תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
DPS
DPS
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

31/07/2020
מיאסניקוב נגד הקלשון
כתב: אלון מיאסניקוב

מגזין המוזיקה Pitchfork הוא כנראה מגזין מוזיקת האינדי הנחשב ביותר בעולם.
הוא התחיל דרכו ב 1995 והפך מאז לקובע הגורלות של הרכבים עצמאיים, בין ההרכבים שיש הטוענים שהגיעו להצלחה עקב חשיפה חיובית במגזין נמנים Arcade Fire, Bon Iver וגם Interpol. מהצד השני, יש לא מעט להקות שנקברו ע"י ביקורת שלילית של האתר – והוא זוכה לביקורת לצד שבחים על הביקורות שלו והחשיפה של להקות לא מוכרות.
אם תחפשו בגוגל "אלבומי המטאל של 2019" או כל שנה אחרת – אחת התוצאות הראשונות יהיו מ Pitchfork, הגיוני בהתחשב שלאתר יש בממוצע 240 אלף קוראים ביום והוא אחד ממגזיני המוזיקה הנקראים ביותר באינטרנט.

אני, כמי שהתחיל עם מטאל מסורתי בשנות השמונים, המשיך לדת' מטאל בתחילת התשעים ואז לבלאק באמצע התשעים, דת' מלודי בסופן, לאחר מכן הכיר ואהב דוגמאות מז'אנר הסטונר שעלה, האינדסטרייאל ואז האלטרנטיב מטאל – תמיד נראו לי הבחירות של המגזין הזה לאלבומי השנה של הז'אנר – קצת הזויות. אולי מנותקות מהמטאל המסורתי יותר.
אני מניח שזה הגיוני, זה אתר שאוהב מוזיקת אינדי – הגיוני שגם במטאל הם מחפשים את החומרים היותר אלטרנטיבים, איזוטרים, נידחים, אבל - האם הם באמת טובים?
השאלה הובילה אותי לפרויקט הבא: האזנה לאלבומי השנה של המגזין בז'אנר המטאל לשנת 2019 – וחוות דעת. עד כמה אני אתעב את הבחירות שלהם? ישבתי לבדוק.
להלן התוצאות:


Blood Incantation: Hidden History of the Human Race
או קי. הח'ברה התחילו סבבה. Blood Incantation זה דת' מטאל – כבד, מהיר, טכני וברוטאלי, אבל כזה שמתואר כ "דת' מטאל פסיכדלי", תיאור קצת הזוי – אבל בהאזנה לאלבום קודם כל התרשמתי מהרמה הטכנית הגבוהה של ההרכב, הריפים הטובים – שהזכירו לי קצת את Death איפה שהוא בין Spiritual ל Human, כבד – אבל גם טכני.

זה בדרך כלל לא החומר המועדף עלי, אין ממש שיר, אלא פשוט ערימה גדולה של ריפים ותיפוף – אבל זה בהחלט טוב לז'אנר שלו ועשוי טוב. במהלך חלק מהשירים יש אכן אתנחתאות של מוזיקת אווירה חללית – כנראה מה שהוביל אותם להגדיר את זה כדת' פסיכדלי – וזה אכן מוסיף עניין.
בינתיים, לא רע.

Candlemass: The Door to Doom
כפפפררהההה.
עזבו, לא נחפור. אלבום ענק, להקה ענקית. היה גם ברשימת אלבומי השנה שלי. הביאו בחזרה את הסולן המקורי ועשו אלבום דום מלודי ענק. קבלו חח

Cloud Rat: Pollinator
טוב פה איבדתם אותי. הרכב גריינד אמריקאי עם סולנית וטקסטים פוליטים, 14 שירים קצרים, כמה ריפים חביבים והסולנית צורחת הרבה. מתופף מהיר, אבל זה מתבקש בז'אנר, וסאונד די ברור לסגנון. אבל בחייאת. אלבום שנה? אפילו לא אלבום החודש.

Crypt Sermon – The Ruins of Fading Light
מישהו ב Pitchfork אוהב דום, ואחרי הבחירה ב Candlemass אני ממש מבין את הבחירה ב Crypt Sermon לרשימה. אלבום דום אפי מלודי, השני של הלהקה האמריקאית הזאת.

חייב לציין שלא הכרתי אותם, והתרשמתי לטובה. למרות שהסאונד קצת בעייתי וכאוטי, אהבתי את הסולן, הריפים – והטקסטים, נשמע קצת Raw אבל עשוי ממש טוב. הזכיר לי קצת את התקופה היפה של הז'אנר בתחילת התשעים כשלצד Candlemass פעלו גם הרכבים כמו Solitude Aeternus
יש גם מערכת סולואים מלודים טובה, ואני חייב להגיד שזו הפתעה נעימה.



Dawn Ray's – Behold Sedition Plainsong
אני לא מת על איך שהביקורת על האלבום הזה מתחילה וממשיכה, שלהקת הבלאק הזו היא אנטי פשטיסטית, אנרכיסטית, אנטי קפיטליסטית בלה בלה וכו' וכו'. מעניין לי את התחת שאתם מתחברים לקונספט הפוליטי שלה.

מצד שני - מוזיקלית ממש אהבתי את מה שהלהקה הזו עושה, זה הזכיר לי בלאק בריטי מוקדם של שנות התשעים תפור עם יסודות פולק בריטים כמו של Skyclad, עם סאונד חומת אבן מיושן וטוב. גם העטיפה הבריטית למראה וגם המוזיקה החזירו אותי לאמצע/סוף שנות התשעים וזו הייתה התקופה האהובה עלי של ז'אנר הבלאק. וואלה, שוב הופתעתי עם אלבום טוב, גם אם הוא עוסק בלנשק את פי הטבעת של לנין במקום את של השטן.

Inter Arma – Sulpher English
וואלה איך שאני רואה שכתוב Sludge/Post Metal אני מרגיש את בלוטות הזעם שלי מתחילות להזיע. שמעתי כל כך הרבה מוזיקה רעה, מתיימרת וחסרת כשרון שמתחזה כאומנותית בתחום הזה, שמיידית אני נכנס למגננה.
אז Inter Arma וותיקים בז'אנר, זה הרביעי שלהם – ומאז הספיקו להוציא עוד אלבום השנה.
חייב להגיד שלא שנאתי את זה מייד, למרות הריפים העמוסים והבלגן, היה פה איזה הגיון מלודי מעניין, מאחרי החומה הבצורה של גיטרות ותופים וגראול היה איזה הגיון של Doom קודר ואווירתי. הטקסטים פואטים ברמת שירה, ומשהו בזה מתחבר ברמה קצת מתישה אבל מעניינת.

בשיר כמו Citadel הם הולכים לכיוון יותר דת' מטאל מסורתי, קצת Morbid Angel בריפולוגיה, עם Doom כבד, ושוב – זה עובד לא רע בכלל. קשה לי להגיד אם אוכל להקשיב לאלבום הזה ברצף, כולל שירים שאורכם 9 ו 12 דקות – אבל אני יכול להבין מה זה עושה ברשימה הזו לחובבי הסגנון.

Moon Thoth – Crux
עוד פעם הפתעה מעניינת. אלבום שני להרכב האמריקאי הזה שמתואר כ Prog Metal אבל גם נשמע לפרקים יותר כמו אלטרנטיב מטאל. טכנית עשוי היטב, סאונד טוב, וסולן מלודי מוצלח. המוזיקה כבדה, מהירה לרוב, ומאד עמוסת גיטרה. לפרקים הם נוגעים ב Djent, לפרקים ב Southern Rock – אבל בגדול, הכול מעניין.

נגינת הגיטרה המשובחת של הגיטריסט היחיד של הלהקה הזכירה לי קצת ממה עושים Freak Kitchen, עוד להקה שבה גיטריסט אחד עובד כל כך הרבה ומעניין שהוא מחזיק את המוזיקה בעצמו, זה שיש גם סולן טוב ברקע רק משלים את התמונה. בקיצור, וואלה. טוב.

Obsequiae: The Palms of Sorrowed Kings
אשכרה עוד אלבום טוב! הרכב בלאק מטאל מלודי אפי מארה"ב, שעושה בלאק סימפוני עשיר ומתוחכם, כולל סאונד מלא ומלוטש, עם ריפים הרמונים מלודים משובחים – וטקסטים פואטים.

זה אלבומה השלישי של החבורה הזאת, ואני חייב להגיד שהוא מרשים. בלאק אפי, כמעט פסקול של סרט בגודלו, והכול נכתב היטב ומלא אווירה. הקטע של הטקסטים לנוע בין לטינית לצרפתית לגרוזינית מדוברת או מה שזה לא יהיה – היה עלול לעצבן אותי בפלצנותו, אבל לא, זה מתחבר עם כל הקונספט הכללי של הלהקה הזו ועובד יפה ביחד.
קיצר אני ממש מקווה שאת האלבום הבא שלהם אני אשנא כי אני מוצא עצמי מחבב יותר מידי דברים פה.



Pissgrave: Posthumous Humiliation
יש!! זו חתיכת החרא המהבילה וחסרת היחוד ביותר ששמעתי השנה. דת' מטאל שמנסה להיות קיצוני וברוטאלי ופשוט יוצא חסר כשרון או יחוד. ערימה של רעש שנשמע בדיוק כמו 100 הרכבים אחרים שמנסים להפליץ את דרכם מחור התחת של המטאל הקיצוני.
אלבום השנה בתחת שלי. ואני אכניס עוד תחת לטקסט רק כי לא היה פה מספיק. תחת.
תודה Pitchfork, אני מרגיש Validated.

Profetus: The Sadness of Time Passing
Funeral Doom Metal, ז'אנר שקשה לי להתייחס אליך ברצינות. זה כאילו דום, אבל ממש ממש ממש איטי. זה כאילו Cathedral של האלבום הראשון לקחו סמי הרדמה ואז קברו עצמם באבק שיצא משריפת גופות.
אז Profetus הפינים עושים כזה, מופק טוב, מלווה בקלידי כנסיה אווירתיים, והסולן שלהם שואג בגראול ממש נמוך. ולז'אנר – אני חייב להודות שזה טוב, יש ריפים מעניינים, יש גם קטעי דקלום טקסטים בשיר השני, אבל אם אשתמש בשם השיר הראשון לתאר את מה שחשבתי על עצם ההאזנה לאלבום אז – The Sadness Of Time Passing.
אני פאקינג זקן מידי לשרוף 45 דקות מחיי על אלבום כזה.

Ragana: We Know That the Heavens Are Empty
אוי ואבוי. Ragana זה שתי בחורות – אחת על גיטרות בס ושירה (הגדרה נרחבת) והשניה על התופים. אז הם עושות בלאק/סלאדג'/שוגייז/פוסט מטאל. אבל אם אקצר את זה למילה אחת תמציתית אני פשוט אקרא לזה "חרא". שוב Pitchfork טרחו לטרחן שהן אנרכיסטיות והטקסט הוא של איזו משוררת שקר כל שהיא.

אם אני ארחיב, זה נשמע כמו בנות מהתיכון שלי שהקליטו את עצמן במקלט של אמא שלהן בתל אביב אחרי שהם העלו את האופניים לכניסה כדי שיהיה מקום.
לנגן לאט זה לאו דווקא יותר מוזיקה טובה. בחייאת, תמצאו עבודה. הרגתן לי את האוזן ובזבזתן לפחות 5 דקות מחיי על הדבר הזה. די.

Sunn O))): Life Metal
שעה של פידבקים של גיטרה ובס. נו ברצינות.
אני יודע, זה הרכב אגדי, אבל בגדול זו מוזיקת אווירה קודרת שהייתי מקבל באיזו סצנה בסרט אימה למשך כמה דקות – ולא רוצה לשבת ולהאזין לה במשך שעה.
אולי אם הייתי מעשן הייתי מבין את זה יותר טוב. אבל אני לא, אז אני לא.

Teitanblood: The Baneful Choir
אלבום האולפן השלישי של ההרכב הספרדי הזה, שעושה בלאק/דת' קודר אפל ופרימיטיבי.
זה קצת מטעה באחרונה, כי הסאונד גס ומחוספס והתופים נשמעים פשטניים, אבל באזנה חוזרת אתה שומע יכולת נגינה – וריפים מוצלחים. זה לא אלבום קל, זה סוג של פטיש לראש, אבל גם יש בו הגיון מפלצתי כל שהוא.
לא משהו שהייתי מאזין לו בשעות הפנאי שלי, אבל בהחלט אלבום טוב לסוגו.

Tomb Mold: Planetary Clairvoyance
על פניו הייתי אמור לחבב את ההרכב הזה. דת' מטאל שמושפע מדת' הקלאסי של שנות התשעים, ויש שם אכן כמה ריפים ממש טובים, סאונד ברור וסולן גראוליסט טוב. אבל לא יודע, משהו שם הרגיש לי חסר ייחוד. ולמרות ש Pitchfork עפו על האלבום, לי הוא נשמע לא יותר מחמוד. בקטע ברוטאלי כזה.

אם לסכם: חייב להגיד שדי הופעתי לטובה. לא הכול היה חרא טהור, למרות שללא ספק היו רגעי חרא ניכרים. קצת מצחיק בעיני ההתעלמות הגורפת שלהם מכל מה שנתפס ממינסטרימי – כמו האלבומים שיצאו ב 2019 ל Cattle Decapitation או Abbath, אבל מצד שני – זה מגזין אינדי, אז אני מבין את הרצון לדבוק בהרכבים עצמאיים וקטנים.
כנראה שחלק מזה הוא עניין של מי הכתב, ופחות של מדיניות מגזין. אין ספק שהם לא מחוברים להבי מטאל, פאוור מטאל וכו' – והולכים לכיוון האקסטרים, כשהדום המלודי הוא הדבר הכי קרוב אצלם לזה המסורתי – אבל בסה"כ, הפתיעו לטובה. היו שם אלבומים שממש אהבתי, לצד כמה חתיכות של איכסה פיכסה קיצוני, אבל גדול – נראה שהם לא לגמרי חסרי מושג שם.
מה שכן, הסיכום של מטאליסט יותר טוב. נה.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Failed Creation – Order of the Parasite

Deathscrum - Morbid Rugby

Falconer – From a Dying Amber

Chaos Over Cosmos - The Ultimate Multiverse

Green Claws - Hell is For Hugo Part I- Descent

Nightwish - Human. :||: Nature.
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
מיאסניקוב נגד הקלשון

כתבה:
כשהסקנדינבים כבשו את העולם – שנת 1997 בראי המטאל

ביקורת סרט:
סקירת הסרט - 'LO Sound Desert'

כתבה:
מתוך הלא נודע – חלק 8

כתבה:
10 אלבומי ה Thrash שאתם חייבים לשמוע לפני שתמותו

כתבה:
כאן כדי להישאר? - על עלייתו ונפילתו של הניו מטאל
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[24/04/2021]
Dark Funeral בהופעה בישראל !
[09/09] Insomnium live in Tel Aviv
[16/09] אורפנד לנד - לוחם האור חוגג עשור!
[17/10] Samael בהופעה בישראל
[25/11] Tiamat - בהופעה אחת בישראל
[21/03] Sonata Arctica in Israel
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::