תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
DPS
DPS
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

26/04/2020
עשרת אלבומי המטאלקור שאתם חייבים לשמוע
כתב: יבגני טרבנוב

עושה רושם שבימנו, הדרך המהירה ביותר להוציא תגובות מצחיקות מבומרים היא לומר לחבורה של מטאליסטים שאתם אוהבים מטאלקור. או ז'אנר כלשהו עם הסיומת קור שאינו הארדקור. ז'אנר ה-Xקור נהיה מאוס בקהלים אליטיסטיים באזור תחילת שנות האלפיים עם פריצתן של להקות כמו Killswitch Engage, Trivium ודומיהם. אלא שהלהקות האלה מעולם לא ייצגו את הז'אנר בצורה רחבה, אלא רק את תהליך הסינדיקציה של הז'אנר בחברות התקליטים הגדולות.

תראו, מטאלקור זה לא ביג דיל. כבר בשנות ה-80 להקות הארדקור כמו Agnostic Front ו-Cro-Mags יצקו אלמנטים של מטאל לתוך ההארדקור שלהם. ספק שהם צפו את הדיונים הגועשים סביב הסוגיה. הם פשוט היו יצירתיים ועשו מוזיקה נהדרת. באמצע שנות ה-90, המטאלקור כבר היה קטע של ממש: להקות כמו Earth Crisis, Vision of Disorder, Shai Hulud ו-Marauder יצרו אלבומים מכוננים שעליהם ישענו כל אלבומי המטאלקור שיבואו לאחר מכן, בין אם בצורה מודעת ובין אם לא.

אבל אנחנו נסחפים. זאת לא כתבה על ההיסטוריה של המטאלקור, אלא כתבה שבה אספתי את עשרת האלבומים בז'אנר שאתם חייבים לשמוע מתישהו בחייכם, לפני שתמותו. הסיבה פשוטה: מטאלקור זה ז'אנר טוב כמו כל ז'אנר ויש כמה פנינים שלא מיוצגות בפינות הפופולריות של האינטרנט. אוצר הרשימה הוא כתבכם הנאמן בלבד שמאד אוהב מטאלקור. זאת לא רשימה של האלבומים הקלאסיים או הכי פופולריים. יכול להיות שתשמחו לדעת שהכנסתי את The Dillinger Escape Plan אבל הפיוזים יקפצו כשתראו שלא בחרתי את האלבום הכי טוב שלהם - לדעתכם. זה בסדר, כי זאת לא אמורה להיות רשימה דפנטיבית ואין ספק שאני מגרד את קצה הקרחון.


Bleeding Through - Declaration (2008)

אם כבר הזכרתי מקודם את עניין הסינדיקציה של המטאלקור, ההרכב הקליפורני Bleeding Through יהיו הדוגמא המושלמת ללהקה שזה עשה לה בעיקר רע. האלבום הכי נמכר שלהם, וזה ששווק בצורה הכי אגרסיבית הוא The Truth שכלל הפקה מצוחצחת מדי ומלאכותית, ופזמונים שפלירטטו עם להקות האימו שיצאו למיינסטרים. למזלנו, הלהקה מעולם לא חזרה לאותם ימים אפלים.

לעומת זאת, Declaration היה סיפור אחר לגמרי - האלבום הזה הופק בידי דווין טאונסנד האגדי שהפך למעין חבר להקה שביעי. בשירים מסוימים, אפשר אפילו לקבל תחושה של האזנה ל-Strapping Young L. זה היה האלבום הכבד והאפל ביותר של הלהקה, שמראה מה מטאלקור יכול להיות כשהוא נוצר בוואקום משל עצמו, ללא מחשבה תחילה על נתוני מכירות… ממש כמו המטאלקור של שנות ה-90. כאן תמצאו גיטרות שבע מיתרים, באס נהדר, גריינדים ובלאסט ביטס, קלידים סטייל Dimmu Borgir ושאגות מזרות אימה של מנהיג הלהקה, ברנדן שיפטי. זה היה אלבום המטאלקור היחיד שנשמע כך באותה תקופה. מעין שילוב הזוי ומענג בין Black Flag, Dimmu Borgir ו-At the Gates.


Eighteen Visions - Until the Ink Runs Out (2000)

אי אפשר לדבר על Bleeding Through וסולן הלהקה ברנדן שיפטי בלי להזכיר את הלהקה בה היה גיטריסט שקדמה לפריצה שלו מלכתחילה - Eighteen Visions. הלהקה הוקמה ב-1995 והפכה לחלוצה בז'אנר המטאלקור הקליפורני סביב תחילת המילניום כשאלבומם השני Until the Ink Runs Out יצא לאור. כבר משיר הפתיחה "She Looks Good in Velvet" היה ברור שיש כאן חיה חדשה: ריפים של דת' מטאל, "שירה" שנוטה יותר לגראולים מאשר לשאגות הארדקור, דאבל באס וגרוב שיכול להטריף את השכל הישר. כל זה נתמך בהפקה מלוכלכת וחמימה כמו טיפות דם שזולגות מפצע במצח וכמה מהברייקדאונים המרסקים ביותר שהוקלטו אי פעם.

אני אפילו לא הולך לדבר על הרפרנסים הקולנועיים המגניבים לאורך האלבום. חדי העין יוכלו להבין בשמות שירים כמו "She's a Movie Produced Masterpiece" ו-"Champagne and Sleeping Pills" והרפרורים שלהם ליצירות מופת כמו "בחזרה לעתיד" ו-"הניצוץ". אופס, דיברתי.


Zao - The Fear Is What Keeps Us Here (2006)

מסתבר שלהקות מטאלקור נוצריות שנוטשות את האמונה זה טרנד. ואם כבר הטרנד הספציפי הזה, אז Zao היא בהחלט הלהקה הכי טובה בז'אנר, ובכלל חיית במה וסטודיו מאין כמוה. אלבומה השמיני של Zao שזכה לשם המצמרר The Fear Is What Keeps Us Here אולי לא היה מרענן ופורץ דרך כמו אלבומם Where Blood and Fire Bring Rest, אבל הוא האלבום הכי משויף ושלם של ההרכב וללא ספק הכי כבד ואפל.

האלבום הופק בידי סטיב אלביני, מוזיקאי שמגיע מסצינת הנויז רוק והפאנק, וההשפעה שלו ניכרת. מדובר באלבום מרסק שדוחס אגרסיות ועצבים של שנים לתוך 37 דקות מענגות של הרס שהוקלטו באופן אנלוגי לחלוטין, וללא תיקונים. התוצאה היא אלבום שמביא אתכם לאולפן ההקלטות כמו שאף אלבום אחר בז'אנר לא הצליח. בולטים לחיוב הם המתופף ג'ף גרץ שלעיתים מרגיש כמו מכונה, והסולן דן וויאנדט שמשלב בין שאגות הארדקור לגראולים גרוניים עם קמצוץ של זעקות בלאק מטאל.


Earth Crisis - Destroy the Machines (1995)

היום אנשים מתייחסים כמעט בשוויון נפש ל-Earth Crisis אבל בשנות ה-90 הם היו מחלוצי סצינת ההארדקור הניו-יורקית שערבבו אלמנטים של מטאל ואג'נדה צמחונית (שלא נאמר סטרייט-אדג'ית) לתוך המוזיקה שלהם. הם חטפו לא מעט אש, אבל שרדו כדי להפוך לאחת מהלהקות החשובות ביותר שהתוו את הדרך למטאלקור המודרני וגישרו במידת מה בין סצינות המטאלת והפאנק היריבות. אוהבים את Hatebreed במקרה? יופי - אז תאהבו גם את Destroy the Machines של Earth Crisis - בהרבה מובנים אלבום תאום לאלבום הבכורה של Hatebreed שיצא כשנה מאוחר יותר, רק עשוי ומנוגן יותר טוב מכל מה ש-Hatebreed אי פעם הקליטו.

האלבום עצמו מתפאר בגיטרות מצוינות, ריפים נושכים וכתיבה (בעיקר של תפקידי הגיטרה) שמרגישה רעננה גם בסטנדרטים של היום - הכל באדיבות הגיטריסטים סקוט קרוס וכריס וויצ'מן. ההפקה אמנם הספיקה להתיישן, אבל באופן לא מפתיע עובדה זאת רק תורמת לקסם האלבום.


Misery Signals - Controller (2008)

היה משהו במים של דווין טאונסנד ב-2008, כי אחרת אי אפשר להסביר את העובדה שהוא הפיק שני אלבומי מטאלקור באותה שנה ממש. זה כשלעצמו אמור להיות מספיק כדי לתת שמיעה לאלבום, אבל האמת היא ש-Misery Signals היה הרכב ייחודי עוד לפני כן. כך או כך, אלבומם Controller הוא אחד האלבומים המיוחדים ביותר שיצאו מהז'אנר.

למעשה, זה אלבום מושלם. ההפקה, כתיבת השירים, הנגינה שגונבת את המיטב מעולם ההארדקור, המטאל ואפילו הפרוגרסיב, תיפוף מקורי ואווירה מעט חולמנית שמרחפת גם על השירים היותר כבדים. זה מהאלבומים שאי אפשר להגדיר כמטאלקור מזוקק, כי הוא שובר כל כך הרבה קונבנציות מבלי להתרחק לז'אנרים אחרים באופן מוחלט. אם האלבום הזה היה יוצא היום, הוא היה מנגב את הרצפה עם כל להקת מטאלקור קיימת.


Vision of Disorder - Imprint (1998)

הנה הרכב מטאלקור שהיה חתום ב-Roadrunner Records ועזב אותם לפני שלייבל הענק הזה סחט עד הסוף כל להקת מטאלקור שאפשר היה לשווק לילדים. הרבה ממעריצי Vision of Disorder הרגישו במשך שנים שאלבומם Imprint הוא יהלום חבוי שבעזרת מעט יותר שיווק היה יכול להתייצב לצד מיטב אלבומי הז'אנר.

מבחינה מוזיקלית אפשר להגדיר את האלבום הזה בשתי מילים: פאקינג כאוטי. הגרוב, הקצב המושלם, השבירות, צווחות שמפלחות את האוזן לצד כמה קטעים של שירה נקייה שלא מפלרטטים עם האימו, ליינים ת'ראשיים, הפקה חמימה שלא התיישנה בכלל ואפילו דואט עם פיל אנסלמו מ-Pantera. זה מטאלקור פר-אקסלנס.


The Dillinger Escape Plan - Miss Machine (2004)

זה כמעט חסר תקדים, אבל האלבום השני של The Dillinger Escape Plan יצא 5 שנים מלאות לאחר אלבום הבכורה שלהם. ואם יש משהו ש-Miss Machine מוכיח זאת העובדה שהאלבום הזה מחושב ומבושל לחלוטין. אחרי שחברי הלהקה הושפעו מלעבוד עם האגדה מייק פאטון (על ה-EP שקדם לאלבום המדובר), הם רקחו עבורנו אלבום ששאב מז'אנר הרוק המתמטי, שילב בין מטאל והארדקור, ולמעשה תרם לא מעט לעליית כל העסק הזה שנקרא מאת'קור. סולן ומנהיג הלהקה, גרג פוצ'יאטו, הושפע לא מעט מלהקות אינדסטריאל ופיוז'ן ג'אז וההשפעה ניכרת לאורך האלבום. זה לגמרי קור, וזה לגמרי ייחודי, חדשני, פורץ גבולות ומפעיל את התאים האפורים במוח.


Converge - The Dusk in Us (2017)

במרבית הרשימות של אלבומי המטאלקור הטובים ביותר תמצאו בעיקר את Jane Doe בתור הייצוג ל-Converge. אבל מבלי לפגוע בכבודה של הקלאסיקה המופתית ההיא, אני חייב לומר שאלבומם התשיעי במספר של Converge פשוט הרבה יותר טוב מכל בחינה ומציג להקה בוגרת יותר, מגובשת יותר ואפילו יצירתית יותר. זה אלבום שישבה אתכם בטירוף ובאפילה שלו, יוביל אתכם למקומות אפלים ואז יעזוב לכם את היד. זה אלבום שמשלב רגש וכעס בצורה מושלמת שמרבית הלהקות יכולות רק לחלום עליה. מצד אחד יש כאן שירי טירוף מהירים ומסחררים כמו "I Can Tell You About Pain" ומצד שני בלדות גותיות וסטונריות כמו שיר הנושא השובר והמרגש של האלבום. יצירת מופת.


Underoath - Define the Great Line (2006)

נקודת המפנה של להקת המטאלקור הנוצרית Underoath היא ללא ספק האלבום Define the Great Line. זה האלבום שבו הם שברו מתדמית ילדי האימו שמתחנפים למיינסטרים וחושבים בעיקר על נתוני מכירות. זה אלבום עם גישה מאד "לפנים" - נגינה אגרסיבית ושאגות מחכים מעבר לכל פינה. ולמרות שיש כאן לא מעט קטעים שעשויים להזכיר את Underoath כשהם היו פחות רציניים וחדורי מטרה, זה עדיין אלבום כייפי, ומעט יותר פופי ופופ-רוקי משאר האלבומים ברשימה. וזה לא דבר נורא, כשמדובר באלבום שעשוי וכתוב כל כך טוב. תנו לו צ'אנס, ותנו ל-Underoath סיכוי להפתיע אתכם.


The Human Abstract - Digital Veil (2011)

כשמזכירים את המונח "פרוגרסיב מטאלקור" תמיד מדברים על Between the Buried and Me ואם יש מזל אז גם על Born of Osiris. אבל את The Human Abstract כבר שכחו, חלקית באשמתם - הלהקה לא הוציאה חומר חדש מאז 2012. אבל אלבומה האחרון (שיצא כשנה לפני ה-EP האחרון שלהם) הוא אחד האלבומים היותר מעניינים בז'אנר. Digital Veil היה וירטואוזי בצורה מגוכחת וכלל לחנים שהושפעו ממוזיקה ניאו-קלאסית, קטעי הארדקור כאוטיים, שירה נקייה מצוינת לצד גראולים שמתפרצים מגרון ניחר וגיטרות שלא היו מביישות את גדולי הנגנים הפרוגרסיביים של שנות ה-70. אם יש להקה אחת שהיו נותנים לי להחיות מהמתים (למרות שרשמית מעולם לא התפרקה) הייתי הולך על The Human Abstract ללא ספק.


לפלייליסט המלא בספוטיפיי

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Tomorrows Rain - Hollow

Paradise Lost - Obsidian

Lamb Of God – Lamb Of God

Static-X - Project Regeneration Vol. I

Cénotaphe - Monte Verità

Ketoret –Ketoret
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
פרי ביאושים – על אלבומי הבכורה הפחות מוצלחים של הז'אנר

ראיון:
מחזירים את הסיוט – ראיון עם Matt Asselbergs, גיטריסט להקת Nightmare

כתבה:
תרפיה מתכתית – על מטאל ותמיכה נפשית

כתבה:
מיאסניקוב נגד הקלשון

כתבה:
כשהסקנדינבים כבשו את העולם – שנת 1997 בראי המטאל

ביקורת סרט:
סקירת הסרט - 'LO Sound Desert'
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[21/03/2021]
Sonata Arctica in Israel
[25/11] Tiamat - בהופעה אחת בישראל
[16/12] אורפנד לנד - לוחם האור חוגג עשור!
[20/01] Insomnium live in Tel Aviv
[13/03] Samael בהופעה בישראל
[24/04] Dark Funeral בהופעה בישראל !
[19/11] Paradise Lost חוזרת לתל אביב
>> לפרסום בלוח אירועים <<