תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
DPS
DPS
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

09/07/2020
אלבום קלאסי - Body Count – Body Count
כתב: איתמר ענברי

אביב 2020 ייזכר לא רק בגלל תבהלת וירוס הקורונה, אלא גם בגלל המתיחות הבין־גזעית שגאתה ברחובות עריה של ארצות הברית; מתיחות שניעורה מהפוגה זמנית לאחר ששוטר תועד חונק למוות את ג'ורג' פלויד, אזרח אפרו־אמריקאי שהצטרף לרשימה ארוכה של כהי עור שיד קלה מדי על ההדק (או במקרה של פלויד רגל כבדה על הצוואר) הביאה למותם. 28 שנים קודם לכן, באפריל 1992, בערו רחובות לוס אנג'לס בעקבות זיכויים של ארבעה שוטרים לבנים, ששנה קודם לכן תועדו מכים עד זוב דם את רודני קינג, פועל בניין שחור שנחשד בנהיגה בגילופין. בפסקול של אותה תקופה סוערת, מי שנתנו את הטון היו מטבע הדברים הרכבי היפ הופ בעלי אג'נדה פוליטית דוגמת Public Enemy ו-N.W.A.. אך היו גם מי שהלבישו על הליריקה המחאתית לבוש מוזיקלי לא צפוי: היו אלה Body Count – הרכב ששאף למוטט את חומות ההפרדה בין גטאות השחורים לפרברים הלבנים; בין במות הראפ וההיפ הופ שמהם בקעו טקסטים על אפליה, פשע ועוני, לבין הפיט בהופעות המטאל, שחלק מאמניו עצמו עיניהם מהמתרחש בשכונות השחורים, ותחת זאת העדיפו לשאת את עיניהם אל עבר מחוזות רחוקים ודמיוניים כמו ולהאלה.

אלבום הבכורה של "בודי קאונט", שנשא את שם הלהקה, יצא לאור במרץ 1992: שנה לאחר התפוצצות פרשת קינג וכחודש לפני פרוץ המהומות בלוס אנג'לס על רקע טיהורם מכל אשמה, משפטית לפחות, של תוקפיו.

סמיכות הזמנים לאירועים מכוננים אלה ביחד עם הרצועה הנפיצה "Cop Killer", שלימים הושמטה בעקבות לחצים כבדים שהופעלו על חברת התקליטים Sire Records שבה יצא האלבום לאור, הקימו על האלבום מתנגדים רבים, שראו בו בקבוק מולוטוב פוליטי.

הסערה הציבורית וה"באז" התקשורתי שימשו אולי מקדם מכירות לא רע, אך ברגע שפוליטיקאים ודמויות ציבוריות כמו טיפר גור, אז רעייתו של הסנאטור ולימים סגן נשיא ארה"ב אל גור, גררו את האלבום מאולפן ההקלטות לאולפני הטלוויזיה והפכו אותו לכלי ניגוח, הם גרמו לכך שהוא יונצח בדפי ההיסטוריה, אך לא מן הסיבות הנכונות: לא כאלבום פורץ דרך מבחינה מוזיקלית, אלא כאלבום קונטרברסיאלי שבועט באשכי הממסד.

הסיבות הגלויות והנראות לעין לקיתונות הרותחין שנשפכו בזמן אמת על הסולן אייס טי, הגיטריסט ארני סי, הבסיסט מוּסמֶן והמתופף ביטמאסטר וי – מקורם בתכנים המילוליים הבוטים או בנפיצותם הפוליטית של הטקסטים שבאלבום. אולם, ייתכן גם שצקצוקי הלשון וקריאות הגוועלד היו רק כסות חיצונית, שכיסתה על רגש עמוק הרבה יותר: הפחד של האדם הלבן מצילו המאיים של האדם השחור.

הוגה הדעות ד"ר פרנץ פנון הציע תזה משלו לרגשות הפחד של הלבנים מהשחורים. הפחד, הסביר פנון, פסיכיאטר יליד האי מרטיניק שנחשב מבשרה של החשיבה הביקורתית הפוסט קולוניאליסטית, הוא למעשה חרדה מינית: חרדה מהאנרגיות המיניות החייתיות האצורות באזור חלציו של הגבר השחור. כוחות מאגיים אלה מטילים אימה על הגבר הלבן, שחושש לאובדן המרות והבלעדיות המינית על בת זוגו המתורבתת והחסודה, שבסתר לבה משתוקקת לחוות ולו במקצת מפרי העץ האסור: הפאלוס האימתני של הגבר השחור. שכן, בפראפראזה על האמרה הנודעת, מי שהתנסתה ולו פעם אחת עם גבר שחור, לא תסכים מעתה ואילך להסתפק במועט.

הפחד מפני אובדן ההגמוניה של הגבריות הלבנה מהדהד בשיר "There Goes The Neighborhood". השיר נכתב מנקודת מבטו של גבר לבן וגזען, שמתייחס בקנאה מהולה בתיעוב להשתלטות העוינת של השחורים – תחילה על מוזיקת הרוק, שלדעתו צריכה להישאר נחלתם של לבנים בלבד, ובהמשך גם על בת זוגו:
Don't they know rock's just for whites"
Don't they know the rules?
Those niggas are too hard core
This shit ain't cool.
Those blacks want everything in the fuckin' world.
That nigga plays so good,
"He took my muthafuckin' girl

"בודי קאונט" ואייס טי לא טרחו במיוחד להפיג את חששותיהם של הלבנים צרי האופקים מהאירוטיות החייתית המיוחסת לקבוצה האתנית שעמה הם נמנים: לא מתאבונם המיני שלא יודע שובע ("Evil Dick"), ולא ממסע הציד השיטתי שלהם אחר נשים לבנות, גם אם אחת מהן מתגלה באופן אירוני כבתו של בכיר בארגון השנאה "קו קלוקס קלאן" ("KKK Bitch", זאת אף שחברי הלהקה מצהירים שמבחינתם, צבען של הפרטנריות המיניות שלהם או גזען לא משחק שום תפקיד).

אף שלבנים היו היעד העיקרי לחיצי הביקורת של "בודי קאונט", בשיר "Momma's Gotta Die Tonight" מתחולל היפוך תפקידים, ואנו למדים ששנאה גזעית אינה מונופול של האדם הלבן. את גיבור השיר אנו פוגשים ברגע ההתפכחות שלו; ברגע שבו גמלה בליבו ההחלטה לרצוח את אימו, שלאורך השנים השקתה אותו מכוס תרעלה שמלאה בשנאה כלפי לבנים שבהם לדבריה אין לבטוח. למעשה, מספר הדובר, אימו הייתה מעין ארגון שנאה של אדם אחד ("You know, I found out my mutha was a evil woman. She hated Puerto Ricans, Mexicans, Jamaicans, Indians, Orientals, momma was no good"). על רקע סאונד סבאת'י דוּמי מגיעים רגעי הקליימקס של השיר, שבהם הגיבור רוצח את אימו: תחילה בהצתה, ולאחר מכן באלת בייסבול שהאם העניקה לו במתנה לכבוד יום הולדתו.

שירים אחרים באלבום עסקו בהתמכרות לסמים (בלדת הרוק הנוגה "The Winner Loses"), ובאלימות המשתוללת ברחובות ("Body Count", שבדומה ל-"War Pigs" של Black Sabbath עוסק במוראותיהן של מלחמות, אך במקרה של שיר הנושא מדובר במלחמת הכנופיות בג'ונגל העירוני).

במבט לאחור, להקמת "בודי קאונט" וליציאתו לאור של אלבום הבכורה היו השלכות בכמה וכמה אספקטים. בראש ובראשונה, הקמת "בודי קאונט" היוותה נקודת מפנה בקריירה המוזיקלית של אייס טי ולמעשה הוציאה אותו ממשבצת ההיפ הופ. בנוסף לכך, הקרדיט על צמיחתו של הראפ מטאל מגיע ל"בודי קאונט", אף שנהוג לומר שהלהקה נאלצת לחלוק את הכתר עם Rage Against The Machine. אף שז'אנר זה הוא מהפחות פופולאריים במטאל, הוא השפיע רבות על ז'אנר פופולארי הרבה יותר: נו מטאל.

במקביל, נדמה שהשאיפה שעמדה לנגד עיניהם של חברי הלהקה – כינון ערוץ הידברות בין שחורים ללבנים על בסיס מוזיקה שקרובה לליבם של האחרונים – לא הושגה. "בודי קאונט" הספיקו במצטבר להוציא 6 אלבומים וסיפקו את ההוכחה הניצחת לכך שלא מדובר בפרויקט צד. אולם, לצד "בודי קאונט" ויוצאים מן הכלל נוספים (טרנס הובס בהווה ומייק סמית' בעבר מ-Suffocation, קייטון דאבליו די פנה מ-Hirax והווארד ג'ונס (אקס Killswitch Engage)), מבחינת השתלבות שחורים, המטאל רחוק מאוד מהג'אז וקרוב יותר לקאנטרי. ואם לסיים בנימה פסימית אף יותר, גם מניין הגופות, שממנו נגזר שם הלהקה, ממשיך להאמיר.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Penguin On Fire – Ma’or.

The Ocean Collective - Phanerozoic II: Mesozoic | Cenozoic

Pain of Salvation - Panther

Tomorrows Rain - Hollow

Paradise Lost - Obsidian

Lamb Of God – Lamb Of God
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
זוועות מטאל Revisited

כתבה:
פרי ביאושים – על אלבומי הבכורה הפחות מוצלחים של הז'אנר

ראיון:
מחזירים את הסיוט – ראיון עם Matt Asselbergs, גיטריסט להקת Nightmare

כתבה:
תרפיה מתכתית – על מטאל ותמיכה נפשית

כתבה:
מיאסניקוב נגד הקלשון

כתבה:
כשהסקנדינבים כבשו את העולם – שנת 1997 בראי המטאל
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[13/03/2021]
Samael בהופעה בישראל
[25/11] Tiamat - בהופעה אחת בישראל
[16/12] אורפנד לנד - לוחם האור חוגג עשור!
[20/01] Insomnium live in Tel Aviv
[21/03] Sonata Arctica in Israel
[24/04] Dark Funeral בהופעה בישראל !
[19/11] Paradise Lost חוזרת לתל אביב
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::