19/04/2017
אלבום קלאסי - Mastodon - Remission
מאת: ראובן שליט

לפני ימים אחדים הוציאה הבהמה הפרה-היסטורית את אלבומה השביעי במספר. שבע כידוע הוא מספר קסום, ושבע הוא מספר הראשים שהיו לבת דודתו הדתית של המסטודון בחזון יוחנן - כן, בדיוק אותה אחת שאם מחייגים 666 מגיעים לתא הקולי שלה. כמו כל אלבום של החבורה הדרומית מאטלנטה בעשר השנים האחרונות, גם Emperor of Sand יצר המון ויכוחי רשת בהם הטיעונים נעו על הסקאלה בין "יצירת מופת שלא נראתה ונשמעה במחוזותינו מאז יום אתמול בו היללתי בדיוק באותן מילים איזשהו אלבום חדש אחר", ועד, "אלוהים, מה זו ערמת הצואה המהבילה הזו שמישהו אשכרה העז לכנות "מוזיקה" מבלי להתחשב בטעמי האקסקלוסיבי?". אך האמת - או לפחות האמת הלא מי יודע מה אקסקלוסיבית שלי - היא ש-Emperor of Sand הוא עוד פרק בינוני בביוגרפית הבינוניות אותה כותבים Dailor וחבריו כבר תקופה ארוכה. מבחינתי Leviathan הוא המובי דיק של ארבעת האחאבים והוצאתו ב-2004 שווה להכנעתו של הענק הלבן. לעומתו כל מה שמסטודון הוציאו לאחר מכן דומה הרבה יותר לדייג קרפיונים בברכת הדגים ליד בית שאן מאשר למסע האפי של ישמעאל על סיפונה של "הפקווד".

מצד שני אם נדמה את Leviathan לממותה מפלצתית שהפכה את החבורה האמריקאית לאחת מלהקות הרוק הכבד המפורסמות בעולם, אלבום הבכורה הקלאסי Remission הוא המסטודון - אביה מולידה של הממותה ומקורה הקדום. ב- Remissionרוחה של הבהמה העתיקה והפראית מתבטאת בצורתה הטהורה והתמציתית ביותר. Leviathan היה אולי זה שהפך את מסטודון למי שהם כיום, אך ההוצאה הראשונית מ-2002 פרצה את הדרך כמו בולדוזר שועט נטול כל מכשול רציני מלפניו. יש מי שהגדיר את הכאוס המסודר שמסטודון הנחיתו עלינו משום מקום כ"סלאדג'" בגלל הסאונד, יש כאלו שנתפסו דווקא על המבנה וטענו ל"פרוג", יש שניסו למזג את התופעה לתוך הגל החדש והגרובי של הרוק הכבד האמריקאי, ויש שצעקו על השפעות הארדקוריות ברורות, אך האמת היא שמסטודון רקחו מתכון שיש בו גם מכל אלו וגם שום דבר מזה - חלקי איברים של יצורים ישנים המרכיבים יצור חדש לגמרי.

הדבר הראשון ששומעים כשמדליקים את Remission חוץ משאגת הטי-רקס מ"פארק היורה", אלו התופים של Dailor. לרגע או שניים התיפוף שלו גונב לחלוטין את ההצגה כמו ילד חמוד מידי שמשחק טוב מידי בסרט הוליוודי מידי. לפעמים זה נשמע שמי שיושב מאחורי מערכת התופים הוא לא בן אנוש מוכשר, אלא גורו ממורטל קומבט כשלארבעת הגפיים העליונות שלו יש חיים משל עצמן, והן עושות מה שבא להן איך שבא להן. ובכל זאת, ישנו דיוק בכל מכה ומכה, וישנו סדר בתוך הכאוס הנפלא הזה. בראיון שנערך אתו שנתיים לאחר צאת האלבום, סיפר Dailor שכשהוא היה בן 15 אחותו התאבדה והעבודה עם מסטודון על האלבום הזה הייתה מבחינתו סוג של תרפיה ושחרור כל הכעס והרגשות השליליים שהצטברו אצלו מאז הטרגדיה.

הדבר השני ששמים לב אליו כששומעים את Remission זה הסאונד שמצד אחד מעלה על ראש שמחתנו את השמנוניות הדרומית והסלאדג'ית שעדיין לא תפסה אז את הפופולריות שהיא נהנית ממנה כיום, ומצד שני חדות ודינמיות לא אופיינית לז'אנר הסמיך הזה ושמיובאות ממחוזות ישירים יותר כמו דת'-מטאל מודרני, פוסט-ת'ראש והארדקור. המיקס הקסום הזה הכולל את הסאונד המזדחל, את הריפים החדים, את המלודיות הקצרצרות, ואת המבנה הכל כך מתקדם בדינמיות שלו, מייצרים אטמוספרה ורושם נדירים ביותר. הדבר השלישי שהפתיע אותי כמאזין שנים אחורה אלו הווקאלס. הקול הצעקני של Troy Sanders שמתאפיין - באין מילה אחרת - במין בכיינות או אנפוף שכזה, מחוזק מפעם לפעם על ידי Brent Hinds, מתאים כל כך למוזיקה המוקדמת של מסטודון, עד שקשה לדמיין אותה בלעדיו. אמנם האלמנט הזה מגיע לשיא ב-Leviathan, אך גם מבעד לבוסריות של Remission אי אפשר להישאר אדישים להיבט הייחודי הזה ביצירה שלהם עוד מההתחלה.

Remission הוא אלבום קלאסי שחובה להתעכב עליו לא בגלל שהוא טוב יותר מ-Leviathan, אלא כי הוא המקור. Remission הפראי, הקדום ופורץ הדרך הוא המסטודון הראשון שהחל לשעוט על פני הערבות השוממות של העולם העתיק. Remission הוא אלבום קלאסי גם מנקודת המבט הצרה של ההרכב כאלבום שהיווה את מחסן חומר הגלם ואת הקרקע עליה אפשר לגדול ולהתפתח (וממש לא משנה אם אתם חושבים שההתפתחות שלהם הייתה בכיוון חיובי לטעמכם או שלא), וגם מנקודת המבט הרחבה של המטאל באשר הוא. Remission הוא יצירה ייחודית במלוא מובנו של המושג, וכמו שאומר Monte Conner מ- Nuclear Blastבסדרה המצולמת שלMetal Injection על אלבומי 10 הבכורה הטובים ביותר - "קשה לשים בדיוק את האצבע על אותו אלמנט ספציפי שעושה את מסטודון ואת Remission לייחודים כל כך, אך ברגע שאתה שומע אותם, אתה פשוט מבין".