תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Magen
Dillinger
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

09/02/2017
אלבום קלאסי - Machine Head - Burn My Eyes
מאת : מתן קדר

השנה הייתה 1994. הייתה זו תקופה של שינויים גדולים בעולם המוזיקה. הת'ראש מטאל של שנות השמונים עשה את שלו (ולשמחתי לא באמת נעלם, אבל בהחלט היה בירידה) ועולם המטאל היה צריך קצת דם חדש. אלה היו השנים שבהם נוצרו ז'אנרים חדשים כמו ניו מטאל, גרוב מטאל ופוסט ת'ראש.

מאשין הד הפציעו לעולם, כשבראשם רוב פלין (או בשמו האמיתי לורנס קראדין, למקרה שהיו חסרים לכם קצת פרטי טריוויה בחיים), יוצא להקת Vio-Lance. פלין, שעד היום מחזיק ביד רמה את הלהקה, היה אז בחור צעיר שכנראה גם שמע לא מעט היפ-הופ (מה שהתבטא הן במראה שלו מדי פעם והן בשימוש באלמנטים מוזיקליים, מעט באלבום הנ"ל ומעט גם בשני האלבומים שבאו אחריו) אבל בא מעולם הת'ראש. פלין רצה לעשות משהו קצת אחר, ובמקביל ללהקות כמו פנתרה וקורן יצר אלבום שמבחינתי הוא לא פחות מיצירת מופת.

האלבום מתייחס טקסטואלית לשלושה נושאים: דת, מאבקים אישיים וחברה. הוא נפתח עם השיר Davidian (לא, זה לא רק שם משפחה פרסי אלא גם שם של קבוצה דתית, למי שחפץ בעוד קצת פרטי טריוויה) עם כמה מכות תופים ידועות ומכאן מאשין הד כבר מכניס את השטיק שהפך לסימן ההיכר הידוע שלהם. המון המון צפצופי גיטרות. המון. אחרי מלאי צפצופים נאה כריס קונטוס מרביץ לתופים, רוב פלין דופק צעקה והשיר נכנס בכל הכוח על מנת להצהיר שלמכונה הזאת יש ראש והוא פשוט כועס. אם יש משהו מיוחד בשיר הזה הוא שככל שהוא מתקדם יש תחושה יותר ויותר אלימה, עד הסיום האיטי והכבד, בעל חלוקת התיבות המעצבנת שהופך את השיר משיר פוגו קולקטיבי לשיר האדבאנג קולקטיבי. מאשין הד באו בשיר הראשון של האלבום הראשון להצהיר הצהרה: אנחנו הולכים לתת לכם בראש. תכינו את עצמכם.

Old, שמשמיעה ראשונה הפך לשיר האהוב עליי של הלהקה (עד ששמעתי את Imperium...) מזדחל מתוך ריף באס ונכנס לריף גיטרות מדבק שאי אפשר לשכוח לעולם אחרי חזרה אחת שלו. פלין שר בשיא הכעס על השתלטות הכנסייה על העולם, על שנאתו לאלימות ולשקרים שלהם עם השורה האלמותית: "The lie feeds off their greed" והאתאיסט שבי פשוט מאוהב ביצירת המופת הזאת.



כשנכנס A thousand lies כבר מתחיל להיות ברור שלמאשין הד יש מתופף פסיכי לגמרי, כריס קונטוס, בעל גרוב שקשה למצוא גם בימינו. הבתים של השיר הנ"ל מראים את החיבה של פלין להיפ-הופ בזכות שירה מהירה וקצבית. השיר מלא בשינויי קצב שוברי כל חוק מוזיקלי ואולי בכך בא להצהיר הצהרה. חברי הלהקה צעירים, עצבניים ולא רואים ממטר. הם רק באו לעשות בלאגן כיפי.

השיר הבא הוא השיר שלפני ההופעה בארץ התפללתי ליושב במרומים (דיימבאג דארל, למי שתהה) שהם יבצעו בארץ. None but my own הוא שיר אישי, עצוב, כועס, וממורמר מהסוג שקל להתחבר אליו. הוא מדבר על הנקודה הזאת בחיים שבה מעצבנים אותך, פוגעים בך, בוגדים בך ואתה רוצה לשים את כולם בצד ולחיות רק בשביל עצמך. הבתים רגועים, הפזמונים כועסים, הגיטרות ממשיכות לצפצף, פלין ממשיך להיות עצבני ואני בהתפוצצות רגשית בכל פעם שאני שומע את השיר הזה.

האלבום ממשיך להיכנס בכנסייה עם שירים כמו Death church, בעוד פלין צועק:
"Try and conform, but won't be deaf, blind, dumb
Been beaten down, just harder I've become"
Real Eyes, Realize, Real Lies הוא פשוט מספר דקות בהם פלין צועק את המילים האלה עם מוזיקה אלימה ברקע, ומיד אחריו נחתם האלבום בשיר Block אותו עד היום הלהקה מבצעת לא מעט בהופעות.

לתחושתי, האלבום לא בא להמציא את הגלגל למרות שהוא סוג של עושה זאת. הוא לא בא להתחנף לאף אחד ולהיות פופולרי בעיניי מישהו. יש כאן אנשים שפשוט אוהבים לקחת את הכלים עליהם הם מנגנים ולהוציא איתם את כל העצבים. אז זה לא האלימות של פנתרה וגם לא הלהיטים של מטאליקה, אלא להקה חדשה וצנועה שלא מנסה ליצור משהו בהכרח איכותי ובכל זאת זה מה שיוצא לה.

לאורך כל האלבום אפשר לשמוע עבודה מכסחת ומצפצפת של גיטרות, בניצוחם של פלין ולוגן מדר (לימים, הגיטריסט של סולפליי, שהוחלף במאשין הד ע"י אהרו לסטר, שלימים הפך לגיטריסט של איל ניניו והוחלף ע"י פיל דמל, שהיה עם פלין ב-Vio-lance ועד היום מכהן במאשין הד ביד רמה ובזרוע נטויה), באס שלא עוצר לרגע מידיו של אדם דוס (שהיה רק ילדון בן 21 כשהצטרף ללהקה ולפני כשנתיים עזב אותה בטריקת דלת) ואת התיפוף האנרגטי להחריד של כריס קונטוס (שהועף מהלהקה על טיל, אחרי שהתברר שבהופעות הוא נוטה לפקשש לא מעט. מאשין הד החליפו ב-1995 עוד קצת מתופפים עד שלבסוף הגיעו לדייב מק'קליין, יוצא Sacred Reich שאיתם עד היום).

ואחרי שחפרתי עם המון פרטי טריוויה שאולי רק אותי מעניינים, אגיד שאם מעולם לא שמעתם את מאשין הד, אז רוצו לשמוע את האלבום הזה, שבעיניי מתמצת את המטאל כמו שהוא אמור לצאת מזוית של נער כועס, והרי בכל מטאליסט יש נער כועס.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Hate - Tremendum

Zohamah – Manic Depression

Sinister - Syncretism

Iced Earth – Incorruptible

Erez FB - Lady of My Nightmare

Puta Volcano - Harmony of Spheres
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

סקירת הופעה:
עשן בדרום - הופעתן של Brutal Cock ו-Caturix בבאר שבע

סקירת הופעה:
כשהשומר העיוור ביקר – Blind Guardian בישראל

כתבה:
סופר הצללים - ראיון עם Warrel Dane, סולן להקת Sanctuary

סקירת הופעה:
ביקום מקביל - סקירת הופעתה של Epica בישראל

כתבה:
להקת Magen בגמר ה Ostring – יומן מסע

כתבה:
האלבומים האהובים על Trevor Strnad מ The Black Dahlia Murder
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[19/08/2017]
Shiran Band & Whitenoise בוונדרבר
[22/07] Magen
[10/08] Acid Kind in Israel
[17/08] Unleash The Pain באזור
[26/08] Walkways בתמונע
[31/08] מחווה לSystem Of A Down
[14/09] Catharsis בישראל
[18/09] Fast Forward Night
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::