30/03/2017
אלבום קלאסי - Pantera - Cowboys From Hell
מאת : מתן קדר

אני לא אשכח איך התחלתי לשמוע פנתרה. בימים ההם, בגיל 14, הדבר הכי כבד שהכרתי היה מטאליקה. כן כן, הייתי עוד חובבן בגיל הזה. אחי היה שומע פנתרה ואני לא התעמקתי בהם יותר מדי. נשמעו לי קצת מונוטוניים. בשלב כלשהו אחי החליט להתעקש שהם טובים מדי מכדי שלא אשמע אותם, הושיב אותי מול המחשב, הגביר את הרמקולים ושם את השיר "Fucking Hostile". אני חושב שאם אי פעם הייתה הגדרה מצולמת למה זה mind blowen, זה היה אני באותו רגע. כמות העצבים שפקעה מהשיר הזה הייתה בלתי נתפסת!

מאותו רגע הפכתי לפנאט של פנתרה. או ככה לפחות חשבתי. חזרתי לכל הדיסקוגרפיה שלהם שמצאתי ברשת (וזה לא פשוט לטכנופוב בשנת 2001). לקח עוד המון זמן עד שגיליתי שלפני Cowboys From Hell האלוהי היו לפנתרה עוד 4 אלבומים. רק מה? רגע, עצרו הכל. ככה לא נשמעים הפנתרה שאני מכיר! מה זה!? רגע רגע, גלאם מטאל?! מה?! אז ניסיתי לתת הקשבה, גיליתי שבהתחלה אפילו אנסלמו לא היה שם אלא בחור בשם טרי בלייז, וגם כשאנסלמו היה הוא לא ידע בדיוק איך לשיר נמוכים אלא רק להישמע כאילו המכנסיים לוחצים עליו יותר מדי. ואז הגיע לאוויר העולם Cowboys From Hell. ארבעת הרדנקים הכי עצבניים שהעולם אי פעם הכיר קמו והביאו משהו אחר. אני בספק אם בהתחלה מישהו ידע איך לקרוא לסגנון הזה שמעולם לא נשמע קודם. זה ספיד? זה ת'ראש? רגע לא, שנייה, אתה לא יכול להגיד בדיוק שזה ת'ראש. זה דומה מאוד, אבל משהו שם אחר. ורגע, מה זה הסאונד גיטרה הזה? ולמה אנסלמו שר גבוה ונקי כמו האבי מטאל? שנייה, זה האבי? מה זה?! אז המילה שכולנו חיפשנו היא גרוב, וככה עושים אותו. בדיוק כמו שפנתרה המציאו אותו.

אז מה קורה בכלל באלבום הזה? ובכן, התשובה היא עצבים. אין מילה אחרת. אנסלמו הוא by far הבנאדם הכי על קוצים שנתקלתי בו בחיי. האלבום נפתח בשיר הנושא שמצהיר הצהרה. ארבעה חברי להקה שמאחוריהם כבר ארבעה אלבומים עדיין מסתכלים קדימה בלבד ואומרים שהם באו לכבוש. הם יהרגו כל מי שיעמוד בדרכם. ה-"Seek And Destroy" שלהם, אם תרצו. דרך "Psycho Holiday" שגורם לך לשבור דברים, "Cemetery Gates" שמיד הפך לאחד השירים שאני הכי אוהב בעולם, "Domination" הבלתי נשכח ו-"The Sleep" האלמותי, יצרו פנתרה אלבום מיוחד. נכון, עצבים היה אפשר למצוא במטאל מאז ומעולם, אבל כשאתה לא פחות מלודי ממטאליקה של אותם שנים אבל יותר אגרסיבי, אוחז בחברי להקה שכל אחד מהם מהמוכשרים שעולם המטאל אי פעם ראה ועל הדרך יוצר משהו חדש, קשה שלא להסתכל עליך כאליל.

אם נדבר לרגע על חברי הלהקה, אפשר לומר שלהבדיל מאנסלמו שעלה לגדולה בפנתרה ונפל (דרך הסמים ועד להסתבכות הגזענית לאחרונה), דיימבאג מעולם לא ירד מגדולתו ולעולם לא ירד. הגיטריסט בעל הטאץ' והסאונד המיוחדים הופך במו ידיו את האלבום הזה לפיסת אומנות מודרנית, מבלי שלקח ולו שיעור גיטרה אחד בחייו. זה נשמע כאילו דיימבאג עושה על הגיטרה כל דבר פשוט אחרת ממה ששאר הגיטריסטים עושים. יש מיוטים ויש מיוטים של דיימבאג. ויש וואה-וואה של דיימבאג, ואם יש משהו שלנצח יהיה רק שלו זה הבנדים הרוטטים שגורמים לפרצוף של המאזין להתעוות בטירוף, בעיקר בסוף של "Cemetery Gates". לאלו מכם שמשום מה לא יודעים, דיימבאג נרצח ב-2004, אגדה בחייו ובמותו. למעשה, הוא מת כמו שכל מוזיקאי היה רוצה למות. על הבמה, תוך כדי הופעה.

לסיכום, האלבום Cowboys From Hell פרץ את הדרך למטאל המודרני שאנחנו מכירים, לז'אנר שלם שעד היום, עשרות שנים אחרי הוא עדיין אחד הז'אנרים השולטים במטאל. הוא אסף אלמנטים מז'אנרים אחרים ועיצב מחדש את פנתרה בתור אלילי מטאל. גם ממרום גילי אני יכול להגיד אשרינו. אשרינו שזכינו להכיר את הלהקה הזאת ואת אלבום המופת הזה, שגם בעוד 30 שנה אנשים לא יפסיקו להלל.