10/09/2020
פרי ביאושים – על אלבומי הבכורה הפחות מוצלחים של הז'אנר
כתב: אלון מיאסניקוב

יש 2 תופעות שאפשר להתייחס אליהן במטאל, אחת – היא תופעת אלבום הבכורה המדהים, שהופך לעולם את הראש ונשאר כקלאסיקה לנצח, והשניה – אליה אתייחס היום, היא ההפוכה – תופעת אלבום הבכורה הבינוני – של הלהקה שהמשיכה לגדולות ונצורות.
אפשר להבין את זה דווקא יותר – ובמיוחד אם מסתכלים באלבומים המוקדמים של הז'אנר, בהתחלה פשוט הלהקות היו צעירות ולא ממש ידעו מה הן עושות, הן היו בוסר, לא היה התקציב להפקה – כל זה השתנה אחרי הצלחת האלבום הראשון, וככה האלבום השני שיצא היה שיפור ניכר.
יתכן שיהיו מי שיחלקו עלי ויגידו – "מה??? זה האלבום הכי טוב שלהם!" אבל זו דעתי – ואני עומד מאחוריה (מרחק של מחשב ומקלדת ואינטרנט שלם מאחוריה).

בואו נצלול פנימה עם אחת הלהקות הראשונות בז'אנר.

Deep Purple – Shades of Deep Purple
1969
ב 1969 יצא האלבום Shades Of Deep Purple, אלבום הבכורה של מי שתהפוך לאחת הלהקות החשובות ביותר – וממייסדות הז'אנר. באלבום שר הסולן Rod Evans, שהיה סולן הלהקה בשלושת אלבומיה הראשונים. הוא לא היה סולן רע, אפילו סביר. אבל כשהלהקה גייסה את Ian Gillian הוא פתאום נשמע כמו חיקוי חיוור של סולן אמיתי. האלבום אמנם הכיל את הסינגל Hush (שהיה בעצם קאבר) שהצליח לא רע, אבל בגדול הוא היה יותר אלבום רוק פסיכדלי והלהקה סבלה מחוסר כיוון כללי – מה שגרם לה לאחר עוד 2 אלבומים לשנות כיוון וסופית להתביית על ז'אנר ההארד רוק עם האלבום In Rock – אחד מאלבומי ההארד רוק הגדולים בכל הזמנים וזה שסופית מיצב אותה כלהקת ענק.

Iron Maiden – Iron Maiden
1980
יהיו מי שירצו לצלוב אותי על הבחירה הזאת. "מה קרה לך?? זה האלבום הכי טוב שלהםםם"
בחייאת.
אני זוכר באיזור 1990 כשכל מה שהאזנתי לו היה האלבומים של מיידן עם דיקינסון, ואפילו Killers היה לאלבום אהוב עלי מאד – ולאו דווקא בגלל השירה הפחות טובה של דיאנו, זה פשוט היה אלבום עם כמה שירים מעולים וסאונד משובח. אבל אלבום הבכורה של מיידן היה סוג של אלבום של להקה אחרת. בואו נודה על האמת, Running Free זה ברובו שיר רע, לא סתם הוא הפך ללהיט של מצעד הפזמונים, עם ריפים חלושים ורפפטטיבי להחריד – וזה אחד השירים החזקים באלבום!
הגיטריסט השני באלבום לצד דייב מארי היה דניס סטרטון, ושומעים שהקסם שהגיע עם הגעתו של אדריאן סמית' לא היה שם, הסאונד – של המפיק Wil Malone, שהוחלף אחרי זה ע"י מרטין בירץ' האגדי – היה סתמי ולא מעניין, השיר Charlote the Harlot הוא שיר של מיידן שעוסק בחייה של זונה.
זונה. בחייאת.
תשמעו, גם פה יש רגעים גאוניים, ריפים פורצי דרך – אבל בהשוואה לאלבום שאחרי, ואלו שעם דיקינסון? זה כמו הילד המכוער במשפחה של דוגמני על.

Metallica – Kill 'Em All
1983
אני יודע אני יודע. עוד קולות נדהמים.
בואו אספר לכם סיפור, הייתי מכור למאסטר אוף פאפטס ורייד דה לייטנינג כשקניתי לראשונה של הקלטת של Kill 'Em All. בהתחלה קצת נדהמתי לראות את תמונת חברי הלהקה המחוצ'קנים ועטורי פלומת השפם, אבל נדהמתי הרבה כששמעתי את האלבום עצמו.
אז לא כל כך הבנתי את המושג "בוסר", ולא ממש הבנתי כמה מוקדם הוקלט האלבום הזה – כל מה ששמעתי זה משהו שנשמע לי כמו פארודיה על מטאליקה שהכרתי. הטפילד נשמע כמו ילד צרחני, המוזיקה הייתה סלופי, הטקסטים תינוקיים, מה זה? מההה זהההה?
אני זוכר שכל כך הזדעזעתי שחשבתי למכור את הקלטת.
היום אני מבין דברים קצת אחרת, ואין ספק שיש באלבום רגעים גאוניים, אבל בואו, נקח את Ride the Lightning שיצא אחרי – ומדובר בשתי להקות שונות. וטוב שכך.

Pantera – Metal Magic
1983
אני מניח שרובכם ידעתם ש Cowboys From Hell לא היה אלבום הבכורה של Pantera.
לא לא, הכבוד הזה שמור לשנת 1983!
אשכרה, חודש אחרי Kill 'Em All יצא אלבום הבכורה של Pantera, עם אותו צוות האחים לבית אבוט, והבסיסט רקס – רק עם סולן גלאם בשם Terry Glaze, עטיפה מחורבנת ברמות קשות לתיאור, ומוזיקה שהלכה לכיוון ההארד רוק גלאם שמושפע מהרכבים כמו Van Halen ו Kiss.
את האלבום הזה הפיק אבא של האחים דארל, שהיה מפיק מצליח ווותיק בז'אנר הקאנטרי, שכנראה לא התרגש כשילדיו בני ה 19 וה 16 כתבו שירים בסגנון "Ride My Rocket" ו "Tell me if you Want it". כנראה הדבר היחיד הטוב בזה היה נגינת הגיטרה של דארל, שכבר אז הייתה מבריקה, כי הרוב שם רחוק מלהיות מוצלח.
אה, והעטיפה. אוי. העטיפה.

Dream Theater – When Dream and Day Unite
1989
3 שנים לפני שהם פרצו לתודעה העולמית עם Images and words המשובח, שיצא בחברת התקליטים הענקית Atlantic וזכה בהפקה של David Prater, התחילה להקת הפרוג את דרכה עם אלבום בכורה עם אלבום בוסרי ופחות מעניין.
נכון, כבר אז הם היו נגנים מדהימים, אבל הסאונד היה חנטריש. שזה מפתיע – כי מי שאחראי לו לצד הלהקה היה Terry Date, נכון – זה שדווקא הפך את Pantera למה שהם עם הסאונד של Cowboys from Hell.
פה חברי הלהקה התעקשו להפיק – והתוצאה הייתה בעייתית. הסאונד היה מחורבש.
כמו כן, תאהבו או תשנאו את Labrie, בחייאת – אין הרבה סיכויים שתגידו שהסולן פה - Charlie Dominici, הוא סולן יותר טוב. הוא סוג של נשמע כמו גרסת הגלאם של גדי לי מ Rush.
תוסיפו לזה כתיבת שירים לא בוגרת במיוחד, והתוצאה היא אלבום בכורה לא מוצלח.
אה, והעטיפה. היה שם איש שמנסים להחתים עליו את הלוגו של הלהקה בבית השחי. נשבע לכם.

Anthrax – fistful Of Metal
1984
כמעט הכול באלבום הזה היה רע. החל מהעטיפה. שהייתה רעה, אחת הרעות. דרך הסולן Neil Turbin, עד לסאונד הקקי וכלה בשירים הלא ממש משהו.
נכון, לא הכול שם רע, בהתחשב בזה שזה אלבום בכורה – נגינת הבס של Dan Lilker מעולה ואפילו מזכירה קצת את היכולות של סטיב האריס ברמת הדינמיות שלה במוזיקה, והליד של Dan Spits גם מכיל כמה רגעים יפים. אבל באמת – שנה אחרי זה הלהקה הוציאה את Spreading The Disease – וזו להקה אחרת לגמרי. הביאו את Joey Belladonna הענקי, החליפו קצת את צוות הסאונד, הביאו עטיפה נורמלית – והתוצאה היא הבדל עצום שמראה כמה Fistfull היה רע.

Carcass – Reek Of Putrefaction
1988
ב 1988 הוציאה להקת הגריינד-קור הבריטית Carcass את אלבום הבכורה.
אני זוכר כששמעתי אותו בסביבות 1989 לראשונה ואני זוכר כמה רע חשבתי שהוא. אז הייתה התקופה שחיפשנו את הלהקה הכי כבדה, הרי רועשת, המטאל הכי קיצוני שיש – וזה הגיע לטופ של הסקאלה, אבל מוזיקלית? אללה איסטור.
הלהקה התחילה כלהקת בית ספר של המתופף Ken Owen והגיטריסט Bill Steer, סטיר מאז הצטרף ל Napalm Death – ואז חזר והקים את להקת הילדות שלו.
אלבום הבכורה של הלהקה הוקלט בחופזה, במשך 4 ימים, ואפילו לפי סטיר עצמו הטכנאי של האלבום הרס את הסאונד שלו לגמרי – במיוחד את התופים, גם היו להם רק כמה שעות לעשות את המיקס כדי לעמוד בלוחות הזמנים של חברת התקליטים – והתוצאה היא חרבוש אגדי, שגם אם מכיל כמה ריפים מעולים וכמה רגעים קיצוניים בז'אנר – זה עדיין נשמע כל כך רע שאפילו הלהקה שונאת את זה.