תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Download
IronMaiden
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

21/04/2020
עשרת אלבומי האלטרנטיב מטאל שחובה לשמוע לפני שמחזירים ציוד
כתב: איתמר ענברי
"אלטרנטיב מטאל
אלטרנטיב מטאל או מטאל אלטרנטיבי (באנגלית: Alternative Metal) הוא תת־סוגה במטאל, שמשלבת אלמנטים של רוק אלטרנטיבי ומטאל. הז'אנר, שזכה לפופולאריות בארצות הברית בשנות ה-90 של המאה ה-20, התאפיין גם בשיעור ניכר של מוזיקאים בעלי זקן סנטר".


ההגדרה הוויקיפדית – הפיקטיבית למען הסר ספק – היא ניסיון לתאר בקווים כלליים את אחד התת־ז'אנרים החמקמקים והפחות מובחנים במטאל, לא מעט בגלל שחלק מהלהקות שנמנות עם סגנון זה, חשו עצמן משוחררות מחוקי היסוד של המטאל, והתמזמזו בלי בושה עם סגנונות אחרים כמו פאנק (בפ"א רפה) וג'ז. בנוסף, הוא גם ז'אנר שבניגוד לסגנונות אחרים אין מאחוריו גדודי מעריצים מושבעים. קהילת הבלאקרים היא הדוגמא הראשונה שקופצת באופן כמעט אוטומטי, אך לצדם במושפיט אפשר למצוא את הסטונרים, הת'ראשרים והפרוגרים. לעומת זאת, את קבוצת ההתייחסות "מעריצי מטאל אלטרנטיבי" יתקשו לאתר אפילו גששים בדואים מנוסים.

ובכל זאת, בגלל שקץ העולם נראה קרוב מתמיד, ריכז כותב שורות אלה את עשרת האלבומים ששום מנוחת עולמים לא תהא שלווה בלי להאזין להם. כמקובל ברשימות A Listמעין זו, לא תמצאו כאן הפתעות גדולות או אלבומים שעדיין לא נתקלתם בהם, למעט אולי האלבום הראשון ברשימה. ועוד הערה קטנה: אף שדירוג עשרת האלבומים לא היה מחויב המציאות, החלטתי בכל זאת לדרג אותם בסדר יורד, בסגנון טבלת בילבורד.


10. Therapy? – Troublegum (1994)
בשונה משאר הלהקות הכלולות ברשימה זו, Therapy?, שנוסדה בצפון אירלנד, היא הלהקה היחידה שאינה אמריקנית. ייתכן וזו גם הסיבה לכך שהיא הפחות המוכרת מביניהן.
אלבומה השני של הלהקה, "Troublegum", הוא לא רק אלבומה החשוב, אלא גם דוגמה מצוינת לשילוב מוצלח בין מוזיקה קודרת לריפים מטאליים.
בו בזמן שברנרד סאמנר וחברי New Order, שקמה על חורבות Joy Division, מעלו בצוואתו הרוחנית של איאן קרטיס ויצרו מוזיקת מועדונים קלילה, אנדי קיירנס ושות' נתנו למורשת המוזיקלית של קרטיס את הכבוד הראוי לה. את המינימליזם הקודר הם כיסו בשכבות עבות של דיסטורשן, ובכך לדעתי ניתן לראות בהם מנהלי עזבונו האמיתיים של קרטיס וממשיכי דרכו.


System of a Down – Toxicity (2001) .9

בתחילת שנות ה-2000 זכו הקליפים של להקות קולג' מהוגנות כמו Hootie & the Blowfish ו-Dave Matthews Band לזמן אוויר ניכר ברשת הטלוויזיה MTV, אז עדיין בשיא כוחה.
אך לצד להקות אלה, קשה היה להתחמק מהקליפים של רביעיית מוזיקאים ממוצא ארמני, שהקריירה המוזיקלית שלהם נסקה בזמן שאמריקה ליקקה את פצעיה מאסון התאומים.
לזינוק המטאורי של סרג' טנקיאן, דארון מאלכיאן, שאבו אודאג'יאן וג'ון דאלמיאן אחראי האלבום "Toxicity": אלבום בדרופ סי שעסק – בצורה נוקבת ולרוב סטירית – בתחלואיה של החברה האמריקאית (שיטת ענישה שבנויה על עונשים דרקוניים אך מתגלה כלא יעילה בעליל), כמו גם בהתאבדות, סמים, גרופיות, סקס, ובשילוב של שלושת האחרונים יחדיו.
בדיעבד, הסיבות להצלחת האלבום ברורות כמו אותיות השלט שבמרומי גבעת הוליווד: קולו הזך והנפלא של טנקיאן, סגנון הגיטרה הייחודי של מאלכיאן, וההצגה התיאטרלית של השירים.


Faith No More – King for a Day…Fool for a Lifetime (1995) .8

ספויילר: את FNM נפגוש בהמשך הדרך, וזוהי הלהקה היחידה שזוכה לאזכור כפול ברשימה זו, בזכות כמובן ולא בחסד.
כמו סטודנטית מן המערב התיכון שמנצלת את שהותה בקולג' כדי להתנסות בהרפתקאות עם שותפתה למעונות, FNM ניצלו את שעות האולפן כדי לאתגר את עצמם ולהרחיב את היריעה המוזיקלית שלהם, מבלי לחורר אותה. וכך, לצד כמה מרצועות המטאל האגרסיביות בקריירה של הלהקה ("Digging the Grave",""Ugly in the Morning, "Get Out", " The Gentle Art of Making Enemies"), רצועות אחרות באלבום שילבו אלמנטים של מוזיקה לטינית ("Caralho Voador") וג'ז ("Star A.D."). אלה כאלה היו "לגיטימיות" באותה המידה. גם הסולן מייק פאטון חש בנוח בכל העולמות, גם במחוזות הסקרים וגם כשהוא אוחז פרח בידו ומרעיד לבבות בלובי חנוק מסיגריות ב-"Evidence".


Helmet – Meantime (1992) .7
כפל המשמעות שבשם האלבום (המילה בינתיים שיכולה להתפרש גם כזמן מרושע) יותר ממרמז על תוכנו.
אלבומה השני במספר של להקת ההארדקור הניו יורקית בהובלתו של פייג' המילטון (שירה וגיטרות) הוא קורנס כבד שמוטח בסלואו מושן באבטיח.
מתחת לשירה הזועמת על פי רוב של המילטון ולריפים הפדנטיים, מסתתרים "אנגסט" אורבני ותעוזה מוזיקלית שללא כל ספק מזכים אותו במקום של כבוד ברשימה זו. כמו אחרים ברשימה זו, המילטון נהנה לכופף מעט את חוקי הז'אנר ובסולואים הלא מלודיים שהפיק מהגיטרות החורקות אפשר בנקל לזהות את עקבותיה של מוזיקת נויז.


Rage Against the Machine – Rage Against the Machine (1992) .6
באותה השנה שבה יצא לאור "Meantime", שחררו "רייג' אגיינסט דה מאשין" את אלבום הבכורה שלהם.
אפשר שלא לאהוב את זאק דה לה רושה ואת צדקנותו המתחסדת, בעיקר על רקע הדיסוננס שבין משנתו המרכסיסטית לבין חזירות קפיטליסטית, כשזה מגיע למחירי כרטיסים. אפשר גם למתוח ביקורת על המסרים הפוליטיים שלו, שמנוסחים בפשטות יתר, תוך חלוקה דיכוטומית נטולת ספקות וקלה לעיכול בין בני אור לבין בני חושך ("Fuck you, I won't do what you tell me! Motherfucker! Uggh!").
אבל אי אפשר שלא לאהוב ולהתפעל בכל פעם מחדש מהאנרגיה העצומה שטמונה באלבום הזה; תוצאה של איחוד כוחות מוצלח בין פוליטיקת המחאה הלעומתית של ההיפ הופ מצד אחד לבין הזעם והקשיחות שברוק.
שיתופי פעולה בין היפ הופ ומטאל היו עוד קודם לכן (Onyx עם Biohazard ו-Public Enemy עם Anthrax), אך מדובר היה בהבלחות נקודתיות, ולא במערכת יחסית ארוכת טווח ופורייה, כפי שעשו זאת "רייג'", לצד Body Count שאלבומם הראשון יצא אף הוא באותה השנה.


Jane's Addiction – Nothing's Shocking (1988) .5

במקום טוב באמצע נמצאים "ג'יינז אדיקשן". הבחירה איזה אלבום לשבץ ברשימה מבין צמד האלבומים – "Nothing's Shocking" או "Riutal de lo habitual"(1990) – הייתה קשה עליי כקריעת ים סוף או לחלופין כמו הקושי של גיבורת השיר "Jane Says" למצוא אהבת אמת. כפי שניתן לראות, הפוּר נפל על אלבום הבכורה של הלהקה, אם לא לוקחים בחשבון את אלבום הלייב שיצא קודם לכן.
אף ש"Ritual de lo habitual" הוא קרנבל סוחף של צלילים ושירים מושלמים ובראשם "Three Days", העדפתי להסיט את הזרקור לעבר אחיו הבכור.

"Nothing's Shocking" הוא אלבום שלמעט הרצועה בת הדקה "Thank You Boys", אי אפשר לדלג על אף רצועה בו. לאחר תקופת הסתגלות לקולו הגבוה של פרי פארל, שלא אחת מוכפל או חוזר כהד, לא נותר אלא להתענג על רצועות אלמותיות כמו "Up the Beach", "Ocean Size", ו-"Mountain Song" שבנויות משני אלמנטים: מוזיקה שמתפתחת לכיוונים לא צפויים ושעושה שימוש במשחקי אור וצל (חזק מול חלש), והתפעמות מאיתני הטבע.

במקביל לרוק הקונבנציונלי, שירים אחרים כללו התנסויות עם ז'אנרים אחרים. "Standing in the Shower…Thinking", עוסק אולי בהרהוריו של גבר באמבטיה, אך הוא גורם לך לצאת מהמקלחת מבלי להתנגב ופשוט לרקוד צ'ה צ'ה צ'ה. ב-"Idiots Rule", "ג'יינז", מתוגברים בכלי נשיפה (על החצוצרה מנגן לא אחר מאשר "פלי"), הופכים לביג בנד שמתכתב עם Fאנק מבית מדרשו של מישהו כמו ג'ורג' קלינטון.
ועוד לא אמרנו מילה אחת על דייב נבארו: אשף גיטרה במלוא מובן המילה, שמפיק מששת המיתרים ריפים כבדים וקליטים וגרוב סוחף, באותה מידה של מיומנות ואנרגיה.


Faith No More – Angel Dust (1992) .4

אם אפשר להגדיר את הניסיונות של "ג'יינז" פלירטוטים, כי אז FNM חלפו על פני הבסיס הראשון כבר ב-"Angel Dust".
באלבום המופת הזה תמצאו את כל מה שאתם אוהבים ב-FNM: התיפוף הכוחני של מייק בורדין שממעט להשתמש במצלתיים, הנגינה המושקעת עד למאוד של הבסיסט בילי גולד, והעושר המוזיקלי שאליו אפשר להיחשף רק בהאזנה באוזניות.
וכמובן – השירה של פאטון: האיש שהמנעד הקולי שלו רחב כמו פישוק הרגליים של לינוי אשרם ומגוון כמו דוכן תבלינים. ואם התעייפתם מהמלל, דלגו קדימה לפלייליסט שבסוף הרשימה ותשמעו "רדנק" נרגן בוקע מגרונו של פאטון ב-"RV".


Deftones – White Pony (2000) .3

באמתחתה של הלהקה מסקרמנטו היו בראשית המילניום שני אלבומים לא רעים: "Adrenaline" (1995) ו-"Around the Fur" (1997).
אך את קפיצת הדרך המשמעותית ביותר בקריירה שלהם, יש לזקוף לזכותו של סוס אחד מנצח, פוני לבן ליתר דיוק, שעל גבו רכבו חברי הלהקה כל הדרך להצלחה.
ב-"White Pony" גילו "דפטונז" את שביל הזהב שבין כבדות מצד אחד לבין מלודיות ורוך מצד שני. במקביל, הם השילו מעליהם את סממני ה"נו מטאל", ז'אנר שעמו זוהו עד כה.

הסולן צ'ינו מורנו, מעריץ נלהב של להקות "ניו ווייב" מצדו השני של האוקיינוס ששמו דגש ניכר על מלודיות כמו The Cure ו-Cocteau Twins, שילב בשירתו את אותה שירה מלטפת ונוגה, ולצד צרחות נשמעו גם לחישות מפתות על גבול המחרמנות. ברוח דברים אלה, ייתכן והשיר מתוך האלבום "Change – In the House of Flies", משקף למעשה את השינוי שעברה הלהקה.

למזלו של מורנו, הגיטריסט סטפן קרפנטר היה שותף אידיאלי למטמורפוזה של הלהקה. לכל אורך האלבום, מורנו וקרפנטר התכתבו זה עם זה והשלימו זה את זה, ואי אפשר לדמיין את "Feiticeira" ללא האקורדים המצלצלים בפתח השיר. בוודאי שלא את "Digital Bath" המושלם עם שירת שיר הערש הקטלנית של מורנו ללא הצליל החורק באמצע השיר, שנשמע כמו צווחה או ציפורניים שחורצות לוח.

כדרכן של לא מעט קלאסיקות, גם ב-"White Pony" לא נפקד מקומם של מוזיקאים אורחים. אחד מהם, שהתארח בשיר "Passenger", הוא מיינרד ג'יימס קינן, סולנה של Tool, מה שמוביל אותנו בבטחה לאלבום הבא ברשימה.


Tool – Undertow (1993) .2

דרך קלה ובטוחה יחסית לשבור את הקרח עם בחורה בסניף אקראי של "ניצת הדובדבן" היא לומר לה עד כמה אתה אוהב את "טול".
הלהקה האמריקנית, ששחררה אשתקד את אלבומה החמישי היא הלהקה ה"נכונה"; זו שאינטלקטואלים וחובבי קפה אורגני מתהדרים בהערצתם אליה ושלא מעט מוזיקאים נושאים אליה את עיניהם בהערצה (Staind האמריקנית ו-Soen השוודית הן רק שתי דוגמאות).
אף רשימה של אלבומי החובה במטאל האלטרנטיבי לא תהא שלמה בלי אלבום אחד לפחות של Tool, ו-"Undertow" הוא לא בהכרח הבחירה הראשונה והמתבקשת.

אלא ששתי סיבות הן שהביאוני להחלטה הדרמטית להעניק את הכתר דווקא לאלבום מ-1993. הסיבה הראשונה קשורה לעיתוי שבו יצא האלבום. בתקופה שבה המטאל דשדש והגראנג' היה עדיין בשיא תפארתו ותהילתו (גם על כך בהמשך), החזיר האלבום עטרת המטאל ליושנה, בפראפראזה על דברי חכמים.

הסיבה השנייה היא שאף שכל אלבום של "טול" הוא יצירה אוטונומית שנבדלת מרעותה, ב-"Undertow" נטמנו הזרעים שלימים ילבלבו ויעלו כפורחים באלבומים הבאים: הבס שמגיע לקרביים ושסביבו נבנית לרוב היצירה, הטקסטים הנוקבים והתכנים הקשים לעיכול (אלימות מינית ב-"Sex Prison" והתמכרות ב-"Sober" ובשיר הנושא), ושירת הקרשנדו של קינן.


Alice in Chains – Dirt (1992) .1

לא צריך להיעזר באת חפירה כדי להסיר את רגבי העפר שמכסים על תיבת האוצרות המכונה "Dirt" – אלבומה השני של "אליס אין צ'יינס" ואלבום האלטרנטיב מטאל הטוב ביותר.
כן, זו לא טעות: ענקית הגראנג' מסיאטל היא אכן אחת מארבע הגדולות של הז'אנר וככזו היא עמוד תווך מרכזי ברוק האלטרנטיבי שפרץ מהשוליים למרכז בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת. במקביל, הלהקה לא התכחשה לשורשיה המטאליים ו-"Dirt" הוא הדוגמא המובהקת לכך.

האלבום מ-1992, שהצליל שפותח אותו הוא זעקת הכאב האייקונית של הסולן ליין סטיילי, הוא כרוניקה של ייאוש תהומי, טרגדיות אנושיות, והרואין. הרבה הרואין. לא פחות משלושה שירים באלבום עוסקים במפורש בהתמכרות הכואבת לנוזל החום והאופורי: "Sickman", "Junkhead", ו-"God Smack". השיר החותם את האלבום, "Would?" נכתב בעקבות מותו ממנת יתר של אנדרו ווד, סולן Mother Love Bone.

סטיילי, שלימים יובס אף הוא בקרב האבוד עם הסמים, והגיטריסט ג'רי קאנטרל, נותני הטון העיקריים בלהקה וכותבי השירים הראשיים באלבום, שרטטו בצורה הריאליסטית ביותר כיצד נראית החצר האחורית של התהילה, כל אחד בדרכו הוא ולעיתים ביחד.

כשסטיילי שר על ייסורי התופת שהוא חווה ועל בדידותו, איש לא הטיל ספק באותנטיות שלו, וכשקנטרל הצטרף אליו בשירה, הייתה זו הושטת יד סימבולית. במקביל לעיצוב סאונד גיטרה ייחודי באלבום, שלעיתים מזכיר נחיל של דבורים אפריקאיות, שמר קנטרל על גחלת המטאל והלחין כמה מהריפים המוצלחים והזכורים לטובה בתולדות הז'אנר.


לפלייליסט המלא בספוטיפיי

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Dukatalon – Involuntary Action

Diabulus in Musica - Euphonic Entropy

Clouds - Durere

Veritatem Solam – Unholy Protrusions of Divinity

Psynthesis – Sign of the apocalypse

In This Moment - Mother
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
Circulus Vitiosus - סיפור קצר

כתבה:
על מטאל וחרוזים

כתבה:
מתוק הלא נודע - חלק 7

כתבה:
מתוך הלא נודע - חלק 6

כתבה:
עשרת אלבומי המטאלקור שאתם חייבים לשמוע

כתבה:
מתוך הלא נודע – אלבומים שאולי פספסתם
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[02/07/2020]
https://www.facebook.com/events/668524877028387/
[14/06] Soen Live in Israel
[06/08] אורפנד לנד - לוחם האור חוגג עשור!
[12/08] Sonata Arctica in Israel
[09/09] Insomnium live in Tel Aviv
[17/10] Samael בהופעה בישראל
[25/11] Tiamat - בהופעה אחת בישראל
[24/04] Dark Funeral בהופעה בישראל !
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::