תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Dewin
Edellom
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

31/05/2017
ג'ינג'י או - למה הפסקתי ללכת להופעות מטאל
מאת: וידי דולב

מהירות הקול, מהירות האור, המהירות בה עולה ויורדת אינפורמציה מהרשת. המהירות בה מחשבות טסות בקמ"שים חסרי אחריות והמהירות בה נזנחים רעיונות חדשים כי על מנת להשתית אותם , אנחנו זקוקים לזמן. ולמי לעזאזל יש זמן?

שמעתי את האלבום שלכם פעם אחת. עכשיו אני יודע עליו הכל.

סטופ.


מוזיקה קיצונית. אני כותב ומוחק, כותב ומוחק, כותב ומוחק. כואב לי בעיניים שלא להשתמש בגרשיים הללו, המצפון שלי לא מאפשר לי-
מוסיקה "קיצונית". עכשיו זה יותר טוב.

סטופ.

ערב מטאל טיפוסי בתל אביב - שלוש עד ארבע להקות, שבאו לשבור, להרוס, לפרק.
ילד אגרסיבי בגן, בעיות תקשורת, שפה דלה. ברור שישבור יהרוס ויפרק.
משעמם לי. גם אני מרביץ. האם ישנה דרך אחרת לתאר את המוסיקה שאנחנו עושים? את ההופעה שלנו? את ההופעה שאנחנו רואים?
הבעיה הגדולה עוד יותר מהרצף המוזיקלי החד מימדי - הוא הרצף ההתנהגותי החד מימדי שמלווה את הסגנון.

החפצה של הז'אנר.


צילום: Yoss Stybel

אולי אני השתניתי. זה נכון, אני כבר מרגיש את הגב שלי. דבר אחד אני יכול להבטיח אבל - זה לא הווליום שמפריע לי. איבדנו את נקודת הקיצון.

האמינו לי, אני מעדיף ללכת להופעה ולהקשיב לה מאשר לחלוק את האמת הבאה שלי - אני לא מאמין כמעט למילה, לצליל, לרחש ברחבי היכלי הנצח של תל אביב. אני מביט בנו שמזדקנים, מגניבים וממוסדים ,עושים יוגה צמחונית לצלילי פוסט בלאק אמריקאי, מפילים ראשים בהאף טיים של דג'נט, אוהבים את האלבומים המוקדמים של ראךעוןידךלגכחיעלךדגחכ קרייסט (עסק שחור!!) מקועקעים במיטב הדיו התל אביבית \ ברלינאית, מבינים במוסיקה, יש לנו טעם יותר טוב מלאחרים, אנחנו ההורים שלנו מבלי שהאוזניים שלנו התמסדו (שקרים). אבל קיבינימט - בתכלס ,כל ארבע הלהקות שעולות בערב טיפוסי שכזה . כולן אותו הדבר.

איך אנחנו יכולים לעמוד שלוש שעות רצופות ולחוות את אותו הדבר? המוח. צריך. המוח. המוח. המוח צריך גירויים .

ארחיב:
היסוד הבסיסי בעיניי להופעה חיה מוצלחת, הוא החיפוש אחר אידיאל תקשורתי - כזה שמוכרח לנסות להכיל את כל באי החדר- המבצע, הקהל ואפילו הצוות המתפעל את המקום. נכון, זה תלוי במיליוני גורמים אבל הפוטנציאל של קסם כזה להתרחש כאשר הכל ידוע מראש, מצטמצם. אנחנו יודעים מה הלהקה תגיד, מה הקהל יגיד, אנחנו יודעים איך זה נראה ונשמע וזה פשע של כולנו הבוחרים להדהד חומרים כל כך ספציפיים מבלי להבין הסיבות האמיתיות מהן אותו חומר קורץ ולתת עליו טייק משלנו. אנחנו יוצרים טקסים לא רלוונטיים כדי להגיד "גם לנו יש". לעזאזל. במקום לחגוג את הפרובינציאליות שלנו כנושא יוצר זהות, אנחנו מדגישים את כל מה שרע בה, כשאנחנו מחקים חיקויים של חיקויים של חיקויים. מה שקורה לעיתים קרובות בהופעות מטאל בארץ שקול לסיבה בגללה אנחנו מפסידים באירוויזיון.



פרק שני – או – אם עץ נפל ביער :

פאתי דרום תל אביב, אפריקה. עולם מופלא. משאול התחתיות הזה עולה צליל חדש. כזה שמכה באותו הזמן בפינות מחשכים בחדרים מאולתרים גם בירושלים וחיפה. ערב מטאל גבירותיי ורבותיי, שכבר אין מכנים אותו בשמו.
להקות פאנק, נויז, רוק נטול ז'אנרים לסוגיו, מתקבצות בצללים ומנהלות ערב כזירת קרבות לא חוקיים.הסצנות הללו מתנהלות כדיוויזיות נפרדות מעולם המטאל ונושאות מאבק עיקש בשמה של המחתרת. כאילו והיו ג'יהאד לאלי הרעש. כן, אלה שManowar כתבו עליהם. גם אם הן מכחישות.
הבעיה - עקשנות אליטיסטית מותירה את ההרכבים הללו, ראויים ככל שיהיו, בפינות החשוכות שמהם הגיעו, הם בוחרים שלא לחשוף את עצמם לילדון בין 13 שמגיע להופעה של סצינת המטאל האורתודוקסית בארצנו, שאולי יגיד "לא הבנתי"- כשהם דווקא יכולים להבין אותו,כי כולנו הגענו משם - מקירק האמט, ממיתר E פתוח. מהקוף.

הנגזרת של הערב - 4 להקות סלאדג' (למשל ) מנגנות רצוף מול הרצפה. שאלוהים . ישמור אותי. המוח. המוח. המוח.
מביאים משהו חדש, אבל מסרבים להסתכן ולחלוק אותו עם יותר אנשים. האווירה נהיית מונוטונית, גם אם המוזיקה דינאמית.

אני מת ללחוץ סטופ.

איך קרה שמתוך הז'אנרים שזועקים לעולם עצמאות, ערב רצוף מקבל גוון קנאי וצר לאסתטיקה אחת ולא מאפשר אפילו בטווח הדיסטורשן לקבל את השונה? בתמונה הגדולה. כולם אותו הדבר..
חסידיו של הרב מסה בוגי ותלמידיו של המרן אורנג'. הרגתם אותי.


צילום: דני אחירון

אנחנו מתמידים להציג אלטרנטיבות שאף אחת מהן איננה באמת פלורליסטית.
נער שמגיע להופעה, מדוע אנחנו חוסכים ממנו תצוגת תכלית מהממת של גיוון מוזיקלי שחושף את מה שבאמת מסוכן במה שאנחנו עושים? -אמנות. מה שמשך אותנו פנימה - מרד, חשיבה ביקורתית, מפלט, סיכוי לשינוי,בחינת גבולות, לאן נעלמנו?
ההפקות של השנים האחרונות, השפה שחוזרת על עצמה, הרגע הזה של ההדבנג,השיבטיות - לקחנו את השפיץ של הקצה וליטשנו אותו, במקום שהצליל יעבור על עורנו כמו נייר שיוף, שייפנו את העוקץ עד שהפך לצפוי.

זה כואב לי דווקא כי כן יש כאן מוסיקאים מבריקים, רמה טובה, ולעיתים אף מוסר העבודה גבוה, אך אני חושש
כי נפלנו למלכודת המבלבלת שנקראת מסורת. הדהוד העבר ללא יצירת הקשרים חדשים - זו לא המסורת. אצטט
את הפסנתרן קני וורנר – מסורת היא חדשנות. כל ההרכבים שגדלנו עליהם, הביאו משהו חדש, כל ההרכבים שאליהם ועליהם אנחנו חוזרים, כולם הביאו משהו שלא היה שם קודם באופן כזה או אחר – מוזיקלית, רעיונית, בימתית, אישית, אומנותית – היה שם משהו. .

בעידן נטול אינטרנט, ההרכבים הללו התקבצו באותם המקומות, וניגנו קבוצה קבוצה את הפרשנות שלהם.
היום בעידן האינטרנט המוקצן והצפת המידע,התעשייה קרסה לתוך עצמה. באופן אירוני אך מרגש חזרנו לנקודה שבה סצנה מקומית יכולה לאפשר שינוי אדיר - חישבו על זה - אנחנו מושפעים מכל קצוות תבל בו זמנית- אנחנו מתקיימים במציאות שלנו במקביל לתודעה למה קורה באותו הרגע במקום אחר. אנחנו עצמנו בגרעין, אבל השלוחות שלנו מתערבבות אלה באלה. יש לנו היכולות להתנסות ולהתקדם מדעית, טכנולוגית, רוחנית , יותר מאי פעם - אבל רוב רובו של עולם המטאל המיינסטרימי - עומד קפוא ומאבד רלוונטיות.

ואם לעיתים לא צריך לשכתב את המוזיקה, אולי צריך לשכתב את התרבות סביב המוזיקה?



אני דובר בעד רעיון שאיננו חדש - ערבי תרבות מוזיקליים חסרי מסגרת סגנונית - לאפשר מחדש לשיח האמנותי לחלחל אל העולם הכמעט קלאסי בקנאותו של המטאל בישראל. אמא מרוקאית ואבא פולני. ללא מסעות צלב, ללא זהות קבוצתית, ללא מערכת יחסים מחייבת עם שום סגנון. להביט בתמונה הגדולה של הערב, להבין את השינויים הקוגניטיביים שעברנו כצרכני תרבות ולהפריד בין מה שחשבנו שעובד לבין מה שעלול לעבוד יותר טוב היום.

פה ושם זה כבר קורה שוב. אנחנו נטולי ציר זמן, אין הבדל בין זפלין לבאך במיקס של היוטיוב. אז מדוע אנחנו מתעקשים לחיות את העבר? זוהי קריאה להתבוללות. דמיינו את הלהקה של אותו הילד בן ה13 לאחר שצפה בערב מלא בהרכבים שונים זה מזה (אפילו אם כל אחד מהם מנגן "מסורתי" או אפילו " לא מטאל".)"
לא תרצו תינוקות כאלה יפים?

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Witherfall - Nocturnes And Requiems

Execration – Return to the Void

Myrkur – Mareridt

Born Of Osiris – The Eternal Reign

Paradise Lost – Medusa

Havok – Conformicide
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
עלטה עולה ממערב - ציוני דרך בבלאק מטאל האמריקאי

ראיון:
מדבריו של העורב – ראיון עם להקת Dorothy Polonium

סקירת הופעה:
הפגזת תשרי - ערב להקות בגאגארין

ראיון:
Guitar god on line one - ראיון עם ג'ון פטרוצ'י

סקירת הופעה:
מעשנים את הברבי - הופעתה של להקת Acid King בישראל

כתבה:
מוניטין רע
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[12/11/2017]
Kamelot בישראל
[19/10] Dorothy Polonium בישראל
[21/10] Mad:alarM בהופעה לרגל האלבום
[21/10] Dorothy Polonium בישראל (חיפה)
[22/10] Dorothy Polonium בישראל (ירושלים)
[01/11] Thy Art Is Murder בישראל
[04/11] Menorah - הופעת השקת אלבום
[09/11] Kreator בישראל
[17/11] פסטישרץ 9
[25/11] Canine בהופעת השקה
[13/12] חג האור פנד לנד - אלבום זהב למבול
[26/12] Desert בהופעה מיוחדת לרגל 15 שנות פעילות
[13/04] Necrophobic בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::