תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Dewin
Edellom
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

03/06/2017
עשרה שירים שהכרתם או שלא הכרתם מ-1987
מאת: יותם Defiler

אנחנו ממשיכים בסדרת הכתבות שחותמת כל עשור בדיוק בשנה שמסתיימת ב-7, כי עכשיו אחרי שהרגשתי שיש מספיק עשורים באמתחתי, זה מספיק חומר לכל החיים. אבל להבדיל מהכתבה הקודמת על 1977, שבעיקר ביקרה במחוזות פרוטו-מטאליים או בדקה מה קורה בחוד החנית של המטאל אבל אצל שמות שאת כמעט כולם אנחנו מכירים - החלטתי לעשות משהו טיפה שונה הפעם. יכולתי לכתוב פה על כמה הכרחיים האלבומים של King Diamond, Testament, Anthrax, Overkill, Kreator, Sodom, Bathory, Death, Death Angel, Candlemass ועוד אלף להקות שבתכלס ממש אבל ממש מגיע לכל אחת מהן להיות פה לפני כל אחת מהלהקות ששמתי לכם פה בכתבה, אבל מצד שני, אלו להקות שאני מאד מקווה שאת האלבומים שלהם מ-1987 אתם כבר מכירים. אחרי הכל, עברו רק 30 שנה. אז בואו נסתכל דווקא טיפה יותר עמוק. הנה כמה אומנים שאולי הכרתם (לפחות 3 אני מקווה) אולי לא - אבל במקרה הטוב למדתם להכיר קצת חומר מטאלי מעולה שלא הכרתם - ובמקרה הכי גרוע, תנו האזנה בכיף שלכם לשירים שאתם כבר מכירים ותזכרו כמה זו הייתה פשוט אחת מהשנים הכי טובות של המטאל אי פעם, וזה רק שאני סוקר לכם את ליגה ב'.


Paradox - Death, Screaming and Pain
מתוך Product Of Imagination




בתור הבחירה שלי לאלבום ה-Thrash שאיננו Sodom, Testament, Anthrax, Death Angel או Kreator אני בוחר לכם את Paradox. ההרכב הגרמני הזה לוקח את ה-Thrash שלו לכיוונים מפתיעים. למרות שה-Thrash הגרמני נשמע לרוב בדיוק הז'אנר שינסוק עוד ועוד לתוך האקסטרים, במיוחד עם להקות כמו Sodom ו-Kreator מוציאות חלק מהריליסים היותר משמעותיים שלהם ומכוונים בכל הכוח לכיוונים קיצוניים - דווקא Paradox מצליחים להישאר כבדים ומפחידים, ועדיין מלודיים. אני הייתי אומר שאפשר לתפוס פה השפעות של Helloween לא פחות משל Judas Priest, אבל יכול להיות שזה פשוט אותה הסביבה ואותה הסצינה של גרמניה המפורדת של 1987 לפני שאני באמת שם את האצבע על משהו סוגתי.
כך או כך - בשילוב נדיר שהפך ונהיה נדיר יותר ויותר ככל שעבר הזמן - Paradox שילבו בין Thrash Metal לבין ה-Power הגרמני הישן, מבלי באמת לאבד את האדג' של אף אחד מהז'אנרים. אלבום הבכורה של הלהקה אמנם לא הפך להיות הדבר שהכי מזוהה עם הז'אנר, ובלי דריסת הרגל של האחיות הגדולות במטאל הגרמני הלהקה דעכה ונעלמה לה, בין קאמבק אחד למשנהו - אבל Death, Screaming and Pain הוא דוגמה מצוינת לאיך עשו מטאל שם באירופה הקפואה במלחמה קרה, עם אנגלית סבבה לגמרי יחסית לתקופה ועם אווירת אוקולט שכיום אם אתה לא מנגן בלהקת Black Metal כמעט ואסור לך לגעת בה.

Infernal Majesty - None Shall Defy
מתוך None Shall Defy




אבל זה לא שכל ה-Thrash Metal היה מן גרסאות מוקדמות ל-Blind Guardian ול-Iced Earth באותם השנים, כן? אין ספק ש-Bathory ו-Death שהוציאו את הסנוניות הראשוניות שלהם דאז פחות או יותר היו כמעט הטיית המשקל החד משמעית לכיוון הקיצוניות - אבל בל נשכח את מה שהתחיל להתבשל שם בארץ הקפואה של קנדה. אי שם בטורונטו התחילה להעלות ראשה השטני Infernal Majesty (עם אומלאוטים מעל ה-A, תלוי באיזה דפדפן אתם קוראים). אמנם הלהקה ידעה קריירה לא רציפה - אבל אין ספק שאלבום הבכורה של ההרכב שילב בהמון עוצמה את כל היתרונות של Slayer מ-Hell Awaits ו-Reign In Blood. למי שלעולם לא שבע מה-Thrash השטניסטי והמצמרר של האחות האמריקאית, ומוכן להתפשר למשהו שהוא סוג של נבואה לאיך Slayer ישמעו ב-South Of Heaven שנה לפני צאת יצירת המופת ההיא, מוזמן בהחלט לטפס מעבר להרים של אונאטריו, להתעלם מהעטיפה המטופשת של גובלין עם כתר, ולקבל את אחת היצירות המוצלחות ביותר של ה-Thrash האפל, עם שיר נושא שנוטף רוע כמו טקס הקרבה לשטן.

Shok Paris - Go Down Fighting
מתוך Steel and Starlight




את הקסם של האייטיז לא באמת אפשר לשחזר, בין אם זה בגלל הריבונות האמריקאית הדקדנטית על כל המדיה, התת-זרמים שהתערבבו מאירופה בתוך התרבות הפופולארית, או בגלל המלחמה הקרה שריחפה מעל ראש כל העולם המערבי. אחד מהמאפיינים הבולטים של הז'אנר הוא כמובן ה-Glam Rock, בין אם הוא מטאלי יותר או פחות, הוא צבע את כל ה-Heavy Metal של האייטיז בצבעים צבעוניים בשלל גווני הקשת והוסיף אורות לייזר לתצוגה. אבל מעבר לכל הצבעוניות הגהנומית הזו אפשר למצוא גם יצירות מופת אמיתיות. אחת מיציאות ה-Heavy Metal האמריקאי הטובות ביותר שידע העולם היא Shok Paris האנונימית למדי. בלי אימאג'ים של רוע, אלא עם אלבומם השני Steel and Starlight שמציג בחורה מתכתית שמחזיקה במגדל האייפל בידיה כאילו היה גיטרה בעוד שהוא משלח קרני לייזר לכל כיוון, הלהקה מקליבלנד הביאה אלבום שגם משלב את הסאונד המובהק של התקופה עם מספיק אדג' כדי להשמע רלוונטי גם 30 שנה אחר כך, ומספיק עוצמה כדי להחשב בעיניי כאחת מהיהלומים הלא מלוטשים של אמריקה שחבל שלא כולם גילו מוקדם יותר. Go Down Fighting, השיר הפותח של האלבום, מתגלגל קדימה בכל הכוח על ריף גיטרה מרכזי שמושך את המאזין באוזן אל עולם שרק באייטיז יכלו לפנטז עליו ולגרום לו להראות מעולה ולא מגוחך.

Mekong Delta - The Cure
מתוך Mekong Delta




הרבה לפני ש-Voivod הפכו את ה-Thrash Metal שלהם לפצצה מהחלל, וקצת לפני ש-Watchtower הוציאו את Control and Resistance, באו Mekong Delta הגרמנית והחליטו שאפשר לעשות Speed או Thrash Metal עם קטע ועם וייב מעט אחרים. אתם צריכים כמובן לזכור שכשמדברים על Thrash Metal של 1987, לא מדובר פה על איזו אג'נדה או הכרזה אומנותית. ככה היו עושים מטאל, זה היה הדבר הכי מודרני במטאל דאז חוץ מללכת לגבולות קיצוניים שלהרבה אנשים נשמעו בלתי שמיעים - ולהלביש על זה את הניסיוניות של ה-Progressive Metal המוקדם היה הדבר המתבקש. Mekong Delta באלבום הבכורה שלהם רחוקים מלהיות בפסגה המוסיקלית שלהם - שתגיע לדעתי בהטמעה של המוסיקה הקלאסית לתוך ז'אנר ה-Thrash Metal עם Dances Of Death (and other walking shaodws) ב-1990, אבל גם ההתקפה המוסיקלית של 87 חייבת התייחסות. זו להקה שהבסיסט שלה בכלל היה הבעלים של הלייבל, שממש אהב את המוסיקה אבל לא רצה לקחת חלק באומנות עצמה עד שלא הייתה ברירה כי הוא ממש האמין בלהקה הזו, וטוב שהוא עשה זאת, כי הפערים בין The Cure המתגלגל בין הוייב סטייל שמשלב בין ה-NWOBHM על ספידים, עם השפעות ברורות של Priest ו-Motorhead מצד אחד, לצד התעוזה המוסיקלית שלוקחת את המוסיקה לכיוונים חדשים, עם ריתמיקה לא מובנית מאליה ועם אווירה של פחד לא משנה לאן הטקסט מוביל אותך - The Cure של Mekong Delta הוא פיסת אבולוציה מוסיקלית שחשוב להתייחס אליה לפני שקופצים אחר כך לראות מה קרה לכלל הז'אנרים הללו בהמשך, לרבות היותו אחד מאבות אבותיו של ה-Progressive Metal הקיצוני יותר.

Manilla Road - Masque OF The Red Death
מתוך Mystification




הרבה פעמים המילה Epic מקושרת לכל מה שגראנדיוזי במטאל ומחוצה לו - אבל אי שם עד סוף שנות ה-80 זה היה ממש ז'אנר לכל דבר, לא סתם האשטאג לסימפוזיום של תחושה קולנועית או תאטרלית. לא שהביטוי הזה החזיק כל כך מים בקערה שלו - אבל אם ב-1987 היו שואלים אותך "תגיד מי הם להקות ה-Epic Metal הכי טובות שאתה מכיר?" אנשים היו עונים "Manowar ו-Manilla Road" ואז מתחילים לחשוב שוב ולהגיד "בעצם יודע מה? Manowar כבר לא Epic Metal, הם רק Power או Heavy, אז תוריד אותם מהמשוואה". טוב, הם לא היו אומרים את זה, זו שיחה שלי עם עצמי, אבל זה לא מוריד מהיחודיות והקול המעולה של Manilla Road - להקה ותיקה כבר ב-87 ש-Mystification הוא אלבומה השישי ללהקה שכיום היו מבטלים בתור Power Metal שלוקה בהעדר מאפיינים של מה שכיום נדמה הכרחי בז'אנר - אבל שירה נמוכה, ריפים כועסים והשארות עיקשת על הצד הארסי של הרוקנרול כשהוא מגיע למטאל והעדר כמעט מוחלט של השמחה האופיינית לז'אנר הוא מה שעשה את ה-Epic Metal למה שהוא, שילוב של ה-Doom Metal המוקדם וה- Heavy Metal הקלאסי (ואלה שקוראים פה יכולים לתקן אותי כבר על אלף שגיאות בפסקה הזו, אבל יאללה פרגנו לי אני מוגבל פה במספר מילים!) ושירם של Manilla Road - מסכת המוות האדום על שם סיפור האימה של אדגר אלן פו מציג בדיוק את כל מה שצריך להיות בז'אנר - ריף פתיחה שמשתולל על האוזן, שירה מלודית קודרת ורצינית, טקסט מהביל ממאגיה שחורה ומלאכת האופל, ועוצמה מרוכזת של מטאל מיושן שהשתבח כמו יין. לא עושים דברים כאלה כבר.

Spitfire - Street Fighter
מתוך First Attack




ועכשיו בואו וניתן קצת כבוד למטאל הקלאסי ביותר של האייטיז, ה-Heavy Metal הקלאסי. זה קצת מוגזם לא להתייחס לאגף שלם של יצירות מופת ולהסתכל דווקא על ליגה ג' וליגה ד' של הז'אנרים השולטים בכיפה, אבל אפילו ביוון ידעו לעשות Heavy Metal מצוין אחושילינג אי שם בתקופה שעשינו את משפט דמאניוק או התמודדנו עם ליל הגילשונים. ברמה שלא תבייש אף להקה בריטית או אמריקאית, החבורה מאתונה שהוציאו את אלבום הבכורה שלהם באותה השנה, ונעלמו עד 2009 (!) הוכיחו שגם בפריפרייה ים-תיכונית אפשר ליצור אלבום רלוונטי, מעולה, מהדהד ומצוין - Street Fighter מתוכו הוא הוכחה לכך. סולו מרומם, ריפים מצוינים, שירה מדבקת, קצב קלאסי לתקופה - ובכלל תרומה מצוינת לז'אנר שגם שחשבתם שמיציתם עדיין לעולם לא נמאס ממנו. חבל שאנחנו לא יכולנו ללמוד מיוון ולקח לסטלה מאריס עוד כמה שנים טובות עד שהם הוציאו אלבום ראשון הרבה פחות כבד או מביא כבוד לקהילת המטאל הקלאסי העולמית. אבל זה תעודת העניות שלנו. יוון הוכיחה באלבום אחד, עזבו אלבום - בשיר אחד, שיש להם מה להציע לא פחות לשאר העולם.

Turbo - Ostanti Wojownik
מתוך Ostanti Wojownik




ומיוון ישר לפולין, עם Thrash Metal עמוק מאחורי מסך הברזל. הסצינה הפולנית של האייטיז נלחמה כדי להשאר בחיים תחת המגף של השלטון הסובייטי לממש עוד כמה שנים, ובעוד שהלהקות שגדלו שם מעבר להרי החושך הללו, הם עדיין הצליחו לשים את האצבע ולקלוט מספיק השפעות מערביות כדי ליצור את Ostanti Wojownik. הרבה לפני Behemoth או Decapitated, כש-Vader היו עוד בחיתוליהם, להקת ה-Thrash המעולה Turbo כבר ירתה אלבומים (בצורה של קסטות) לכל עבר, והיצירה הזו שנקראת "הלוחם האחרון" (לא להתבלבל עם Last Warrior שנה לאחר מכן - שהיא פשוט אותו דבר אבל באנגלית) הביאה להם חוזה תקליטים עם Noise Records המהוללת, איפה ש-Celtic Frost, Kreator, Coroner ועוד רבות וטובות גדלו להיות להקות ענק.
אמנם קשה להגיע מעבר למחסום השפה אבל זה התגמול עצמו מעולה. שיר הנושא הפותח הוא אפוס של מטאל מצוין שמשלב בין הכסאח של ה-Thrash לרגעים מלודיים שנדמה כאילו הם הובאו במיוחד כפולחן של מקהלה נשית. אם זה היה תלוי בי - Bathory היו צריכים להשתחוות בפני Turbo על היוזמה המוסיקלית ולא להפך, אבל בעולם שבו כל מי שאוהב את שניהם מרוויח, ממליץ מאד לתת האזנה גם לפולנים האלה.

Intruder - Victory in Disguise
מתוך Live To Die




עוד אחת מהסנוניות הראשוניות של המטאל המתקדם שבעבע לו בתוך ה-Thrash של פעם, Intruder הם אמריקאים ובאלבומם הקודר הראשון - Live To Die, הם הצליחו לשלב בין העוצמה של הגל השני של אחיותיה לסגנון, כל ממשיכות דרכם של Metallica ו-Megadeth, לרבות Forbidden ו-Heathen, ביחד עם קצת עוצמה שמאפיינת את ה-Heavy Metal הקלאסי שעדיין משל בכיפה פה. אבל מה שמאפיין את השיר עצמו, Victory In Disguise, הוא שבעצם מחזמר Thrash קטן, בין האדם המתעקש להביא את האמת לעולם ולהלחם על מה שמגיע לכלל, לבין נציגי המערכת העוינים אשר מעדיפים לראות אחד משלהם נכלא ונאסר לנצח נצחים מאשר להפריש קצת מכוחם לטובת הכלל. מאד בנאלי, גם ב-1987, אבל לא בצורת הסיפורת של חלוקת התפקידים בשיר כאילו היה מדובר באמת במשהו מבמות התאטרון - וכל זה כשהגיטרות והתופים דופקים את הראש כי זה עדיין שיר Thrash ו-Speed Metal לכל דבר. אל תתנו לפתיח האקוסטי לשטות בכם - מדובר עדיין בבעיטה למצח שאולי היו טובות ממנה גם באותה שנה פוריה לז'אנר, אבל כמה מהן כבר החליטו לעשות מחזמר מטאלי של חמש וחצי דקות?

Dark Quarterer - Colossus Of Argil
מתוך Dark Quarterer




למרות שהשם שלהם הוא בתכלס מילה מומצאת שמקורה בפועל Quarter - יעני לחתוך מישהו לארבעה רבעים (לרוב כשקושרים אותו לארבעה סוסים וכל אחד מהם רץ ומושך את הנידון למוות לכיוון אחר), אז "המפצלח האפל" הם עדיין להקה עם מוסיקה פיקחת, חותכת שננעצת בלב בצורה מעולה למי שרק יטה אוזן. מדובר באחד מאלבומי ה-Progressive Metal הראשונים שידע העולם שהם לא מאבות הז'אנר, ועוד לפני ש-Dream Theater הצליחו להחליט שהם מוציאים את When Dream and Day Unite, החבורה האיטלקית הזו - שבעצמה הייתה ותיקה אחרי קריירה בתור להקות הרוק הכבד Omega R, גרמה לטוסקנה לשקוע אל תוך אפוסים מלכותיים מימי רומא הקדומה בתוך שירי מטאל מצוינים, מלודיים, מעובדים בצורה מעולה ועם אמירה אומנותית יוצאת דופן. דוגמה מצוינת לכך הוא השיר המצוין - Colossus Of Argil, יצירה של 9 ומשהו דקות אודות האגדה על הענק עשוי האבן והמלחמה בו.
למרות שלא כולנו יכולים לצלוח את הסאונד המיושן של סוף שנות ה-80 של איטליה, אלה שממש רוצים לבדוק את כוחה של היצירה מוזמנים לבדוק את ההקלטות המחודשות של 2012 רק כדי לראות שבאמת מדובר לא משהו חד פעמי אלא באמת ביצירה ששווה להתייחס אליה.

Agent Steel - Unstoppable Force
מתוך Unstoppable Force




למרות ש-Agent Steel רחוקים מלהיות אנונימיים והפכו להיות שם דבר בתחום, הסיפור שלהם הוא מה שעושה את הפסקה הזו הכרחית. התלבטתי אם להכניס פה אמירה על Slaughter או אפילו לעלות עד לליגה לאומית עם Death, Candlemass או Bathory - אבל החלטתי להשאר דווקא בנישה של ה-Speed Metal וה-Thrash, בעיקר כי אני מאד מקווה שהאחרים לא צריכים אינטרודוקציה. גם Agent Steel לא באמת צריכים תצוגת תכלית - השירה המשוגעת של John Cyriis שנשמעה תמיד כמו שילוב בין Rob Halford בפיצ'ים הגבוהים לשירה הכובשת של Geoff Tate. אבל Agent Steel לא רק הבליטו את עצמם עם האלבום שלהם, השני במספרו, שהקנה להם סיבובי הופעות באירופה עם Anthrax, Overkill ולבסוף גם קפיצה אל אנגליה עם Onslaught ו-Nuclear Assault - זה מרגיש פשוט כי 1987 הייתה השנה המכוננת בהיסטוריה של סוכני הפלדה. לימים, לפני עידן האינטרנט, השמועות גרסו ש-Cyriis אושפז בבית חולים לשפיות הנפש, שהשירה הגבוהה חירפנה לו את השכל (בולשיט) או שחייזרים חטפו את כל החברים שלו (אולי אפילו יותר בולשיט) או סתם כי הוא נכנס לדיכאון והוא לא רוצה שום דבר שקשור לסצינת המוסיקה המעפנה של לוס אנג'ליס (הגיוני, עדיין, אין זכר לבית משוגעים). בסוף 1987 הלהקה התפזרה לקיבינימט, חלק הקימו את Evildead, חלק סתם לא מצאו את עצמם ב-LA המגעילה ועברו לטמפה כי הם שמעו ששם כל המטאל האמיתי קורה, והאלבום הוקלט בשני חלקים נפרדים כי היה טור אירופאי מטורלל באמצע (ממנו גם יצאו כמה קליפים). מדהים לראות כמה אגדת ה-Thrash הזו צברה על שנה אחת סיפורים שאמנם לא הצילו את הלהקה, אבל הפכו את האלבום הזה לכוח שלא ניתן לעצור, תרתי משמע.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Witherfall - Nocturnes And Requiems

Execration – Return to the Void

Myrkur – Mareridt

Born Of Osiris – The Eternal Reign

Paradise Lost – Medusa

Havok – Conformicide
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
עלטה עולה ממערב - ציוני דרך בבלאק מטאל האמריקאי

ראיון:
מדבריו של העורב – ראיון עם להקת Dorothy Polonium

סקירת הופעה:
הפגזת תשרי - ערב להקות בגאגארין

ראיון:
Guitar god on line one - ראיון עם ג'ון פטרוצ'י

סקירת הופעה:
מעשנים את הברבי - הופעתה של להקת Acid King בישראל

כתבה:
מוניטין רע
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[22/10/2017]
Dorothy Polonium בישראל (ירושלים)
[19/10] Dorothy Polonium בישראל
[21/10] Mad:alarM בהופעה לרגל האלבום
[21/10] Dorothy Polonium בישראל (חיפה)
[01/11] Thy Art Is Murder בישראל
[04/11] Menorah - הופעת השקת אלבום
[09/11] Kreator בישראל
[12/11] Kamelot בישראל
[17/11] פסטישרץ 9
[25/11] Canine בהופעת השקה
[13/12] חג האור פנד לנד - אלבום זהב למבול
[26/12] Desert בהופעה מיוחדת לרגל 15 שנות פעילות
[13/04] Necrophobic בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::