופים הדי בסיסית שכאן.


TesseracT - One (2011)

הרשימה הזאת לא תהיה מלאה בלי הלהקה שהוציאה את אלבום ה-Progressive Metalcore (יש שיטענו שהוא ה-Djent) המוצלח ביותר בעיניי. הסאונד באלבום הזה של החבר'ה הבריטים האלה היה כל כך מוצלח בעיניי, שרק לשמוע סאונד דומה בוקע מהאלבום Sempiternal של Bring Me the Horizon גרם לי אוטומטית לחבב אותו יותר (נעזוב שנייה שמדובר על אלבום טוב בפני עצמו). בניגוד מרענן ל-Progressive הקלאסי שעיטר לא מעט מהפסקול היומיומי שלי דאז, פתאום לקבל משהו מתוחכם שלא נשען בכבדות על הדברים הישנים, שלוקח פנימה מהאלמנטים של ה-Hardcore ושנותן פרשנות חדשה לגיטרות פאנצ'יות עם משחקי דיליי, היה פשוט הפתעה נעימה. האלבום לא היה מממש את הפוטנציאל הגלום בו בלי השירה הנקייה של Daniel Tompkins שעוברת לצווחות של כאב וחוזרת למלודיה הנעימה. משחקי הקצב שנתנו ל-Djent את שמו מכניסים הרבה אינטנסיביות נדרשת במארז מודרני נוצץ.


Nevermore - This Godless Endeavor (2005)

עד לא מזמן, לא הייתי מצפה מלהקת Nevermore האמריקנית להופיע ברשימה שכזאת, היות והמוזיקה שלהם לא נחשבה בעיניי יותר מדי פרוגית. אם הייתי צריך לנתח את האלבום הזה, כנראה שהייתי קורא לו Melodeth חסר גראולינג ועם שירה נקייה הנוטה לאופראיות, כלומר Heavy Metal עמוס. עדיין קל לי לראות הטענה הזאת במבט מרחוק, אבל ככל שנכנסים עמוק יותר לתוכן של האלבום מגלים שהצד המתקדם של ה-Progressive כאן הוא בהסתכלות מעט מרחוק יותר. כן, יש כאן משחקי מקצב ושינויי משקל נחבאים. כן, יש כאן משחקי סאונד ומשחקי סולמות אם מסתכלים טוב. אפשר לשמוע קו מחבר ללהקות כמו Symphony X. בכל זאת, הדבר שהכי הוביל אותי להגדיר את האלבום הזה כאלבום Progressive ואפילו כאחד מופתי הוא שתחת חזות של עוד Heavy Metal טיפוסי ופשטני עם עוד זמר ששר נקי וגבוה, אנחנו מוצאים ריפים שהפאנצ'ליין וה"מגניב" שלהם לא פשוט מדי לעיכול ולהבנה. אין פה יותר מדי מהלכי Iron Maiden ואין כאן מבני שירים צפויים. הלא נודע הזה ומשחקי הציפייה הם בדיוק מה שעושה את האלבום הזה Progressive Metal מרתק.


לפלייליסט המלא בספוטיפיי

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Dukatalon – Involuntary Action

Diabulus in Musica - Euphonic Entropy

Clouds - Durere

Veritatem Solam – Unholy Protrusions of Divinity

Psynthesis – Sign of the apocalypse

In This Moment - Mother
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
Circulus Vitiosus - סיפור קצר

כתבה:
על מטאל וחרוזים

כתבה:
מתוק הלא נודע - חלק 7

כתבה:
מתוך הלא נודע - חלק 6

כתבה:
עשרת אלבומי המטאלקור שאתם חייבים לשמוע

כתבה:
מתוך הלא נודע – אלבומים שאולי פספסתם
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[14/06/2020]
Soen Live in Israel
[02/07] https://www.facebook.com/events/668524877028387/
[06/08] אורפנד לנד - לוחם האור חוגג עשור!
[12/08] Sonata Arctica in Israel
[09/09] Insomnium live in Tel Aviv
[17/10] Samael בהופעה בישראל
[25/11] Tiamat - בהופעה אחת בישראל
[24/04] Dark Funeral בהופעה בישראל !
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::