תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
DPS
DPS
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

03/07/2020
סקירת הסרט - "LO Sound Desert"
כתב: איתמר ענברי

"מה שעשינו במדבר עם הגנרטור היה להתארגן ולנגן. ואולי זה היה חרא, אבל אולי זה היה גם פאקינג מדהים" (מאריו "בוּמר" לאלי (Yawning Man, Fatso Jetson))
"...לפעמים מגיעה האנרגיה של דור שלם לשיאה בהבזק אחד ארוך ומשובח, בגלל סיבות שאיש אינו יודע את פשרן בזמן אמיתי, וגם בדיעבד אין בהן כדי להסביר את מה שבאמת התרחש" (האנטר ס. תומפסון, "פחד ותיעוב בלאס וגאס")


כמי ששנותיו המעצבות היו בתפר שבין שנות ה-80 ל-90, הקרתנות המקומית הייתה לי לזרא. את העברית שבפי ביקשתי להוריד לדרגת שפה שנייה; שנייה בחשיבותה לשפת האם הנחשקת – אנגלית. במקביל, החלפתי מולדת רוחנית אחת באחרת. אהבתי והערצתי לבריטניה הגדולה הלכה ודעכה, ככל שזו דשדשה בשל שביתותיהם האינסופיות של איגודי העובדים וכורי הפחם, שמחו נגד הת'אצ'ריזם הנוקשה. לבי נהה אחר מישהי אטרקטיבית יותר: ארצות הברית של אמריקה, שהייצוגים האולטימטיביים שלה היו פסל החירות, אצטדיוני ענק, מכונות ההימורים הצבעוניות בלאס וגאס, והקשתות הצהובות של מקדונלד'ס.

להתרפסות ולהתבטלות בפני הדוד האמריקני העשיר והמוצלח, הייתה אחראית במידה לא מבוטלת המדיה. המסך הקטן והעיתונות המודפסת התפקעו ממסרים שקידמו את המשוואה "אמריקה=הצלחה", והנחילו את התפיסה שלפיה כל מה שנושא את דגל הפסים והכוכבים ראוי להערצה ומהווה מודל ראוי לחיקוי. "כמו באמריקה", היה אחד המשפטים הנפוצים בישראל באותה תקופה, במיוחד בתעשיית הפרסום. אלא שלימים התברר שלא כל הנוצץ – זהב.

אם הייתי זקוק לתזכורת נוספת לכך שהדימוי שנחקק בתודעתי היה נכון חלקית, בא הסרט הדוקומנטרי "LO Sound Desert", ומראה שבארה"ב, ממש כמו בלוויין המזרח תיכוני שלה, מוזיקה כרוכה לא פעם בירידה למחתרת, או במקרה של גיבורי הסרט – בבריחה כפויה למדבר.

כפי שנרמז כבר משמו, "LO Sound Desert" מגולל את סיפורה של הסצנה המוזיקלית שהתפתחה בשנות ה-80 וה-90 בעמק קואצ'לה שבדרום מדינת קליפורניה, ושכונתה "דזרט רוק" (באנגלית: Desert Rock) ולעיתים "סטונר רוק" (באנגלית: Stoner Rock).

מי שעומד מאחורי הסרט הוא יורג סטיינק: אמן רב־תחומי מברלין שבנוסף להיותו יוצר סרטים, עוסק גם באנימציה, בעיצוב גרפי ובציור. הסרט שוחרר ב-2016, והוא זמין כעת לצפייה מלאה ביוטיוב.

כפי שניתן לראות מהרפרטואר שלו, עולם המוזיקה והפרסונות שפועלות בו מעסיקים את סטיינק כיוצר קולנועי לא מעט. במרכז סרטו מ-2019 "American Dirge" עומד מוזיקאי שנאבק על קיומו, והפרויקט הבא שלו הוא סרט דוקומנטארי שיוקדש לג'ון סקופילד, אחד ממוזיקאי הג'אז הבולטים והידועים.

נראה שסטיינק מגלה עניין מיוחד בז'אנר המכונה דזרט רוק או סטונר רוק. הסרט "Truckfighters" מ-2011, שזמין אף הוא לצפייה ביוטיוב, התמקד בלהקת הסטונר השוודית בעלת אותו השם. ללא מספר על, סיפק הסרט הצצה לצד הרוטיני והבנאלי למדיי של תעשיית המוזיקה. לא הצד האפל ולא הצד הזוהר, אלא רוטינה אפורה: נסיעות ארוכות ומשמימות בקרוואן, ישיבה בדוכן מרצ', כוסות הבירה וירידת המתח שאחרי ההופעות, בעיות סאונד במהלכן, והתמודדות עם מתופף שחזר בתשובה ושחרף כשרונו "זורק זין" ונבעט מהלהקה רק כדי לחזור אליה. למרות המבט האמפתי והאוהד, עליבותה של הלהקה בלטה דווקא על רקע אותם קטעים בסרט שבהם מוזיקאים מוכרים (את אחד מהם, ג'וש הום (Kyuss, Queens of the Stone Age), נפגוש גם בסרט נושא סקירה זו) מצהירים על הערצתם ל"טראקפייטרס" ואז "נשפכים" מצחוק לאחר מכן, רומזים בכך על כך שפיהם וליבם אינם שווים.

בדומה ל"טראקפייטרס", גם מהסרט שמתאר את צמיחתה של סצנת הדזרט רוק, נעדר מספר בעל קול בס סמכותי דוגמת מורגן פרימן, והסיפור מסופר דרך עיניהם של דמויות בולטות בסצנה זו. כפי שנראה בהמשך, באופן טיפול זה טמונה בעייתיות מסוימת שכן מסקנותיהם של הדמויות ותובנותיהם הם בהכרח התובנות והמסקנות של הסרט. בנוסף, אף ששום סרט דוקומנטרי לא יכול, בשל מגבלות זמן ותקציב, לגבות גרסה מכל מי שקשור ולו בצורה רופפת להתרחשויות המרכזיות, במקרה ספציפי זה דמויות מפתח בסצנה בולטות בהעדרן, וגם על כך בהמשך.



בשונה מ"טראקפייטרס", הטון ההומוריסטי המאולץ לעיתים צומצם למינימום: כמה קטעי אנימציה שבהם מככבת דמות מונפשת שסטיינק כנראה לא יכול בלעדיה. תחת זאת אימץ היוצר את הנוסחה הפשוטה – אך המצליחה – שמזוהה עם היוצר לואי ת'רו ושיושמה בהצלחה יתרה ב"טייגר קינג" מבית נטפליקס. הנוסחה נוסתה בהצלחה קודם לכן בתוכניות האירוח של פיל דונהיו, הראלדו ריברה וריקי לייק – גרסאות מודרניות של הקולוסיאום ברומא, ששליטיה היו חכמים מספיק כדי לספק לקהלם את אבות המזון: לחם ושעשועים. לאולפנים אלה הוזמנו שלל דמויות אקסצנטריות עם פיות מטונפים ופתיל קצר במיוחד, שכמו חומצה ובסיס סתרו זו את זו, ובפועל סטרו זו על פניה של זו. בהשראת הקונספט הזה, שהפך את תוכניות האירוח הללו לבולעני רייטינג, קיבצו יוצרים דוקומנטאריים גלריה של דמויות צבעוניות ובעלות שטף דיבור, שמתמסרות למצלמה, לעיתים עד כדי חוסר מודעות עצמית. אלה אמורות לספק לא רק תרומה אינפורמטיבית אלא גם רגעים קומיים.

שון ווילר למשל הוא חלומו הרטוב של כל מלהק. ווילר, שנראה כמו הגרסה קליפורנית של שאנן סטריט, היה ועודנו חבר בשורה של הרכבים קצרי מועד ותהילה. גם אם הוא לא היה ה"סנדק" של סצנת הרוק שהתפתחה בדרום קליפורניה – תואר כבוד זה שמור למאריו "בומר" לאלי – הוא היה אחד מראשוניה. ווילר הוא לא רק ארכיון מהלך, שמספק אנקדוטות ופרטי מידע שמגובים לעיתים מזומנות בגזרי עיתונים ובצילומים ששמר, אלא גם פה מפיק מרגליות, פילוסופיות יותר או פחות. למי מכם (כמוני) ש"נדלק" על ווילר, מומלץ לצפות בסצנות שנותרו מחוץ לסרט ושבהן הוא שר, לוכד אלמנה שחורה בחצר ביתו, מלהג על קקטוסים, ומשחזר שבועיים קסומים שבהם בילה במחיצת איגי פופ.

באגף הווירדואים ממוקמים בבטחה הצמד מייק וניק, שעזבו את עמק קואצ'לה לטובת רחובות סן פרנסיסקו, שבה הם מתועדים מחטטים בגרוטאות ברחוב ללא אמצעי מיגון, אף שאחת ה"מציאות" היא מזרק משומש. השניים, שמקיימים זוגיות מוזיקלית ותיקה, תחילה בלהקה Solarfeastובהמשך ב-Hornss, עובדים גם באותו מקום עבודה יוקרתי ונחשק: פיפ שואו דלוח שבו הם פורטים מעות לחרמנים ומנקים את מה שאלה הותירו אחריהם.

אך לצד הפיקנטריה, ניכר שסטיינק השקיע שעות רבות בניסיון רציני להציג לצופים תמונה מקיפה ככל האפשר של סצנת הדזרט רוק. וגם אם אפשר היה להרחיב את היריעה מעט יותר ולהביא קולות או ראשים מדברים נוספים, חומרי הארכיון הרבים והמרואיינים שמפרשנים אותם מתחברים לכדי יצירה שניתן בהחלט להתייחס אליה כאל "עבודת שורשים".

כפי שמלמד הסרט, בקצהו התחתון של אילן היוחסין של הז'אנר לא נמצאים בהכרח השמות שהיינו מצפים למצוא. אלבומיהם של Black Sabbath, שאותם אין צורך להציג, ושל Cactus המוכרים פחות, התנגנו אמנם בפטיפונים של בני הנוער בעמק קואצ'לה, אך מי שהיו דומיננטיים יותר היו הרכבי פאנק, ובראשם Ramones האמריקאים.


הסרט מחולק לשני חלקים. הראשון, שמכשיר את הקרקע לקראת היציאה למדבר, בוחן את התהליכים וההתרחשויות שקדמו לאותו אקסודוס, ובאופן מיוחד את התהליך שבו הפאנק, שהלך ודעך בלוס אנג'לס, קנה שביתה בעיירות הלוהטות של דרום קליפורניה, בקרב בני הנוער שקראו תגר על דור ההורים.

לפי המתואר בסרט, שנות ה-60 והתמורות החברתיות שהתחוללו בעקבותיהן, פסחו על מקומות כמו עיירת הקיט פאלם ספרינגס. אלה נותרו מובלעות שמרניות, שבהן מי שמכתיבים את הטון הם מבוגרים שהתחביב העיקרי שלהם הוא משחקי גולף.

המבוגרים חובבי הגולף דיכאו את תרבות הרוקנרול ואף אסרו על קיום קונצרטים. במחאה, החליטו הצעירים בעיירות אלה לקחת גיטרה ולחבר אותה למגבר בפול ווליום. הפאנק רוק היה אמצעי המחאה האולטימטיבי לא רק בגלל הרטוריקה האנטי־ממסדית של ז'אנר זה, אלא גם בשל פשטותו המוזיקלית. בשלב מוקדם זה, המוזיקה הייתה בוסרית ורף הקבלה היה נמוך: כל מה שהיית זקוק לו היה גיטרה, ואם היה ברשותך גם מגבר, היית כבר בגדר מצרך מבוקש.

אך לימים איבד הפאנק את מעמדו לטובת סאונד מטאלי יותר, וזאת בשל שתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה והפרוזאית מבין השתיים קשורה לאקלים המדברי והלא ידידותי לגרדרובה הפאנקיסטית. וכפי שמנסח זאת בפשטות אחד הדוברים: "קשה להיות פאנקיסט כי המסקרה וצבע השיער נמסים במזג האוויר החם".

סיבה אחרת קשורה לשיפור ביכולותיהם המוזיקליות של הנגנים הצעירים. אלה גילו שהנגינה האנורקטית של הפאנק, שהייתה יתרון בשלב שבו החלו לנגן, היוותה חיסרון בבואם לפרוץ את תקרת שלושת האקורדים ופשוט לג'מג'ם. הקוצים הדוקרניים בשיער, סימן ההיכר של הפאנקיסטים, התפרקו. השיער הלך והתארך. וכשם שהשיער התארך, כך גם הסשנים המוזיקליים.

לפי הסרט, הדמות המשמעותית ביותר בקרב הדור הצעיר ומי שהפיץ את הבשורה ואותת לאחרים על הכיוון המוזיקלי החדש היה "בומר" לאלי: האב המייסד והגורו של הסצנה המוזיקלית החדשה. לאלי לא זכה למנת התהילה שלה זכו חלק מחסידיו, לא מעט בשל צניעותו, שעליה מעידים כמה וכמה מרואיינים בסרט.

אם להשתמש בדימויים מעולם ה"סטלות", "בומר" לאלי, הוא זה שהדליק את הג'ויינט, לקח את השאיפה הראשונה והמשמעותית, והעביר את החומר לאחרים. לאלי הוא מי שייסד את ההרכב החלוצי Yawning Man, אולי הרכב הדזרט רוק הראשון, שבמסגרתו הוא מופיע ומוציא אלבומים עד היום. הוא גם מי שיזם את "מסיבות הגנרטור" הראשונות במדבר, שבהן מתמקד חלקו השני של הסרט.



תרומתו של לאלי להיווצרות הדזרט רוק היא קונצנזוס, אפילו בזירה רוחשת יצרים ואגו כמו הזירה המוזיקלית. "מגיע לו עיקר הקרדיט", אומר עליו הום, שמספר שנגינתו של "בומר" הותירה בו רושם עז. "הוא תמיד הקדים את זמנו בכמה שנים".

מבחינת המבוגרים, לעומת זאת, לאלי היה פרסונה נון גרטה; מטרד שיש להרחיקו. מיותר לציין שהשינוי בהופעה החיצונית וה"שיפט" מפאנק רוק למטאל לא ממש עניינו אותם. מגובים באנשי אכיפת החוק, הם הצרו את צעדיהם של הצעירים: הם הרחיקו אותם בתחילה מהבתים, וכשהג'ם סשנים נערכו במדשאות, בחצרות הבתים ובמקומות פתוחים – דאגו ה"פארטי הפופרס" להרחיק את ה"פרחחים" גם משם.

בצר להם, נאלצו בני הדור הצעיר למצוא אתר חלופי, הרחק ככל האפשר מהמבוגרים הנרגנים ומהשוטרים, ששימשו זרועם הארוכה באכיפת קודים שמרניים מחמירים.

הישועה נמצאה בדמות המרחבים הפתוחים של המדבר, שבהם האופק משתרע עד אינסוף. ובזמן שענקיות הגראנג' מילאו איצטדיונים, התפתחה סצנת אנדרגראונד מצומצמת בהרבה, שבה עוסק חלקו השני של הסרט.

מבחינה מסוימת, הבחירה במדבר כעיר מקלט, לא הייתה מפתיעה. שכן, המדבר על מרחביו הפתוחים ונקיקיו הנסתרים, היה תמיד שטח הפקר שבו תושבי עמק קואצ'לה הצעירים יכלו לפרוק כל עול. כפי שמספר לאלי, במדבר אפשר לירות, אפשר לרכב על אופנוע אבל אפשר גם לנגן מוזיקה.

לבה הפועם של המחתרת שהתארגנה מחדש בישימון היה ה-Nude Bowl (בעברית: קערה עירומה): אתר בשולי העיירה דזרט הוט ספרינג. במרכז האתר, ששימש בעבר קהילה נודיסטית, הייתה בריכה שחייה מעוצבת בצורת שעועית. לאחר שהנודיסטים התלבשו ונטשו את המקום, הוא התגלה כמתחם אידיאלי לסקייטרים, אבל גם כאתר הופעות מאולתר תחת כיפת השמיים.



התשוקה המוזיקלית שדוכאה התפרצה במלוא עוזה ב"קערה העירומה", שבוודאי הריחה כמו רוח נעורים, חרף הסתייגותם ורתיעתם של צעירי המדבר מזליגת להקות הגראנז' למיינסטרים. הגנרטורים שהובאו למדבר חוללו לא אנרגיה חשמלית, אלא גם אנרגיות מוזיקליות עצומות. אחד הדוברים בסרט משווה את הצפייה בהופעות להשתתפות בריטואל דתי.

מי שבלטו בכישרונם היו הגיטריסט הום, בסיסט פרוע ותזזיתי בשם ניק אוליברי, המתופף ברנט ביורק, והסולן ג'ון גרסייה. ארבעת אלו יחברו יחדיו כדי להקים את "קיוס": להקת הסטונר המצליחה ביותר שיצאה מהסצנה ואחת הלהקות המשפיעות בז'אנר זה.

אך האופוריה מהמוזיקה לבדה לא הספיקה. אוליברי, למוד הניסיון המר ותקופות מבחן לא מעטות, נזהר בלשונו ומדבר על "כיף". אחרים מדברים במפורש על סמים, במיוחד פסיכדליים.

אך מה שסתם את הגולל על הסצנה הייתה האלימות. לדברי המרואיינים בסרט, האלימות הייתה תמיד ברקע, אך כל עוד היא נותרה מחוץ או בשולי "הקערה העירומה", התנהלה המחתרת הקטנה ללא הפרעה. אולם, כשהיצרים יצאו מכלל שליטה, הלהקות עצמן הפכו למוזיקת רקע להורמונים משתוללים ובעיקר לפרצי אלימות קשים. בסופו של תרשים הזרימה הזה, המתינו פעם נוספת ניידות המשטרה, ש"הורידו את השלטר" של "מסיבות הגנרטור" המדבריות. כמו ב"בעל זבוב", קולוניית הצעירים עלתה בלהבות, לא בשל רודנות כמו בספר, אלא בגלל אלימות שלוחת רסן. כפי שמסופר בסרט, אקורד הסיום היה תקרית אלימה במיוחד שבה הוצתה מכוניתו של אחד הבליינים, וזו שימשה טריגר לחקירה משטרתית מאומצת ולהידוק הפיקוח על הצעירים תאבי החופש, אך גם מי שנתנו ידם לפורקן יצרים בלתי נשלט.

מאדיה המעושנים של הסצנה יצאו שתי להקות: "קיוס", שהקפידה לשמור על הסבאת', ו-Unsound, שחבריה נופפו בגאון את הדגל השחור של Black Flag. איש לא חלם על הצלחה, והשיא היו הופעות בעיר המלאכים. יתרה מזאת: הצלחה הייתה מילה מגונה בסצנה, שראתה בעצמה תנועת גרילה.

הייתה זו "קיוס" שבמושגים של הסצנה, שמנתה בשיאה כמה מאות בני אדם, זכתה להצלחה מטאורית, חיממה את Metallica, והופיעה בחו"ל. התגובה בבית הזכירה את צקצוקי הלשון של ההיפסטרים: תצליחו – אבל לא יותר מדי. "אני מכנה זאת: (רגשות) אשמה של פאנק־רוק", אומר הום, שמעריך שמדובר אולי בתגובה פוסט־טראומטית של אנשי הסצנה, שנזהרו מחשיפת יתר כמו מהאש שגילתה את מקום המסתור שלהם.

בסיכומו של עניין, "LO Sound Desert" הוא סרט מעניין, קולח, ובעיקר – מקיף. התוצר הסופי שסטיינק מגיש לצופים מותיר מעט מאוד סימני שאלה, לאחר שהוא תפר את כל הקצוות האפשריים. איש מבין הצופים לא תוהה באיזו להקה חבר היום ווילר, מיהו המוזיקאי המוצלח ביותר שלא שוכח לדאוג לחבריו (תשובה: הום, שהסרט מסייע לשקם את תדמית הדוּש שדבקה בו), ומה חושבים ותיקי הסצנה על הדור הצעיר (רמז: בורגנות ושמרנות ככל הנראה עוברים בתורשה). קהל היעד הטבעי של הסרט הוא אמנם חובבי הז'אנר, אך כל מי שמגלים עניין באבולוציה של סצנות תרבותיות יכולים למצוא עניין רב בסרט.

מאידך גיסא, בסוד כוחו לכאורה של הסרט, שמתיימר להציג הסברים ומסקנות חד-משמעיים, טמונה לדעתי חולשתו העיקרית. כאמור, הסרט מתנהל לכאורה ללא יד מכוונת וללא קריין או מספר על, שינחה אותנו בנבכי העלילה. בפועל, סיפוריהם של המרואיינים וההסברים שהם מספקים יוצרים נרטיב אחיד ומונוליטי.

בהעדר יכולת ובעיקר משאבים לערוך תחקיר משלי, אין לי אלא להסתמך על יושרו המקצועי של היוצר. אולם, במקביל אני תוהה האם האלימות הייתה הסיבה הבלעדית להתאדות של הסצנה? ואולי תרמו לכך גם סיבות אחרות כמו עייפות החומר או התברגנות? נקודה נוספת הקשורה לכך היא ההצגה החוזרת ונשנית בסרט של כחולי המדים כמי שהתנכלו לצעירים. אין כל ספק שמדובר בנרטיב רומנטי, אך האם לא היה מקום לראיין מישהו מאותם שוטרים, לא רק בשם האיזון הקדוש והרצון לשמוע "גם את הצד שלהם בסיפור", אלא גם כדי לאמת – או להפריך – את גרסאותיהם של הדוברים.

בהקשר לכך, נראה שהשוטרים הם לא היחידים שנפקד מקומם מגלריית המרואיינים. לאורך כל הסרט, תרו עיניי אחר גרסייה, הסולן של "קיוס". אך לשווא.

כשכותרות הסיום עלו, חשתי גירוד באוזן. הושטתי את ידי לעבר איבר השמיעה, אך הגירוד לא הפסיק, רק התגבר. קמתי מן המחשב, והנפתי את ידי לעבר האוזן, מנסה לאתר את מקור הגירוד ובעיקר להפסיק אותו. להפתעתי, קפץ מהאוזן לא אחר מאשר גרסייה, שחדר למערכת השמיעה לאחר שכווץ לגודל של צעצוע מביצת הפתעה של "קינדר". לפני שהספקתי להחליף אתו מילה, הוא התקדם לעבר המסך. השיער הארוך מעט הפריע לו בתחילה, וכך גם גודלו הקטן. אך לאחר כמה ניסיונות לא מוצלחים, הוא תפס מומנטום והצליח לקפוץ למסך, בניסיון נואש להשתחל לסרט, ולשבור את מעגל הבדידות של גיבור השיר "One Inch Man".

ציון: 4


לאתר הרשמי של הסרט

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Failed Creation – Order of the Parasite

Deathscrum - Morbid Rugby

Falconer – From a Dying Amber

Chaos Over Cosmos - The Ultimate Multiverse

Green Claws - Hell is For Hugo Part I- Descent

Nightwish - Human. :||: Nature.
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
מיאסניקוב נגד הקלשון

כתבה:
כשהסקנדינבים כבשו את העולם – שנת 1997 בראי המטאל

ביקורת סרט:
סקירת הסרט - 'LO Sound Desert'

כתבה:
מתוך הלא נודע – חלק 8

כתבה:
10 אלבומי ה Thrash שאתם חייבים לשמוע לפני שתמותו

כתבה:
כאן כדי להישאר? - על עלייתו ונפילתו של הניו מטאל
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[16/09/2020]
אורפנד לנד - לוחם האור חוגג עשור!
[09/09] Insomnium live in Tel Aviv
[17/10] Samael בהופעה בישראל
[25/11] Tiamat - בהופעה אחת בישראל
[21/03] Sonata Arctica in Israel
[24/04] Dark Funeral בהופעה בישראל !
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::